חזרתי

התגעגעתי.
התגעגעתי אליכם.
שעזרתם לי לבנות את מציאות חיי מחדש, בעזרתכם יצאתי מעומק התהום. אתם חלק חשוב בסולם.
כל אחד מאיתנו,שנפל אי פעם לבור ובכל זאת החליט/ה שהוא/היא רוצה לחיות, מצא/ה את הכלים שלו/ה, את המשמעות החדשה שתעזור לו או לה למשוך את העגלה.
חלק מהאנשים סביבי חשבו וגם אמרו לי שהילדים הם משמעות, זה נכון.הם בהחלט טעם לחיים, מלאי רוח חיים וצחוק, מלאי דרמה ועוצמות.
אבל הילדים היו שם גם קודם.
הייתי צריכה למצוא עוד כלים שיעזרו לי להגיע אל האוויר במקום החשוך והדחוס אליו נפלתי.
היכולת שלי למלל את הכאב וגם המחשבה שזה אולי עוזר למישהו נתנה לי המון כוח.ובזה הייתם לי שלב מוצק בסולם הזה.
התגעגעתי לכתיבה, ליצירת יש מאין כזה. לפעמים הייתי מתיישבת ליד המחשב ולא יודעת איך לכתוב את המה.החיפוש עשה מעקף לכאב ולרגעים לא הרגשתי אותו. תמיד היה לי רצון לכתוב.  ומתוך הרצון הזה נולד פוסט.
התגעגעתי גם אל האישה הזו הכותבת את דרך חייה. שמתרכזת למשך כמה דקות ביום בשביל לסכם חלק מחוויותיה. אני אוהבת אותה, היא האישה שצמחתי להיות.
ובכל זאת גם נהנתי מההפסקה הזו בכתיבה.
כי לראשונה מאז שנפטר האיש האהוב שלי התחלתי לקרוא שוב. כל כך אהבתי לקרוא כל חיי ואחרי מותו לא יכולתי להתרכז בקריאה, חשבתי בהתחלה שזה בגלל שאני צריכה משקפיים, שהרי חציתי את קו ה 42, אבל זהו. שלא. קניתי לי משקפיים ועדיין לא יכולתי לקרוא. רק לכתוב יכולתי, לשפוך מתוכי את העומס שלא יגלוש ללא בקרה וכדי שלא אשאיר את הכאב תקוע בפנים כמחולל מחלה.לא יכולתי להכניס פנימה כלום, לא היה לי מקום. אז כתבתי כדי לפנות מרחב, כדי שאוכל להכניס פנימה אוויר ואור והם אכן נכנסו. 
גם בדמותו של חיים שלא באופן אקראי קיבל את שמו זה.
ואז המחשב שלי התקלקל.
ככה התחלתי שוב לקרוא. זה כשלעצמו מילא אותי בשמחה והסביר לי שעליתי עוד מדרגה, שתהליך הריפוי ממשיך ומשתלם.
והנה חזרתי.
היום קיבלתי מחיים מחשב נייד במתנה. קטן וחמוד ועונה על צרכי בצורה מושלמת .
אז אני חוזרת אל הכתיבה וזה כנראה יהיה הפוסט האחרון לשנת 2014.
שנת האבל השלישית שלי.
שנה שבה הרבה דברים מתיישבים במקומם. שנה שבה אני מרגישה איך הרוח שלו מתרחקת עוד ואיך אני משחררת אותה גם, משחררת את החבל שאיתו החזקתי אותו פה. ואולי זה לא לשחרר במובן של לעזוב ויותר באופן של התפוגגות. חייו בצורתם הקודמת מתפוגגים ולי אין יותר את האחיזה המוכרת , אני תופשת אותו בדרך חדשה, כי גם לכאוב זו דרך להחזיק במתים והכאב עובר טרנספורמציה ומשתנה והופך את פניו.
עם זאת הזכרונות הופכים להיות יותר ויותר חיים.
בשבוע שעבר הבן האמצעי שלי בא לדבר איתי ועמד נשען על המשקוף. שפת הגוף שלו היתה בדיוק. אבל בדיוק.כמו של אבא שלו. הדמיון העתיק לרגע את נישמתי. הרגשתי בפירוש ובאופן מוחשי את ההמשכיות שלו. את הרוח שלו. את הקיום ה"אחר".
כמה שהילדים דומים לו. כל אחד בדרכו מביא לי אותו.
הזכרונות מגיחים ברגעים הכי פחות צפויים ולפעמים זה מצחיק אותי כל כך.
מצחיק בגלל שהעיתוי שלו היה מאז ומעולם מיוחד מאוד ואותנטי. מתאים לו להגיח דוקא ברגע הספציפי הזה.
והכאב, מותמר כפי שהוא, מושפע על ידי הזמן ועל ידי הרצון שלי לחיות, כבר לא לופת לי את הלב.
אני מלאת הוקרת תודה על כל רגע שזכיתי לחיות לצידו, זה עיקר הרגשתי בשנת האבל השלישית שלי, שנה שבה הצחוק חוזר לחיי. שנה שבה האיזון מקבל מקום של כבוד ולא נמצא אי שם הרחק מהישג יד. אני מוצאת עוד המון דברים להוקיר עליהם תודה. חיי טובים ומלאים.
ברגע שהתקלקל לי המחשב, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה הקיום של הבלוג הזה. תהיתי אם אולי מותו של המחשב בא גם כדי לסיים את פרק הכתיבה הזה, בחיי.
כחודש ומשהו של מחשבות וקריאה וללא מחשב ולאט לאט הבנה חד משמעית חילחלה בי. אני מתגעגעת. אני אוהבת לכתוב. ויש לי מה להגיד. ויש אנשים שאני מאמינה שיש להם עניין בדברים שאומר.
הבלוג החל כבלוג של התמודדות עם כאב ואובדן וזה היה הדבר העיקרי אם לא היחידי עליו כתבתי. מדי פעם היו הבלחות קצרות של תחומי עניין נוספים אבל הם לא החזיקו מים. הכאב העסיק אותי. את כל כולי. הוא עטף כל שבריר של שניה בנשמתי.
עכשיו, אחרי ההפסקה, אני במקום אחר.והבלוג יהיה עדות לזה.
שנת 2015 בפתח.
לחיים.
                                     

להסיר את המחסומים

                                                                             

                                                                                    
תפקידך אינו לחפש אהבה אלא להסיר את כל המחסומים שהקמת כנגדה.
כך אמר רומי, המשורר הסופי.
וכך גם עלי, עלי להסיר את כל המחסומים שהקמתי כנגדה כשבראשם עומד הפחד האולטימטיבי לאבד.
פחד מוות.
מתי היתה הפעם הראשונה שהקמתי את המחסום הראשון כנגדה? מתי היתה הפעם הראשונה שחשתי שלהיות בלעדיה זה לא ממש לחיות? מתי הרגשתי את הקור המצמית הזה? את העצב? את החושך?
האם הלידה? האם כל לידה? האם כילדה? כשנולדה אחותי הקטנה? לפני זה, גם? ומתי היתה הפעם האחרונה שבה נלחמתי באופן מודע שלא להציב שום מחסום כנגדה,  (ובכל זאת כנראה שכן)
כשהוא מת? ומה היה בין לבין באמת? מה היתה הפעם השניה? השלישית? מה עשיתי כדי לא לחוות את זה שוב?
ומסתבר שמותו החזיר לי את הכל ומסתבר שגם ניתנה לי הזדמנות. מוזר ככל שזה נשמע לי, הבנתי שקיבלתי את אהבתו במתנה, בטרם הספקתי לעמוד ביני ובינה, בטרם הרמתי חומות. היא השתרגה בשריר ליבי כשהייתי חסרת הגנות , אהבתו הטרייה שהלכה והתגברה עם השנים, אהבה שקימוריה בשלים, אהבה גמישה ורחבת לב, אהבתו בצורתה הגולמית, אהבה שהשאירה אותי פעורת פה כשהיא נשארה בתוכי כחלק ממני בזמן שהוא בעצמו נגמר. היא תקפה אותי והציפה אותי.
וכך קרה שהסתובבתי בעולמי כואבת ואוהבת עד בלי די.
צמאה ורוויית אהבה עד אין סוף.
העצבים שנותרו חשופים לאורך כל התקופה לימדו אותי שאפשר לחיות עם הכמיהה, שהיא המצב הטבעי, שחייתי איתה במשך כארבעה עשורים ופשוט לא ידעתי.
אז ידעתי שהקמתי חומות.
שלב אחרי שלב  במהלך חיי על פני האדמה הזו, התחלתי לפחד לראות עם הלב. פחדתי מהכאב, שמא אם אראה בעזרת הלב שלי אחווה שוב את הנטישה האכזרית שקימטה את הכרתי והפכה אותי לאישה שהייתי, לאישה שמקימה מחסומים.
באופן פרדוקסלי, המוות שלו שחרר אותי מזה.
בעל כורחי הבנתי שאני יכולה לחיות עם הכאב. הוא היה חזק מאי פעם ועם זאת היה כרוך באהבה כמפלצת דו ראשית. הבנתי שההזדמנות לאהוב מתקיימת בכל שבריר של קיום ,אבל...... הבנתי גם שיש לי עבודה , שעלי להסיר את המחסומים הישנים שהקמתי כנגדה, ולא להקים חדשים. זו היתה קריעה.
פחד מוות.
לפתוח את הפצעים הישנים. לפתוח את אותם פצעים שפעם אחר פעם, פצע על פצע, רצחו את הגמישות של הלב שלי, לפתוח אותם ולתת להם לדמם כדי לרכך את הקושי,להתאחות מחדש, לפתוח אותם בכדי להצליח לחייך למרות ואף על פי. לפתוח אותם כדי להצליח לנחם את אותה ילדה על אובדנה. אותה ילדה  שחשבה שהיא לא מספיק.
לא מספיק קטנה, לא מספיק גדולה, לא מספיק טובה,לא מספיק רעה, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק חשובה, לא מספיק אהובה.
לא מספיק. נקודה.
לחייך אליה, לחבק אותה ולאהוב אותה, ללטף אותה ולהגיד לה:
מספיק.
את לגמרי לגמרי מספיק.
אהובתי, את יפה, בדיוק כמו שאת.
את חכמה.
בחכמת הלב ההולכת ומתעצמת בכל שעה.
ואת חשובה, חשובה לקיום המערכת העדינה שהקמת מזרעו וזרעך ולכן את גם חייבת להיות חשובה לעצמך.
ואת אהובה.
אהובה.
ותבכי ותצחקי ותרקדי את חייך.
תבחרי ותתאמצי ותמלאי את שעותייך.
ותחבקי ותנשקי ותאהבי את עולמך.
שידעו כולם את גודל אהבתך.
ותעמדי ותצעקי ותוציאי את הכל.
תתנקי
ותאהבי אהובה. תאהבי.
אהבה
היא כאן תמיד וכל שיש לנו לעשות הוא להסיר את המחסומים ופשוט
לתת לה להיות.

תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת

                                                                                 
פקחתי את העיניים בבוקר, כששתי בנותי התאומות בנות ה 10 נכנסו לתוך המיטה שלי . כפות רגליהן הקטנות , הקרירות והחלקות נכנסו אל מתחת לגופי כדי להתחמם. אחת מהן שמה את ידה על הבטן שלי ואמרה:
"איזו בטן נעימה"
מיד אחותה הניחה את ידה גם והן התחילו להילחם על שטח בטן להלן יקרא ש"ב ,ספק מלטפות , ספק נאבקות על שטח ליטוף.לרגע תהיתי אם אולי כדאי להשמין שיהיה מספיק מקום לכולם.
לרגע רציתי לעצור את הרגע. להקפיא את הזמן.להשאר על הרכבת הזו. כל כך הרבה מתיקות....
אני מרגישה ככה הרבה פעמים. בכל מיני הזדמנויות. וגם בדיוק להפך
ברגעים של כאב,ברגעים של כעס,ברגעים של יופי אלוהי, ברגעים של בילבול. כשאני לא מבינה מה אני בדיוק מרגישה, כשהלב שלי מקבל צורה של סימן שאלה, אלו הם רגעים בהם אני רוצה לעצור את הרכבת ולרדת, לעלות אחר כך שוב, כשארגע,להשאר בדיוק שם שהיופי יישאר לעד, שלא יתחלף לי הנוף.  
רק שהיופי כל הזמן כאן, הוא דוקא זה הקבוע ,זו אני שבתנועה אין סופית ולא תמיד  פנויה לראות אותו.
כן,שמשהו יעצור לרגע את הרכבת בבקשה ואני אוכל לרדת, ושהיא תמשיך לה בדרכה ותיקח עימה את הלבטים שלי אל ארץ לא נודעת ונשכחת ותשאיר אותם שם,במחסן האשליות הענק. שתעצור שוב בדרך חזור, כשהיא פנויה ויש מספיק מקומות ישיבה ושאעלה בחזרה אל הארץ שלי, אל הבית, אל המקום שאני מכירה ויודעת והדרכים בה נהירות וברורות לי.
רק שאותה ארץ מוכרת  לא קיימת יותר, שום דבר לא מוכר מאליו, עכשיו אני תיירת בעולם הגדול וכדרכם של נוודים כל מקום הוא להם בית שהרי אחרת לא ידעו מנוח ולו לרגע.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה יצאתי עם זוג חברים לפאב השכונתי אחרי המוות שלו.
הרגשתי שאני הולכת על אדמה רעועה. רעדתי . כשהגענו והתיישבנו אמרתי שיש סיכוי שאעזוב כשיצטרפו שאר חבריהם, ביקשתי מהם שלא ייפגעו אם אלך פתאום. זה לא קשור אליהם.זה קשור למצב שלי.
ובאמת כעבור כמה דקות של מאבק איתנים ביני ובין עצמי ביקשתי סליחה והלכתי. יצאתי משם ולא מצאתי את דרכי חזרה הביתה. למרות ואף על פי שהייתי בתוך השכונה שלי, בתוך הרחובות שהם לי כבית כ 20 שנה. התברברתי לי בתוך הדרכים הידועות, בתוך הדרכים בהן אני הולכת יום יום. סומאה.
כל כך רציתי שיעצרו את הרכבת הזו. מישהו. שאני אוכל לרדת בתחנה הקרובה ולעלות על הרכבת הנכונה.
מהי הרכבת הנכונה?
עם הימים שעוברים אני מגיעה לאותה מסקנה של קהלת
"מה שהיה הוא שיהיה מה שנעשה הוא שיעשה ואין חדש תחת השמש"(קהלת א9)
ההתלבטויות וההתחבטויות לגבי מהלך הארועים בחיי מיותרות .הארועים קורים,השמש זורח ושוקע, המחשב מתקלקל, האוטו גם, אהוב ליבי מת.  הכל קורה באופן לא צפוי,  זו הרכבת הנכונה כנראה.
 הבחירה אולי, טמונה בתגובה. הארועים עצמם לא בשליטתי, ברגע לידתי כבר עליתי על רכבת חיי . היא נוסעת ואני עליה והיא תעצור רק בתחנה האחרונה.
ובנתיים יש חיים לחיות.
וכמו שאומרת הנבואה במטריקס...אנחנו כאן כי כאן נועדנו להיות, כי היום זה היום שצפונה בו משמעות חיינו.
 את הבחירות כבר עשינו, כל שנותר הוא להבין אותן.

                                                                           

מה בין THE VOICE ואריך פרום

הבנות שלי התחילו לראות את התכנית הזו שלא ידעתי על קיומה. the voice . מחפשים שם את הקול הבא של המדינה.
בהתחלה רק הקשבתי מתוך שאר עיסוקיי בבית, אחר כך ולאט לאט התגנבתי להציץ ברגעי השיא. לא עבר הרבה זמן ועצרתי את חיי כדי לראות חלקים שלמים ושיא השיאים היה תכניות שלמות שאני רואה אחרי שהן הולכות לישון.
אין לנו טלויזיה כבר כמעט 15 שנה והוצאנו אותה כי ההתמכרות למסך היתה קשה. ראיתי את זה קורה לילדים והייתי חייבת לעשות פעולה דראסטית.הוצאתי את הטלויזיה לחדר המדרגות כניסוי והיא אף פעם לא חזרה.
נכון שרואים דרך המחשב ונכון שזה דומה ובכל זאת דרך המחשב אדם חייב לנקוט בפעולה אקטיבית ולהפעיל את כח הרצון שלו כדי לראות תכנית מסוימת. בטלויזיה כל שנדרש זה ללחוץ על כפתור ומידע נשפך אל תוכנו ללא בחירה אמיתית וללא מאמץ מודע.
יש ימים בעבודה שאני יודעת אילו מאכלים הופיעו בתכניות הבישול אמש, כי על זה נשים מדברות, הן מתכוונות לבשל משהו והן מדברות על זה בהתלהבות וברגש ומעבירות הרגשה מיוחדת ואחרי כשעה נכנסת אישה אחרת ומספרת שהיא ממהרת לקניות כי יש משהו מיוחד שהיא רוצה להכין והמשהו הזה הוא אותו משהו שההיא שהיתה לפניה מבשלת ואני חושבת לעצמי איך זה שמדינה שלמה קונה עכשיו את אותו דבר ומבשלת את אותו דבר וצופה באותה תוכנית טלויזיה ולכן גם חושבת אותו דבר, אוהבת את אותם מנחים ומתעבת אחרים וככה הטלויזיה מנהלת לנו את אורחות החיים.
במבט מבחוץ זה לא היה ברור לי.
הטלוויזיה היא כמו מכונת הדפסה של מחשבות.
שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה אנשים צופים בדבקות שכזו?
THE VOICE הבהיר לי את המצב.
הטלויזיה גורמת להתמכרות רגשית. היא מייצרת רגש באופן מלאכותי בעולם של עקרות רגשית.
אהבה, שנאה, פחד,תקווה, עצב,אכזבה,שמחה, קנאה, כל אלה ועוד עוברים עלי בשעה אחת של  THE VOICE.
אחר כך אני יוצאת לעולם האמיתי ומחפשת ריגושים דומים אבל שום דבר ואני מדגישה, שום דבר, לא יכול להשתוות לקלות הבלתי נסבלת של העוצמות הלא אמיתיות שיש בטלויזיה.
זו הדרך בה הטלוויזיה מעקרת אותנו מבחינה רגשית.היא למעשה מניעה אותנו באופן מלאכותי. היא גורמת לנקודות ההשוואה להיות בדיוניות ואין  אפשרות להגיע לשיאים שכאלו במהירות שכזו.
הצורך להרגיש הוא עמוק, הוא הכרחי לקיומינו כמו מים ואוויר וכשתכניות הטלויזיה מספקות לנו את רגש הזה באופן מלאכותי ומהיר יש לנו פחות צורך לעשות את זה בחיים האמיתיים וגם פחות מיומנות, בזמן הצפיה בטלויזיה אנחנו לא אקטיביים, פשוט יושבים מול המסך וצופים והרגש עולה. מגוון רגשות עולים.
בעולם האמיתי אנחנו חייבים להפעיל את כח הרצון ולהיות אקטיביים בשביל לחוש אהבה,חמלה,  תקווה, שמחה , כאב או כל רגש אחר. נדרשות פעולות לשם כך .
לאהוב למשל, אריך פרום, בספרו "אמנות האהבה" כותב:
הצעד הראשון יהיה להכיר בכך שהאהבה היא אמנות ממש כשם שהחיים הם אמנות;אם ברצוננו ללמוד איך לאהוב, עלינו לנקוט אותה דרך שהיינו נוקטים אם היינו רוצים ללמוד כל אמנות אחרת, נניח מוסיקה,ציור,נגרות או את אמנות הרפואה או ההנדסה. מהם הצעדים ההכרחיים בלימוד אמנות כלשהי?
.......האחד התמחות בתאוריה ; והשני התמחות במעשה....."
זהו משפט אחד מתוך ההקדמה שכתב לספר חשוב זה.
בשביל להרגיש צריך לייצר את הרגש, צריך להניע אותו צריך לבחור להרגיש אותו, אנחנו לא נסיכות מהאגדות, אנחנו אנושיים, והטלוויזיה מצליחה לעבוד עלינו ולמכור לנו את האשליה שכל מה שנדרש מאיתנו הוא לשבת על כס המלכות ולהושיט את הרגל לנעל המתאימה.
אז זהו. שלא.
                                                            

אותם זכרונות

                                                                                     

"ההווה חסר המשמעות ביותר הינו נעלה על העבר המשמעותי ביותר"

לא זוכרת איפה קראתי את המשפט הזה אבל מיד הרגשתי סוג של נחמה צפונה בו ואמת אבסולוטית בשבילי. זהו עוד מנוע לכח החיים . הצדקה להמשיך ולנוע ברגעים בהם החושך תופס משקל רב באור חיי.
ולא שההווה שלי חסר משמעות, אבל גם לו היה, הוא נעלה היה על עברי המפואר. כי רק ההווה נמדד בערך החיים. העבר מת והעתיד טרם נולד.
אני מחברת את קצוות חיי
מחברת ועדיין לא מוצאת שקט. דווקא עכשיו העבר מנקר על לוח ליבי ביתר שאת. זכרונות באים ועולים, לפעמים נעצרת נשימתי לרגע.
מפספסת פעימה.
יש רגעים בהם אני חושבת על החיים שערכם במובן מסוים כקליפת השום, אני מוצאת לכך הרבה ראיות, אחת מהן היא העובדה ש...הנה, הוא עשה את שלו והלך לעולם אחר ומה נשאר ממנו? הילדים, קצת מוסיקה וזכרונות, שלעיתים עולים ולרוב לא. כשהם עולים, מפתיעה אותי העובדה כמה כח היה לרגעים האלו בחיי וכמה הזכרון הוא אד בלבד. צל צילו של הרגע. וכולם כולם נזילים.
נותרה אהבתו.
הדבר הכמעט יחידי שנשאר הוא האהבה. ואולי נכון יותר לומר שהיא כמעט הדבר החי היחידי שנותר.
עכשיו, כשאני מחברת את קצוות חיי - הזכרונות עולים ובאים, אותם זכרונות שכאבני בניין בנו את אהבתי. בנו את אהבתו. אותם זכרונות שעוטפים אותי בסמיכותם הרכה. אותם זכרונות שמרגישים כמו שוקולד חם ומתוק, אותם זכרונות שפחדתי לשקוע בתוכם כדי לא לחיות שוב את עברי, כדי לחיות את ההווה, חסר משמעות ככל שהיה, ולא למות מתבוססת בדם עברי, משמעותי ככל שהיה. אותם זכרונות שבמשך השנתיים האחרונות השארתי טמונים בתוך עמקי לבבי. אותם זכרונות שהוצפנו אי שם בתוך כל תא מתאי גופי, אותם זכרונות שהפכו עצמם לסוג של קוד גנטי והיו לאחד איתי,אותם זכרונות שחשבתי שלא יעלו ולא יבואו, אותם זכרונות שמחזירים אותי אחורה בזמן והופכים אותי לנערה צעירה ותמימה המטיילת בשמלתה הרכה והמתנפנפת ובחיוך רחב, בולעת את עולמה החדש והמסקרן ברוחב לב ובכל פעם שמופיע בור היא נופלת לתוכו, מחייכת ,מתעקשת לטפס החוצה בחיוך וללכת  באותה דרך, עם דליי אפר ועפר שייסתמו את כל בורות נפשה על מנת שתוכל לצעוד בדרכה שלה בלי ליפול שוב.
אותם זכרונות .
לרגעים ולפתע נעשים אותם זכרונות, חיים יותר מכל גוף, חי או מת, מאיימים להטביע אותי.
אולי בגלל החיות שלהם, החיות שלו, לא העזתי להעלות אותם, כי להזכר זה להחיות, ולהחיות את המוות זה אומר קצת למות גם. זה אומר להתרחק מלתפוס את ארעיות החיים, זה אומר להתרחק מלתפוס את אינסופיותו של המוות. המוות הזה שטרק את דלת חיי בפרצופי וסובב אותי 180מעלות לעבר חיים אחרים, הפך אותי לאישה אחרת, אותה אחת ובכל זאת שונה ובכל פעם שאני תופסת את השינוי אני מבינה  עוד קצת על האינסוף הזה של הגעגוע, על חוסר התוחלת.
ואני רוצה, כהרגלי בקודש וכמו שלמדתי בימי חיי, לקדש את החיים.
עכשיו, כשאני מצליחה לחבר מעט את קצה קצוות חיי, בהיסוס ובעדינות אני יוצרת קרקע חדשה תחת רגלי היחפות, פחות קוצים שורטים את כפות רגלי המדממות,הפצעים הישנים נרפאים ואני דורכת צעד צעד על שביל חיי מחדש,
שוב יוצאת לדרך , על אותו שביל שלעיתים נדמה היה לי שהגיע לסופו.
ולא. 

אחריות

                                                                                                                                                                 
חלק מהחיים המשותפים נוגע בתחומי האחריות שונים.
כזוג, לוקח זמן לבסס אותם ולחלוק אותם באופן שמהווה קרקע פוריה לצמיחה.
אולי בעולם אחר, לפני הרבה שנים, כשאנשים התחתנו עם קרובי משפחתם, עם בני שבטם, עם מישהו בן הכפר, כשכולם היו דומים יותר, אז תחומי האחריות היו הרבה יותר ברורים. בעולם המערבי המודרני תחומי האחריות אינם תמיד ברורים.
אני מתחילה עם המסקנה הסופית,אדם מוגדר כבוגר כשהוא לוקח אחריות על חייו. זוגיות מוצלחת תלויה בעובדה שכל חלק בזוג לוקח % 100 אחריות על כל חלקי חייהם.
במקרה כזה,יש סיכוי סביר שהעגלה שלהם תסע לאיפה שהם התכוונו, אחרת הם יצטרכו להצדיק את הדרך הראנדומאלית שהעגלה עשתה. הם יופתעו שהעגלה הגיעה לכל מיני מקומות שאף אחד מהם לא התכוון.
זוג, בדיוק כמו אינדבידואל, צומח ומתבגר ומידת האחריות שהוא לוקח על עצמו ועל בחירותיו מעידה על בשלותו, בגרותו.
תינוק שנולד,למשל, לא אחראי על כלום מלבד נשימותיו וגם זה לא בכל תנאי, וככל שהוא גדל תחומי האחריות שלו גדלים. עד שהוא הופך לאדם בוגר.
אם הוא אי פעם הופך לכזה.
לא כל מבוגר הוא אחראי. הלוואי וזה היה כך. עולמינו היה טוב יותר.
כזוג הבנו באיזושהי נקודה על ציר הזמן שלזרוק אחריות אחד על השני לא מוסיף לנו כלום. לא כפרטים ולא כזוג.
בהתחלה הוא הטיל את המקסימום עלי ואני זרקתי את המקסימום בחזרה אליו וככה התמסרנו באחריות כאילו היא כדור אש, זרקנו אותה מהאחד אל האחר, לקח קצת זמן וכמה מריבות בריאות וטרגדיה אחת לקינוח אבל בסוף הסכמנו לראות שכל אחד מאיתנו עושה את המקסימום והשכלנו להבין שהמקסימום של כל אחד מאיתנו הוא שונה.
ככה הגדרנו את המגרש שלנו וטיפלנו בו באהבה. הדשא במגרש שלנו הפך להיות ירוק יותר ויותר. זו היתה הנקודה בזמן שבה הסכמנו לקבל על עצמינו את מלוא האחריות ולא להתקרבן.
זוהי בחירה של אדם בוגר, לא להיות קורבן של המציאות המשתנה. בכל התקופה שבה זרקנו את האחריות מאחד לשני כמו שני שחקני כדורגל בודדים על מגרש החיים הענק, היינו קורבנות של המציאות, היא הפחידה אותנו והבחירות שלנו לא היו ממש ברורות לנו. היינו צעירים ובתולים. והמציאות הגישה לנו מתפריטה העשיר.
היום אני מבינה שכל מה שקורה בחיי הוא שיקוף של מציאות פנימית. כל מלחמה וכל מאבק בעולם סביבי משקף קושי שלי.
זוהי הסתכלות אחראית במובן העמוק ביותר שלה. עם גישה כזו אין לי אפשרות לזרוק שום דבר שקורה על אף אחד אחר.ואף אחד לא יכול לזרוק עלי אחריות. זוהי הסתכלות שמחייבת אותי להבין את עולמי הפנימי באופן הכנה ביותר. זוהי הסתכלות שלא מאפשרת ניצול.
באופן כללי, האנושות מתנהלת כמו חבורת ילדים, שום דבר הוא לא באחריותינו, החל ביחסים שלנו עם השכנים הקרובים שלנו, המשך ברחוקים וכלה בכדור הארץ. אצל חלקנו אפילו היחסים שלנו עם הילדים שלנו הם לא באמת אחריות שלנו. הם אחריות ותוצר של בן הזוג שלנו ולנו אין שום קשר לזה בכלל. ואם לא ואם כן הם גם באחריות והם תוצר של הגננת, המורה, המדריכה בצופים.
אהובי עשה קפיצת בנג'י לעבר חלל אחר והשאיר אותי כאן אחראית בלעדית לכל הבחירות המשותפות שלנו, מעלה על בימת כבוד את השקפתי לגבי אחריות.
הבחירות שלנו המשותפות הפכו אותנו לזוג, האחריות המשותפת על הבחירות האלה העידו על התקשורת, הבגרות, האמון והאהבה שהיתה ביננו. אבל לפני כן היינו חייבים לגלות את הרצון ולהיות משוכנעים שזהו רצוננו הבלעדי והמשותף.לשאת ביחד את האחריות המשותפת על חיינו.
להגדיר את הרצון משמעו להגדיר את גבולותינו, ולכל אחד הגבול שלו. האם אנחנו מכירים את הגבולות שלנו? האם הם קבועים?
הכרת הגבולות שלי היא ההכרה הבלתי מתפשרת בגמישות שהגבולות דורשים בתוך המציאות המשתנה. ובכל זאת להכיר אותם. ככל שהשרירים שלי מתארכים ומתגמשים כך היכולת להתגמש בתוך גבולותי בלי לאבד את עצמיותי גדלה.
דרך הגוף הפיזי אדם יכול להבין המון דברים על פנימיותו.
זוהי דרך היוגה.
מסתכלת על חיי היום דרך הפרספקטיבה של הסבתא שאהיה, אבן אחרי אבן אני מניחה את אבני חיי, מדביקה אותם זו לזו באחריות ובאהבה, אחרי מותו הייתי צריכה להתרחב ולהכיל את כל תחומי אחריות חיינו. הפכתי להיות גבר ואישה באותו עור ולא יכולתי וגם לא רציתי להעביר את האחריות לאף אחד אחר. אני מאוהבת בחיי. על הכאב, על האהבה, על העצב והשמחה, על האכזבות והצפיות, על הקשיחות והגמישות על השלמות שבהם.
לחיי האחריות.

כעס

ביננו ובין הכעס עומדת תמיד תשוקה בלתי ממומשת.
כשמתעורר בנו הכעס, משתלט עלינו למעשה איזה שד פנימי, כח שגדול מאיתנו ומניע את קולנו, לפעמים את האברים האחרים שלנו, אפילו הנשימה כבר לא ברשותנו. זה מפחיד אותנו, כמו שהפחידו אותנו הורינו כשכעסו עלינו,כשכעסו אחד על השני, הם היו כל כך גדולים ומפחידים, ככה אנחנו, ברגע שמשתלט עלינו כעסינו שלנו אנחנו חוזרים להיות אותו ילד מפוחד, אנחנו פוחדים מהעצמי הכועס שלנו והפחד הזה מזין את הכעס ומרחיק אותנו מעצמינו .
ואנחנו חייבים להצדיק את עצמינו, מוצאים תרוצים וסיבות שונות ומשונות על מנת למצוא צידוקים לכעס, למה שאמרנו, לאיך שאמרנו את זה.
להסתכל על הכעס בגובה העיניים זה אומר לראות שהוא כמו צל ענק של שד קטן.
יציאה מפרופורציה.
היכולת לשלוט בכעס מדודה ליכולת לראות אותו בגודלו הטבעי, בשביל זה צריך לדעת איך לא להאיר עליו מהזוית שמגדילה את הצל שלו לממדי ענק. היכולת למשול בכעס היא כמו ריסון הסוסים המושכים כרכרה. אם לא נרסן אותם ונכוון אותם הכרכרה תהיה חסרת כיוון, תימשך לכאן ולשם ובטח לא תגיע לשום מקום. יש להניח שהיא תתהפך או תעצר. הכרכרה היא חיינו.
המורה שלי ליוגה אומר שכעס זו שריפה של אנרגיה רוחנית. שכל העבודה שעשינו יכולה להתכלות באפיזודת כעס אחת ובלתי נשלטת.
הסיבות לכעס שונות מאחד לשני, אבל כשהכעס מופעל כבר מאוד קשה לחזור אחורה, להתקרר.
לכעוס זה כמו להחזיק אבן רותחת מחום, ולא לשחרר אותה, אתה נכווה, אתה נפצע, אתה כואב, אתה מאבד כוח ועדיין לא משחרר את האבן.
אבל איך? איך לשלוט בו?
הפתגם- אדם נמדד בכוסו ,כיסו ,וכעסו הוא חכמת רחוב עתיקה.
זוהי אמרה המדברת על שליטה מסוימת ביצרים. בסוג אחד שלהם. כדי לשלוט בכעס כדאי להתחיל מלהרגיע את התשוקות.
כעס משמעו תשוקה שלא מומשה. נשארנו כמו ילדים קטנים שלא מקבלים את מה שרוצים ומתחילים להשתולל. למעשה, בחשיבה בוגרת, כזו שמובילה את ההתנהגות שלנו,כלום לא ישתנה אם לא ייתממשו תשוקותינו ברגע בו רצינו. כלום. רק זה עצמו. תשוקה מסוימת  לא תתממש ברגע מסוים. זוהי רק דחיה. ההבנה מהי התשוקה שלא התממשה משולה לשמיטת האבן מהיד. ברגע שמוותרים על התשוקה הספציפית,הכעס שוכך ונשאר כמו להבה קטנה. עדיין שם אבל רגוע. אולי אי אפשר לסלק את התשוקות רק בכח הרצון לסלקן אבל אפשר להחליפן בתשוקה אחרת.כי לכל תשוקה יש לה תחליף ואפשר למלא במקומה תשוקה חיובית. אי אפשר לסלק חושך בחושך אבל חושך עמוק ביותר נסוג למאור ולו קטן.
הרבה יותר פשוט לדאוג לעניין התשוקות כי ברגע שאנחנו מתעצבנים כבר קשה מאוד להרגע. להתקרר דורש יותר אנרגיה מאשר לדאוג לא להתחמם.
הפסיכולוגית שלי אמרה לי מהרגע שפגשתי אותה שמתחת לכל כעס מסתתר כאב עמוק. אז זהו השלב הבא, זוהי עוד דרך להרגיע אותו ואולי התחנה האחרונה. לגלות את הכאב ולנשום אליו מרגיע את הכעס לגמרי, ככה זה כשנוגעים בכאב. אף אחד לא רוצה שיכאב לו, אף אחד לא רוצה לסבול אז אנחנו בורחים מהכאב. הבעיה היא שבריחה מהכאב היא הדרך הבטוחה להתקל בו שוב ושוב. חייבים להיות בו, לגעת בו, להכיר אותו ולא לסלק אותו .
לשהות בו כי זו הדרך היחידה להיות בלעדיו.
סתירה.
זה טריק.
לתת לו להיות ולא להלחם בו, לא לפחד ממנו,כי בתוך כל אחד מאיתנו שוכנת מפלצת הכעס, שומרת על הכאב כמו דרקון על אוצר.
יש פעמים שיש מקום לאוורר אותה, להוציא אותה, להכיר אותה, לחזור קצת לילדות, לכעוס כמו הילדה שהייתי, מהבטן, לצרוח, להדליק את עצמי, לבדוק במראה איך אני נראית כשאני כועסת באמת, לאהוב את הכועסת הזו, להאמין בסיבותיה,לצאת מפרופורציה במכוון,ולגלות אותן מחדש, תוך כדי שליטה באנרגיה הזו.
לכעוס אין משמעו לאבד שליטה בהכרח, משמעו לגלות חוסר שביעות רצון ממשהו. משמעו הנעה.
לא כל הנעה היא חיובית, גם לקוטב השלילי שלנו יש מקום.
אז
אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנה של בריאות ושלום ושתהיה שנה טובה, אני לא אאחל שנה ללא כעס אבל אני מקווה שכשהוא יבוא נלמד עוד קצת על השליטה בו, אז שתהיה לנו שנה של חקירה שנה שבה נצליח למשול בכעסינו.
 היומיים של ראש השנה הם ימים של דין. כאשר מידת הדין מתגברת יש נטייה לכעוס על זוטות. לכן ממליצים להחליט שמהרגע שנכנס ראש השנה לא להתרגש מכלום ולהישמר מאוד מאוד מהכעס. לשם כך צריך לאמץ גישה של "אני לא מקפיד על אף אחד בשום מצב." 
בהצלחה בשנה הקרובה

קמח מלא

                                                                       
אנחנו מרוקנים את עולמינו מכל תוכן ויש סיכוי שיגיע היום שבו הוא יהיה קליפה ריקה ויקרוס אל תוך עצמו.
עולמינו מהווה שיקוף של פנימיותינו כפרטים וכחברה, זוהי מתנת ההכרה. אמנם אנחנו בעלי מודעות ותבונה, אבל מנצלים את תבונתינו בטיפשות תהומית. הרבה מאוד דברים שנחשבים התפתחות הם למעשה מה שמביא אותנו אל פי תהום.
כאנושות.
כדור הארץ ימשיך להתקיים וגם החיים שעליו אבל כגזע אנחנו מנצלים את כל עתודות קיומנו עד תום.
כרוניקה של הכחדות.
אני שואלת את עצמי לפעמים, האם ההתרוקנות הזו מכל תוכן היא תהליך טבעי של הזדקנות?האם זהו תהליך התפתחות בו כל דבר מגיע לשיא ואז קמל?האם זהו תוצר של התנהגות חמדנית?
"בריחת סידן" , "התדלדלות עצם" אלו תופעות המקושרות לזיקנה, אבל לא תמיד אנשים הגיעו בזיקנתם למצב שבו העצם מתרוקנת מהתוכן ומהיסוד המהותי שלה, ה"סרטן" שהפך להיות מחלה ברמה אפידמית כמעט היא מחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו בדיוק כמו שאנחנו בהתנהגותינו ,תוקפים את עצמינו.
יש מצב שמגדל הבבל שלנו מתקרב לשיאו.
אנחנו אוכלים אוכל ריק, קמח לבן,סוכר מזוקק,פירות מהונדסים גנטית, בשר מלא אנטיביוטיקה ומפוצץ הורמונים שגדל בתנאים מחפירים, שותים חלב מלא מוגלה שלא מותאם למערכת העיכול שלנו בכלל, ירקות מקוררים ומיובאים ממרחקים, ועוד סוכר. ברמה הרוחנית, אנחנו ניזונים מתוכניות טלוויזיה שטחיות שמביאות אותנו להתרגשויות שיא במהירות הבזק, אחר כך כל תהליך רגשי איטי , נקבר עמוק  ונשכח כיוון שהוא לא נראה כמו ב"השרדות".אנחנו שוכחים להתרגש בצורה עדינה ומעודנת, ללעוס לאט את האוכל ולמצות את הטעמים הרבים . היצע הטעמים דל. עשיר בסוכר, דל בכל השאר. אין עומק ועושר זמין.
אנחנו חופרים יותר מדי ועמוק מדי  באדמה, מדללים את מקורותינו, מחסלים את עתודות המים בצורה בזבזנית, הימים מאבדים את הדגה, בעלי חיים נרצחים ללא גבול ומצד שני מגודלים אחרים בתנאים מחפירים.
העניין הוא שכשאנחנו אוכלים משהו הוא לא בנוי רק מהחומר המרכיב אותו. הוא בנוי גם מהאנרגיה , שהיא בלתי נראית אולי אבל מכילה בתוכה את כוח החיים, האנרגיה היא העוצמה ממנה אנחנו באמת ניזונים, והיא מוסווית בתוך החומר. החומר זו הדרך להכניס את האנרגיה לתוך גופינו, וככל שהזמן עובר אנחנו ניזונים יותר מאנרגיה ריקה או אלימה ופחות מתוכן ופשטות בריאה.
לאכול קמח לבן, להזין את עצמינו בכלום, להאמין שזה טעים, לא לשבוע, לצרוך עוד ועוד מכל הריק הזה, מרוקן אותנו מתוכן, או יותר נכון ממלא אותנו בכלום. הגוף שלנו, בדיוק כמו עולמינו החיצוני והמבנה החברתי מתמלא במחלות, אין ריק בעולמינו הדואלי, אנחנו חיים בין הקצוות והשאיפה היא לאיזון, כשרעבים צריך לאכול, כי לא יכול להתקיים ריק בגופינו.כמו שהוא לא יכול להתקיים בשום מקום על פני כדור הארץ אבל כשאוכלים כלום הגוף נשאר מרוקן מהאנרגיה הדרושה להתפתחות שלו, ואז הוא חולה, התרופות שחברות התרופות מתקיימות עליהן לא מסוגלות לרפא את המחלות הנובעות מהריק של נשמתינו. כדי למלא את גופינו ועולמינו בתוכן אנחנו חייבים ללכת כנגד הזרם.
הדרך הפשוטה ואולי היחידה לעשות את זה היא לחזור אחורה, לכבות את הטלוויזיה, ולהתחיל לאכול אוכל טרי וזמין.
חשוב לאכול אוכל שגדל בסביבת חיינו, אוכל שגדל על אדמה שאנחנו עצמינו גדלים עליה. זו האנרגיה הכי נכונה לנו באופן טבעי.
חשוב ליצור יופי בעולמינו, לצייר,לגדל צמחים, לבנות, לייצר.
חשוב להחזיר לאדמה מרוב טובה ולא להיות רק בצד המנצל.
חשוב להפוך לאנשים יצרנים במקום לצרכנים רעבים ללא תקנה.
אפשר להתחיל מקמח מלא.

פגישה

                                                                         
אני מאלה שמכורים לקסם שבחיים ויש כל כך הרבה ממנו שלפעמים נשימתי נעתקת.
הקסם מתגלה אל הפשטות.
במקום בו יש סבך רגשות ומחשבות הם משבשים את התדר של קסם החיים . תדר שנע בין שני קטבים, בין המינוס לפלוס. בין החיים למוות.
הבעיה היא שאנחנו חיים בתוך חברה שמבועתת מהמוות. ככל שאנחנו מרחיקים אותו ומדברים עליו פחות ככל שאנחנו מתנהגים כאילו הוא לא קיים ולא יגע בנו לעולם, ככה ההשפעה שלו עלינו גדולה יותר. חלק גדול מהחלטות יום יום נובעות מתוך התייחסות לא מודעת אליו. הכלכלה העולמית מושפעת מחוסר ההתייחסות אליו ובנויה על הפחד ממנו. תעשית המזון, התרופות, הקוסמטיקה ושלא נדבר על תעשיית הנשק. כל תעשיה וההתייחסות שלה.
חברה בריאה היא חברה שמתייחסת אליו באופן ישיר שמעלה אותו לדיון יומיומי, שהרי המוות הוא זה שמגדיר אותנו כחיים.
20 שנה חייתי עם גבר שדיבר על המוות כחבר קרוב. הוא דיבר עליו בשוויון נפש.איתי ,עם הילדים גם. מאז שהיו קטנים. הוא דיבר גם על מותו שלו ולא רק על מוות באופן כללי. לא אחת הוא ביקש ממני ומהילדים שנשמח ונרקוד על קברו. שתהיה מוסיקה.
אז קודם כל אמרתי לו שיפסיק כבר להגיד לי מה לעשות, ואם הוא חושב שגם אחרי מותו הוא יוכל, הוא טועה ואחר כך הייתי אומרת לו שהוא עוד יקבור את כולנו. ואז הייתי מוסיפה שיש סיכוי שאמות  לפניו. שהוא לא יודע כלום. הוא היה מחייך ולא עונה לי . כך או אחרת , הוא עורר את המודעות שלי לאפשרות שהעולם ימשיך גם בלעדיו. המחשבה הזו בהתחלה לא הצליחה לחדור אלי ולהתיישב בשום מקום נוח בהכרה שלי ולכן דחיתי אותה, וכשהצלחתי להכיר בה אחרי טיפטוף בלתי פוסק שלה אל תוך עולמי, התמלאתי עצב.
במשך שנים כאבתי לנוכח המחשבה על עולם בלעדיו. והוא עודנו חי. כשהוא מת הרגשתי כאילו עברתי מחנה אימונים להתמודדות עם מוות כיישות, עם מותו ועם אלמנותי.
הרבה לפני שהוא מת התחלתי להתרגל לרעיון שיש סיכוי שכדור הארץ ימשיך במסלולו גם אם הוא עצמו יחדל.
כל כך הרבה כוח חיים היה בו. הוא היה מנוע, על אף שמבחוץ נראה היה שהוא בקושי זז או לפחות נדמה היה שהוא איטי מאוד.
אבל לא. היתה בו צלילות רגשית, היתה בו פשטות, היה בו קסם.
הוא היה מוסיקאי והיה לו קצב מיוחד. אותנטי, אז התמזגנו בתוך פסיעותיו. בתוך הצלילים שיצר וככה החיים היו כמו מוסיקה. והמוסיקה שהוא יצר  היתה כמו החיים, מלאי קסם.
המוות כיכב.
תהליך מותו היה מהיר, אבל מספיק איטי כדי שנצליח לעכל שזה זה.איטי במידה שאיפשרה לנו לראות את המוות בו. והעולם, בדיוק כפי שחששתי, עצוב בלעדיו. עצוב ובכל זאת טבעי. הרגשתי שהוא הכין אותי במשך כל חיינו המשותפים לחיים בלעדיו והכאב, עמוק ככל שהוא יכול להיות הפך להיות חלק ממכלול הרגשות שעברו והעמיקו בי עם מותו.
אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים בלעדיו, בתוך תהומות שכול ועצב, עדיין מצאתי קסם בחיים. ואולי אפילו ,מותו והנגיעה במוות היא זו שפתחה את התדר, שהדגישה אצלי את הקיום של קסם החיים, את הצורך להרגיש חיה בכל רגע ורגע, לנצל את החיים כל עוד הם מבקשים אותי.
חיים כל הזמן אומר לי שאני חיה. תרתי משמע. אני אוהבת שהוא רואה את זה. אומר את זה.
במשך שלושת החודשים שאנחנו יחד הרבה דיברנו על הפגישה עם הילדים .
תיכננו, התכווננו, חלמנו יחד, העלנו חששות, הרגענו אותם, רצינו ככה ולא אחרת, שזה לא יהיה במקרה, שתהיה כוונה.
חיים אהב את זה. הוא אהב את הזמן שיש לנו אחד עם השניה בלי לערב את הילדים משום צד. הוא אהב שהדיבור על זה פתוח, הוא אהב לדבר עליהם, להכיר אותם מרחוק קודם. הדיבור על זה מרגיע את החששות מצד אחד ומגדיל את ההתרגשות והיופי שיש במפגש שכזה.
גם הילדים שלי כבר רוצים לפגוש בו ושואלים שאלות.
אני עמוד התווך, עומדת בין לבין צופה ומצפה לרגע שארגיש שאפשר לחבר. שמתאים. שמתאים לי. שמתאים לו. לילדים מתאים כבר מזמן, הם כמו כלי ריק ומחכים שאצוק בהם את תוכן חייהם. במובן הזה (גם) האחריות שלי היא גדולה.
אני רוצה שימשיכו לחוות קשר בצורתו היפה, העמוקה, החיובית.
חיים הוא הפרטנר המושלם לזה. רואה את הדברים מאוד דומה לי ומתנהל מתוך אהבתו. מתוך סקרנותו.
חיובי , את פחדיו הוא שם על השולחן ומעדיף להיות תמים על חשדן.
אז בשבת אירגנו פגישה.
שאלתי את הילדים אם ירצו לבוא איתי לים שחיים יבוא גם. הבנות רצו. מאוד. הבנים לא יכלו. אז יצאנו ככה. לא תיכננתי רחצה אלא הליכה על החול בשעת בין ערביים.
אבל היה יום חם וכבר בהתחלה חיים נכנס למים והבנות איתו, עם בגדים ורק אני עם שמלה לא מתאימה בכלל נאלצתי להשאר בחוץ.
ישבתי לי על סלע והסתכלתי על שלושתם בתוך המים, מפטפטים ברכות לאור השמש המנמיכה, צוללים ויוצאים.
התרגשתי.
הים, השקיעה, הראשוניות, הגלים, הרוח, הרגש הגואה כל זה ועוד היה מלא קסם. נהנתי מכל רגע וכל אחד מהם גם. נהננו מרגעי המבוכה הראשוניים ומהזמן שעובר גם. היה נעים.
נעים להכיר ונעים להפגש.
החיים מלאי קסם וכל שנוכל לעשות זה לחשוף אותו ולחשוף את עצמינו אליו.

לייפות את החיים

                                                                           
למילים יש בעיני המון משמעות.
אהובי היה לי חבר, שותף, בן זוג, האיש שאיתי.לא קראתי לו בעלי. לא אהבתי את המשמעות של המילה. לא אהבתי את הרמיזה שאני בבעלותו של מישהו. אני לא חפץ, ואף אחד לא יהפוך אותי לרכוש, גם לא השפה העברית.
אבל למרות שהוא לא היה בעלי אני עדיין אלמנתו. מכך אין לי מפלט. עוד לא המציאו לזה הגדרה אחרת.
אין מילה נרדפת לאלמנות.
חיים הוא גרוש. גם זו מילה שאני לא אוהבת.
במהלך השנתיים האחרונות הבנתי שכנראה אפגוש יותר גרושים מאלמנים.  זה אומר שפחות אנשים מתים ויותר אהבות נקברות בפחדים וחששות.
חיים ואני נפגשים כבר שלושה חודשים כמעט. ואני מוכנה לחבר את קצוות חיי. גם הוא. המורכבות שונה בין גרוש לאלמנה. ובכל זאת תמיד יש את הנוכחות של בן הזוג. גם במקרה שהוא מת וגם במקרה שהוא חי. נוכחות שונה אבל עדיין נוכחות. נוכחות ההעדר היא נוכחות חיה מאוד. נוכחות אוהבת. גם אצל בני זוג גרושים הנוכחות של האקס קיימת, ובעיקר אם יש ילדים משותפים, נוכחות אחרת.
במשך החודשים שאני מכירה את חיים הוא למד להכיר את אהובי. לכבד את נוכחותו,ולפעמים גם לאהוב אותה. אני מכירה ומוקירה לו תודה על כך. זה לא מובן מאליו בכלל, זה מאפשר לי להביא את עצמי בפתיחות אל חיינו המשותפים.
דרך ההכרות הזו אותי ואת חיי, הוא מכיר גם את הילדים עד כמה שניתן להכירם בלי לפגוש בהם. הוא מזהה תווי אופי שלהם. רגישיות. אכפת לו מהם. מהרצונות שלי כלפיהם. הוא הכיר את הגישה שלי, את הדרך איתם. הסקרנות הלכה והעמיקה.
אני לומדת את בתו, את גרושתו את מורכבות חייהם. את הקושי ואת הפוטנציאל.
שנינו רוצים לחבר.
שניה לפני שזה קורה אני נושמת עמוק. גם חיים.
כל אחד מאיתנו מביא את עצמו ואת מורכבות חייו לתוך הקשר, במשך חודשים אנחנו מסתכלים אחד על השני ועל מנועי חיינו, מתקרבים.
השאלה עד לאיפה אני יכולה לפתוח את דלת חיי נשאלת שוב ושוב.
חיים הוא חבר שלי. חבר קרוב ואוהב . זה מאוד משונה לי מזווית הראיה שאני רגילה להסתכל בה על עולמי ועל ילדיי. לחשוף את הקשר הזה לילדיי ובעיקר לבנים שהם גם בוגרים , זו נקודה שבה אני אומרת לחיים "אני סומכת עליך" נקודה שבה אני אומרת להם "אני סומכת עליכם".
אני סומכת על חיים, על טוב ליבו, על רצונו הטוב.
סומכת על ילדי שישמחו בשמחתי.
אני סומכת על עצמי.
ואנחנו לומדים לסמוך אחד על השני. לתת יד כשקשה, להכניס דברים לפרופורציות כשצריך.
הילדים יעמידו את המערכת שלנו במבחן המציאות. הם יביאו אנרגיות משלהם. טבעיים וסוערים הם יעמידו אותנו אל מול הקשר שלנו ויעלו אתגרים.
אומרים שקשר נמדד דרך החוליה הכי חלשה/חזקה בשרשרת.
אנחנו החוליה המשמעותית בשרשרת שנארגת כאן ולכן מכניסים משמעות לארועי חיינו.
היחסים בינו לבין כל אחד מילדי בנפרד. היחסים בינו וביננו כמשפחה. כיחידה. היחסים שלי עם בתו.  איתו ועם בתו כיחידה. אנחנו מפתחים יחסים גם עם בני הזוג, היכולת שלנו להכיל את כל אחת מהחוליות בשרשרת הזו תהווה את יופיו של הקשר.
אני מסתכלת על עולמינו והוא משתפר, כל עוד חיינו משתפרים ומתייפייפים , זה אומר שאנחנו בכיוון הנכון.

משמעות המפגש הטיפולי

                                                                                                               

כשהוא נפטר המערכת נרעשה, דאגו שלא אצליח להתמודד עם כל הכאב והצער וארבעת ילדי. חששו שאקרוס. יועצת בית הספר הגיעה לשבעה והציעה לי טיפול מטעם העירייה.
אמרתי לא. אני לא מעוניינת.
לא רציתי שאף אחד יחדור אל תוך האינטימיות של הכאב שלי. שלי. ומלבד זאת סמכתי על עצמי.
אבל אלונה היועצת לא ויתרה, היא פנתה אליהם בעצמה ודאגה שיתקשרו איתי מטעם השירות הפסיכולוגי. הם קוראים לזה אינטק. ובשיחת ההכרות הזו  אמרתי למטפלת שהתקשרה אלי,  " יש לי את הדרך שלי לטפל בעצמי, אני לא מעוניינת בעזרה " סמכתי על עצמי שאתמודד.
"ומה עם הילדים?" היא שאלה בעדינות, שקנתה את ליבי. לא רק בעדינותה אלא גם בדיוק שלה.
לימים הבנתי שזו דרכה. תמיד בעדינות. אפילו לחתוך את הכאב, ניתוח לב פתוח, אפילו את זה היא עושה בעדינות אך בדיוק. בלי לחדור לשום מקום שעדיין לא פתוח, וכבר אז, בשיחה הראשונה, היא לימדה אותי לסמוך עליה. זה היה שיעור ראשון ב "איך לסמוך על מישהו בעולם בלעדיו" זה לא פשוט. אחרי שנים ארוכות שלמדתי לסמוך עליו, להבין את מקור מחשבותיו, עד כדי כך שאפילו שכחתי ששאלת האמון קיימת. מעל שנתיים עברו וזו עדיין שאלה. האמון האוטומטי שנתתי בו, מת יחד איתו. מעכשיו, ידעתי, האמון הוא מוצר מדף אצלי, צריך להרוויח אותו.
הפסיכולוגית שלי הרוויחה אותו.
טוב, חשבתי לעצמי באותם רגעים, בשביל הילדים.....
וככה התנהל הטיפול, דרך הילדים נפתחו אט אט עולמות ומעמקי חיי . דרך הטיפול יכולתי לראות את דרך החיים. דרך הטיפול יכולתי לראות שזו בחירה, שגם כאדם חי אפשר לבחור במוות. הוא נמצא ביננו, כל הזמן פה, נוכחותו חיה. הוא בא אחרי כל שאיפה.
הבלוג הזה הוא תוצר של דרכי. הטיפול עזר לי לשמוע ולהשמיע את קולי.
המטפלת שלי, ברוב נסיונה וטובה שיקפה לי באופן חד משמעי את המיקום שלי בתהליך. אף פעם לא באופן פולשני, מה שפתחתי היא פתחה איתי עוד יותר ומה שבחרתי להשאיר סגור היא קיבלה. מכבדת את בחירותי בחמלה רבה, תוך כדי בחינה מדוקדקת של התמודדויותי עם אתגרי היום יום בתוך התהום.
תמיד היה מקום לכאב שלי בתוך החדר שלה.
יום אחד, כשנה וחצי אחרי מותו,  היא שאלה אותי אם אסכים לבוא למפגש מטפלים ולהציג את דרכי להתמודדות עם האובדן. אם אהיה מוכנה לחשוף את הבלוג כחלק מההתמודדות.
הכתיבה היא כלי, הבלוג הוא תוצר של הטיפול.
תמיד כתבתי. מיום שאני זוכרת את עצמי אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליחה לצייר קו ישר בין עולם הרגש שלי לביטוי החיצוני שלו על הכתב. כתבתי סיפורים וכתבתי יומני חיים אבל אף חוויה לא משתווה לכתיבה בבלוג, כתיבה שבאה מהחיים ופונה אל קוראים חיים ומגיבים. בבלוג הרגשתי איך העולמות של חיי מתחברים.
כשהפסיכולוגית שלי ביקשה ממני לבוא לדבר בפני צוות מטפלים, הסכמתי. בלי לשקלל או לחשב את הרגשתי בעניין. יש לי צורך ורצון עז לעזור לאנשים להתמודד עם הכאב שלהם והבלוג גילה לי את היכולת שלי לפרוט את הרגש, ואולי לפרוט עליו גם.
המפגש היה מרגש, קיבלתי מהמטפלים מתנות רבות בצורת תודות שאולי ביום מן הימים גם אותן אעלה על הכתב.
אני מאמינה שפתחתי צוהר קטן לכאב שיש לי בכל הגוף. דרך הצוהר הזה אפשר לראות איך הוא מתבטא.
אולי לכל אחד יש את הדרך שלו אבל הכאב הוא אחד.
לכל אחד יש את הדרך שלו אבל המטרה היא אחת, לחיות. לברוא את האור תוך כדי התייחסות אל החושך.
בכאבנו, ובלי ברירה, נגענו בחושך ולו רק בשביל שנוכל לגעת באור.
המפגש הזה גילה לי קבוצת אנשים עם לב פתוח והמון רצון לעזור ולהתמודד עם הכאב. אנשים אמיצים שמוכנים לגעת בכאב של עצמם בלי לחסוך כדי לסייע, כל החשדנות שהיתה בי כלפי סיוע עירוני למינו התפוגג כלא היה. שיעור שני באמון.
"במותך ציוות לי חיים" קיבל משמעות עם מותו.
המשמעות שמתה יחד איתו מתעוררת וקמה לתחיה, הרבה מאוד בזכות המפגש הטיפולי.
                                                                               

שינויים

                                                                               

תקופה של שינויים.
אחרי כמעט 4 שנים, אני עוברת עם העסק למקום אחר. אני מרגישה כבר זמן מה שהגיעה הזמן לעבור אבל לא יוזמת את השינוי ואז לפני כחודש וחצי בא בעל הבית של המקום בו אני עובדת ואמר שצריך להתפנות.
התגובה הראשונה שלי היתה הסטריה קלה: "אמאאאאאאאאאא, לאן אלך? יש לי 4 ילדים לפרנס, אנחנו נמצא את עצמינו ברחוב. לא יהיה לנו כסף לאוכל. יש מלחמה גם, אלוהים, הגיע סוף העולם שלי. טוב, אני מיואשת. לא רוצה לעבור. רוצה להישאר. נ ק ו ד ה. אולי בכל זאת לא צריך. אולי בכל זאת נישאר?"
האמנתי לכל שמועה ולו קלה שיש סיכוי שיהיה אפשר להשאר במקום ולא לשנות כלום. ומצד שני עלו ובאו מחשבות על לעבור לצד השני של העיר, לעבור גם דירה, לפתוח עסק גדול יותר. כרוניקה של בילבול. רק שחור או לבן, להשאר במקום או לזוז לצד השני של קשת האפשרויות. בלי אף גוון של אפור. זוהי דרך השינויים אצלי, סוג של מאניה דיפרסיה, דחוסה ברגעים ספורים. תילי תילים של מחשבות הרהורים ורעיונות שנעים ונדים בין שני קטבים במהירות לא מדידה. רעיון הולך ורעיון בא והדבר היחיד הקבוע הוא הרצון להישאר במקום. היסטריה גמורה.
אחרי כמה זמן נשמתי עמוקות ושוב ושוב, ולאט הבנתי שהשינוי הזה הוא מבורך וזה הדבר הכי נכון בשבילי.
כבר שבועות מספר שאני נחנקת במקום שאני נמצאת בו. התקרות נמוכות, החדר קטן, חדר ההמתנה מוזנח, השותפות שלי עצבניות ומחפשות כל הזמן שקט, מעירות ללקוחותי בחוסר סבלנות מובהק.
נזכרתי במחשבה שעלתה בי שלושה שבועות קודם לכן. חשבתי "אני צריכה לזוז מפה, זה כבר לא מתאים"
אבל, כדרכן של כל המחשבות הן באות והולכות כרצונן וגם זו הלכה לה, רק שנזכרתי בה כשניסיתי להרגיע את עצמי מהלחץ שנכנסתי אליו.הבנתי שזה בדיוק מה שצריך לקרות, שאם לא יזרקו אותי משם שום דבר לא יזיז אותי, אני מתמכרת לאזורי הנוחות שלי, מתעוורת אל מול האפשרויות הרבות והנה באה הרוח ולוקחת אותי למקום אחר. לאן? שאלתי את עצמי וסקרנותי ניעורה. ברגע שהסקרנות מתעוררת, הפחד מתכווץ ומתחילים להרגיש חיים חדשים.
וחיים חדשים מלאים בשמחה. ואז התחלתי לדמיין. שקעתי לפעמים בחלומות בהקיץ.
באותו שבוע התקשרה איתי חברה שמתעסקת במשהו אחר לגמרי ואמרה שהיא מחפשת חדר בדירה. לפתוח קליניקה. "אולי נעשה משהו יחד?" היא שאלה "נקים קליניקה גוף נפש"
"בטח" עניתי בהתלהבות "בשמחה" אני כל כך אוהבת אותה, מכבדת אותה, ושתינו מחוברות בגישה מאוד דומה לחיים, מה גם שהלקוחות שלנו משותפות בהרבה מקרים.
עברנו על דירות, פנינו למתווכים, הלכנו לראות, קבענו פגישות. הימים עברו ולא הצלחנו למצוא.
השאלה שליוותה אותי לאורך כל הדרך היתה :
"מה אהובי היה עושה? איך הוא היה מתנהג?"
ראיתי אותו שוכב מהורהר על הספה, מעשן סיגריה בריכוז (טוב, את זה לא עשיתי כי אני לא מעשנת) ראיתי אותו יושב על הכסא ליד המחשב שלו, מבטו פונה אל החלון והוא מסתכל על האקליפטוס הענק נע ברוח, שמעתי אומר : "הכל יהיה בסדר מותק, אין לך מה לדאוג, היקום דואג לנו, תמיד" החיוך הבוטח שלו לנגד עיני.
הרגשתי אותו, את הקצב שלו, את ההשלמה, את הרוגע.
כל דירה שלא הסתדרה גרמה לי לחיוך. כי הבנתי שזה לא זה אבל שאני בדרך וככה היא נראית. ידעתי לבטח שהדבר הנכון יקרה ברגע הנכון. הרי יש עלי שמירה אישית.
בנתיים כלום לא הסתדר, חברתי כבר נלחצה, היא חיפשה גם אלטרנטיבות אחרות לעצמה, בלעדי. ומצאה.
ברכתי אותה בהצלחה, וחייכתי. סקרנית עד בלי די.
והנה לקוחה הציעה לי להכנס לחדר עם משהי במקצוע דומה לשלי. הלכתי לראות ומצא חן בעיני. מאוד. סגרתי איתה באותו רגע. יום לפני שהייתי צריכה לעזוב את המקום הקודם.
ככה זה. הכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. אנחנו כמו גרגר חול בדיונה. כל כך הרבה דברים צריכים להשתלב. חתיכות של הפאזל חייבות להתאים ולהסתדר במקומן .
המקום שנסגר פירק 4 עסקים קטנים וכל אחד מאיתנו הלך למקום אחר, לעוד שלב בדרך, לעוד מקום בתהליך.
פרק אחד נגמר ואני מוצאת את עצמי צוחקת בשמחה. הדיונה ממשיכה בתנועתה. המדבר אף פעם לא נראה אותו דבר ובגלל זה קל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו, וכמו במערבולת בים אין מה להאבק, המאבק לוקח מאיתנו כוחות, יש להרפות ולנשום עמוק. לעצור את הנשימה ככל יכולתינו בתוך הגוף ולתת למים לקחת אותנו עד לקצה המערבולת ואז לעלות לפני המים, לשאוף שוף אוויר מלוא ריאותינו ולהמשיך לצוף. עד העונג הבא.

                     
התחלתי לסדר את המקום החדש יחד עם חיים.
וזה בפירוש העונג הבא. 
תיכננו יחד, תלינו, פיטפטנו תוך כדי. צחקנו, הוא יצא להביא לנו קפה ומאפה, ישבנו אכלנו, הסתכלנו. ניקינו את החלונות, פינינו ארגזים, הוא הציע, אני שמחתי, ושוב צחקנו, החדר התמלא באנרגיה של אהבה ורצון טוב.
יש לי חדר מלא אור.                                                       

תקשורת

                                                                              
תקשורת.
בזה מסתכמת הצלחה של כל קשר, עם בן זוג, עם הורים, עם ילדים, עם חברים, עם לקוחות, עם הממונים עלינו, עם העובדים שלנו, עם עולמינו הסובב אותנו. כולם רוצים תקשורת פתוחה וגלויה.
תקשורת טובה, חיובית, בונה, וגם הרסנית מתחילה בקשר של אדם עם עצמו. קשר של אדם עם סביבתו משקף באופן אבסולוטי את היחס שלו לעצמו. אדם חייב להיות קשור לעצמו. להכיר את עצמו קודם כל ואחר כך ללמוד לאהוב את ה "אני" הזה ולתקשר איתו, זו הדרך הנבונה להצליח לבנות את הקשרים החיצוניים לו.
והשאלה הראשונה שצריכה להשאל בהקשר הזה היא מי הוא עצמי זה?
כמו שאנחנו לוקחים את הנשימה כמובנת מאליה, מתנהגים כאילו אנחנו יודעים איך לנשום כשלמעשה יש לנו המון מה ללמוד בקשר אליה, ככה גם את הכרותינו את עצמינו, וככל שהשנים עוברות יותר דברים בעצמינו הופכים להיות מובנים מאליהם ואנחנו מפסיקים לתקשר עם מהותינו הפנימית. זוהי סוג של תבוסתנות, זהו הרגע בו הפסקנו לרצות להשתנות, הרגע בו החלטנו שככה אנחנו וזהו זה, הרגע שבו אנחנו כבר לא סקרניים בקשר לגילוי החיים שבתוכינו וכבר לא סקרניים בקשר ליום המחר ויום רודף יום. זוהי הזיקנה והיא לא בהכרח קשורה לגיל ביולוגי.
מי אני?
התשובה על השאלה הזו היא אינסופית בערך כמו הנצח, תורת הזן אומרת שאף אחד  לא יכול לרחוץ באותו נהר פעמיים, הנהר משתנה כל הזמן וגם אנחנו, ובגלל זה אין תשובה אחת קבועה על השאלה הזו. בכל רגע אנחנו משהו אחר וחלה עלינו חובה להיות בקשר הדוק עם האחר הזה. שום דבר בי לא מובן מאליו. אני אוהבת להפתיע את עצמי. לראות איך התגובות שלי משתנות.
בתוכנו יש קולות מקולות שונים, המחשבות רודפות אותנו, הרגשות רודפים את המחשבות, האגו משתלט על שניהם גם יחד והנשמה מתנשפת במצוקה כי לא מקשיבים לה.
ברוב המקרים אנחנו לא יודעים להבדיל, בהרבה מקרים אנחנו אפילו לא יודעים שאלו הקולות ולא ממש אנחנו ובגלל זה אנחנו מאמינים למחשבות שלנו ולרגשות. "אני" זה משהו חזק מאלה. גבוה מהם, ה"אני" הוא זה שיש לו את היכולת להוביל את הרגש ואת ההגיון.
זו הבעיה, שאנחנו מאמינים לקולות ולא חוקרים אותם. מי זה הקול שאומר שאני מדוכא כי פיטרו אותי. מי זה הקול שאומר שהוא רוצה לאכול, מי זה הקול שטוען ככה או אחרת?
לשאול את השאלות זו הדרך. התשובות לא תמיד עולות ברגע, אבל השאלה הקבועה הזו ממקדת. והתשובה כל הזמן משתנה. לפעמים היא משולבת.
הרבה פעמים עלתה אצלי גם שאלת הרצון. מה אני רוצה?
לפעמים נדמה לי שאני רוצה משהו מסוים אבל זו לא בדיוק אני, לפעמים זה האגו, לפעמים זה מזור לכאב, לפעמים זה היצר. רק כשאני יודעת מי אני אני יכולה להבין את הרצון האמיתי שלי. זה שמשקלל את טובתי. זה, שלא האינטרס הוא המוליך אותו. וזה בסדר לאכול, וזה בסדר להקל על הכאב רק שחשוב להכיר את הקול המבקש.
שתי השאלות- מי אני ומה אני רוצה, מייצרות תקשורת מצויינת של אדם עם עצמו וכפועל יוצא, עם סביבתו.התהודה לכך היא רחבה. כשאני מבינה איזה קול דובר בתוכי ומבינה מה הוא רוצה , יש לי את כח הבחירה. יש לי מספיק כח להגיד לאגו "לא" כי הוא לא חזק הוא פשוט קולני וכוחני. יש לי מספיק שכל להגיד למחשבה שלי לחשוב משהו אחר ולהוליך אותה לאיפה שאני רוצה. היא חכמה אבל "אני" יותר. יש לי מספיק אנרגיה לעצור את היצר שלי הוא עצמתי אמנם אבל יש לי מספיק כח התנגדות.
אני אוהבת שהרצון שלי  ברור לי כשאני בתקשורת חיה עם עצמי.כשאני לא מובנת לעצמי מאליו, כשבכל רגע יש לי משהו חדש שמתרחש. המצב הזה מדגיש את הרגעים שאני פועלת על אוטומט.
מי "אני"?
מה "אני" רוצה?
שתי שאלות הראויות להשאל השכם וערב למען עולם טוב יותר.

כל הדרכים מובילות לרומא

                                                                                     


                                                                              

"What Is Love?"

I love you whether or not you love me
I love you even if you think that I don't
Sometimes I find you doubt my love for you
But I don't mind
Why should I mind
Why should I mind

What is love anyway
Does anybody love anybody anyway
What is love anyway
Does anybody love anybody anyway

Can anybody love anyone so much that they will never fear
Never worry never be sad
The answer is they cannot love this much nobody can
This is why I don't mind you doubting

What is love anyway
Does anybody love anybody anyway
What is love anyway
Does anybody love anybody anyway

And maybe love is letting people be just what they want to be
The door always must be left unlocked
To love when circumstance may lead someone away from you
And not to spend the time just doubting

חיים אמר לי יום אחד שטעות רווחת היא לחשוב ש cf היא cystic fibrosis אותה מחלה תורשתית שפוגעת באחוז מאוד קטן באוכלוסיה."בשביל זה " הוא אמר " אף אחד לא היה משקיע כל כך הרבה משאבים במחקרים, זוהי למעשה מחלה תורשתית ברמת האפדימיה" הוא אמר, "והפירוש שלה הוא control freak דוקא."
נכון, זו היתה בדיחה אבל כמו כל הומור, יש בו שמץ של אמת אחרת לא היה מצחיק בכלל.
שאלתי את עצמי אם הצורך בשליטה, נובע אצלי בחוסר יכולת לתת אמון בזולת ובכלל, לתת אמון זה לסמוך, זה להאמין שיש מישהו שחושב עלי, שרואה אותי באמת, את הצרכים שלי, את הרגישויות שלי, שלא יפגע בי.
אם אני מזהה מצב כזה , אני שמחה לשחרר שליטה כי אז  אני נמצאת במקום בו אני מרגישה בטוחה.
רואים את זה טוב אצל ילדים. כשיש לידם מבוגר אחראי, כשההורה שלהם יודע מה טוב עבורם, עם דגש על עבורם ולא עבורו עצמו, כשההורה שלהם בטוח בעצמו ורגוע ודואג לכל מחסורם, פיסי ורגשי, אזי הם רגועים ונעימים, למעשה הם משחררים שליטה. אבל כשלידם יש הורה שהוא בעצמו ילד, שלא יודע מה נכון, שלא מסוגל לקחת שליטה, ששואל את הילד לרצונו , ללא יכולת לכוון את רצונו של הילד לצרכיו האמיתיים, כשיש הורה ללא דעה משלו, אז הילד מאבד  את קור רוחו ומשתולל, יש עליו מעמסה הגדולה למידותיו כי הוא עדיין לא בשל לקחת שליטה על חייו. אני מאמינה שזו אחת הסיבות לכך שהילדים הופכים להיות קונטרול פריקס כי אין אף אחד שמכוון את תנועתם בביטחה, זו הדרך בה הילד מאבד למעשה את אמונו בעולם כבר מגיל צעיר מאוד וכמבוגר הוא לא יכול לשחרר את השליטה על חייו ולסמוך על המציאות שיש משהו שדואג לו.
על פי הגישה הזו הצורך בשליטה נובע ממקום של חוסר אמון וביטחון שאני לא אפגע בגלל אף אחד.
אם הייתי בטוחה שלא אפגע הייתי משחררת את הצורך לשלוט על מצבי חיי.
לשחרר את הצורך בשליטה יכול לבוא ממקום של חולשה וממקום של חוזק.
מקום של חולשה זה מקום של חוסר מודעות, מקום בו אין לי שמץ של מושג שלתת את השליטה על חיי יכול לפגוע בי, זה המקום של הילד, שנולד עם אמון וביטחון בסיסי, לפעמים לתוך משפחה שבחוסר מודעותה על אף שיכול להיות שם המון רצון טוב, פוגעת בו במקום הבסיסי הזה ואהבה כבר לא שווה ביטחון לילד הזה. הוא מתחיל להתרחק ממה שאהבה אומרת. הוריו הם המנטורים הראשונים שלו לאהבה בחייו והם הראשונים שפוגעים בו. בחוסר מודעותם והכרותם איתה, בתמימותם, בחוסר יכולתם, בפגיעותם שלהם, הרי גם אותם אף אחד לא לימד שביטחון ואמון הם בסיס לאהבה.
מילים לא אומרות מאום כאן. זה הכל התנהגותי.
מקום של חוזק זה רמת מודעות גבוהה. על מנת לרכוש אמון מחדש עלינו להיות המבוגר האחראי על הילד שאנחנו. אנחנו גם ילד וגם מבוגר בעת ובעונה אחת.
כמבוגרים אחראיים עלינו לדאוג לזולת, החל ממשפחתינו,המשך בקרובינו,חברינו, מכרינו וכל מי שמהווה חלק מרקמת חיינו. העולם כולו למעשה, הדאגה לזולת כמבוגר אחראי מלמדת אותנו שיש משהו שדואג ומאפשרת לנו לשחרר את הילד שבתוכנו ולאבד שליטה, במקרה הזה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו להיות ילד שסמוך ובטוח שאף אחד לא יזיק לו. זו הדרך לרכוש אמון מחדש בעולם ולהסכים לוותר על השליטה.
 ואם אכן כך הוא הדבר, אז  cf היא מחלה התנהגותית ויש לה מרפא.

הרהורים על פחד

                                                                               
הרבה פעמים, הנושאים לכתיבה עולים ובאים באופן ספונטאני  תהליך הכתיבה  כולו הוא אינטואיטיבי .
השכל תופס אצלי מקום רק בשלב הליטוש, שבו אני מוחקת בעיקר ומפסקת את הדרוש פיסוק.
הפחד הוא נושא קשה לכתיבה במובן שהוא נוגע לרגשות עמוקים. הדרך שמצאתי להתמודדות איתו היא לאהוב אותו ולכבד אותו וברגע שזה קורה הוא, הפחד,  כבר כמעט לא קיים, או לפחות נחלש. ברגע שבו אני לא נרתעת ממנו אני יכולה להכיל את עצם הדבר עצמו . אני חושבת ששורש כל הפחדים שלי מצוי בנסיון להמנע מסבל. כשאני מזהה פוטנציאל לסבל, התנועה המיידית שלי היא התכווצות אל מולו.
ההתכווצות הזו זה הפחד.
כמו הנשימה, ככה תנועות העולם, הן מחולקות לשתיים, להתכווצות ולהתרחבות.
השאיפה היא ההתרחבות והנשיפה היא התכווצות.
הפחד הוא נשיפה. התכווצות. הסבל עצמו, גם.
יש לנו רצון אינטואיטיבי להרחיק את הסבל מעלינו , לנשוף אותו החוצה הרחק מאיתנו. ואז מגיע הפחד, וגם אותו אנחנו רוצים לנשוף, זה מכווץ עוד יותר את התנועה במקום שבו יש צורך עמוק לשאיפה, להתרחבות, לקצת חמצן שיאפשר לנוח,  ובדיוק אז  קשה להתרחב, כי הפחד כאמור, מכווץ.
זו אולי הסיבה שהפחד מהסבל תמיד יותר גדול מהסבל עצמו.
זה חוק כזה, הפחד תמיד חזק יותר וגדול יותר .
ברגע שמזהים את הפחד ומפרידים אותו, כבר אפשר לקחת שאיפה,ואז אפשר לבודד אותו ולראות את המידה האמיתית של הדבר שממנו אנחנו סובלים, ממש לראות את זה ולנשום.
ובכל זאת, הפחד קיים, הוא הכרחי, תפקידו להגן עלי, הוא אבולוציוני ואני מוכרחה לשים לב אליו. להתייחס אליו כאל תמרור אזהרה כי אחרת אני אולי בסכנה ולכן אני לא מתעלמת מהפחד אבל אני גם לא רוצה להמציא אותו. אם הוא לא קיים אז לא. אני לא מתנדבת לסבול כשאין צורך בכך.הרי הסבל כשבראשו עומד מר כאב עוד יבוא. אי אפשר לחמוק ממנו כל עוד אנחנו חיים, כמו שאי אפשר רק לנשוף, חייבים גם לשאוף בשביל לנשום, בשביל לחיות.הפחד הוא חלק אינטגרלי וחשוב בכוחות העולם הזה ותפקידו בחיינו משמעותי.
הכאב גם הוא מכווץ הוא כמו אבי העורקים,הכאב הוא אבי הרגשות, וברגע שנגעתי בו, כשששהיתי בתוכו ללא יכולת לחמוק, מחד רציתי מאוד שהוא יעלם אבל מאידך רציתי לחוש בו , שהרי הכאב היה תמצית החיבור שלי אל אהוב ליבי אחרי מותו, ולכן רציתי בו  למרות שזה היה מלווה בסבל.
הניגוד הזה היה לי מאוד קשה להכלה, כמעט בלתי אפשרי,כוחות מאוד חזקים של משיכה ודחיה שהתקיימו יחד בתוכי אילצו אותי להרגיש את הכאב לעומקו.
שום דבר כבר לא אותו דבר מאותו רגע.
השתניתי.
התחלתי להרגיש הכל לעומק רב יותר.
ככה גם את הפחד.
וגם את האהבה
וגם את הפחד לאהוב.
הוא עמוק מאוד.
ואיך אפשר שוב לאהוב? כשהאפשרות להפגע בגלל מותה הוודאי כל כך חיה? כאבתי כל כך פעם אחת ועדיין, למה לי לנסות שוב? והכמיהה לאהבה, הכמיהה הזו, למה היא לא מתה?
ועוד בעיה יש כאן. הפחד הוא התכווצות והאהבה היא התרחבות.
הפחד לאהוב הוא קיום של שני כוחות מנוגדים יחד.
זה להתכווץ בתוך תנועת התרחבות, ואולי המרפא היחיד לפחד הוא בדיוק ההיפוך של הפחד לאהוב. זה להרחיב את המכווץ, זה לפתוח, זה לשאוף מלוא אוויר אל תוכינו.
זה לאהוב את הפחד.

סלט תכניות

                                                                           
בכל בוקר שישי, בבית הקפה שבו אני נוהגת לשבת לפני שמתחילה את יומי,יושבת משפחה. אבא אמא וילד בן 10 בערך.
אני לא נוהגת להקשיב לשיחות של אחרים ואפילו נוהגת שלא להקשיב ולא לנעוץ עיניים, אבל לעיתים קורים דברים שלאורך זמן מושכים את תשומת ליבי ואני לא יכולה להתעלם. במקרה הזה, בכל שבוע אני מופתעת מחדש לגלות איך הדינמיקה בינהם כל כך חוזרת על עצמה.
הם מתיישבים תמיד באותה צורה, היא בצד אחד של השולחן ומולה יושב הילד. האבא לצידו. גם הוא מולה אבל מרוחק.
זה תמיד מתחיל כשהיא בטלפון, כותבת sms או גולשת. מרוכזת במסך הקטן והוא גוער בה.
"מה יש לך לכתוב עכשיו? עם מי יש לך להתכתב? למה זה חשוב?"
הוא ביקורתי כלפיה ,היא נאנחת עמוקות, תמיד וכעבור שניות ספורות מניחה לטלפון. לפעמים הילד לוקח אותו ומתחיל לשחק. היא מזמינה סנדוויץ עם טופו, הוא לא מבין איך היא אוכלת את הגומי הזה, היא חותכת עם סכין הוא לא מבין למה עם הסכין הזה "תבקשי סכין אחר"  היא מבקשת סכין והוא מסנן "תגידי אני מבקשת סכין ולא אפשר סכין"
היא שוב נושמת עמוק. לא עונה. ברגע שהוא קם לשירותים היא מוציאה את זעמה על הילד. חוטפת לו את הטלפון. "תקבל אותו כשתדע איך להתנהג" היא גוערת בו.
הילד מתחיל לבכות, ובדיוק אז האבא חוזר וגוער בה. תתני לו לגמור את המשחק לפחות, הוא אומר לה. היא לא עונה לו.
אני לא מבין אותך, הוא אומר לה, מה אכפת לך.
כשהם מתחילים לאכול ממש הדרמה שוככת.
ואני שואלת את עצמי למה הם לא מציפים את האהבה?למה להביע אותה ככה?ואולי אין אותה? היתכן? האם יש שם אהבה או רק פוטנציאל שלה? האם היא נשכחה בתוך סבך היומיום? האם מתורגמן יעזור?מישהו שילמד אותם איך עובר קו ישר המקשר בין הלב ללשון? האם הם לא רואים שלאהבה יש קוד התנהגות מאוד ברור ואותנטי? האם הם לא שומעים את נישמתם המשוועת להקשבה? האם הם לא רעבים האחד לשניה? האם הם לא מבינים שחייהם עלולים להפסק כל רגע ואז מה שישאר להם זה הניכור? שאם הם יאהבו הלכה למעשה הם ירוויחו אהבת עולם?
כי ככה זה.
חיים ואני תיכננו לצאת לסרט בערב שישי. פעם ראשונה שאנחנו יוצאים יחד לסרט.מרגש. אז התלבשתי והתארגנתי וקבענו שהוא אוסף אותי מהבית. התכנון היה לעבור קודם דרך העסק שלו לשעה קלה.
"בטח" אמרתי "בכיף" אבל כבר אז לקחתי בחשבון שלא נגיע לסרט. אני זורמת.וזה מה שלזרום אומר בשבילי.
 כבר שנים שאני יודעת את סודו של הזמן. ששעה יכולה בקלות להפוך לשעתיים ואפילו לשלוש, והאופציה של הזמן להמתח קיימת תמיד.
הגענו אליו לעסק והוא עשה הכל בנחת. כרגיל.  זה שימח אותי כמובן, אם כבר, אז להנות.
בכל מקרה, בשביל הטיזינג, תיפקדתי מדי פעם כשעון דובר :
" יש לנו עוד שעה וחצי"
"אני מודע לשעון ואנחנו מגיעים לסרט בזמן" הוא אמר ברצינות ראויה.
"סבבה" חייכתי .
בין לבין אנחנו עושים דברים, נהנים מאוד אחד עם השני, צוחקים, מדברים, משתעשעים.
"יש עוד שעה עד שהסרט מתחיל, חיים" התעורר השעון הדובר.
"אנחנו כבר מסיימים. 10 דקות והיינו פה" אמר לי חיים והישיר מבט.
"או. קי" חייכתי שוב.
אחרי כמה זמן אני קמה מהכסא שעליו נשבעתי לשבת ולנוח עד הסוף, כי הייתי מאוד מאוד עייפה.
ובכל זאת השתעממתי מהמנוחה וכמו כל פולניה,חשבתי לעצמי שאני כבר אנוח בקבר. מה גם שרציתי לעזור, וזה האריך את העבודה כי הוא ניסה להראות לי איך לעשות דברים ואני התעקשתי לעשות אותם על פי דרכי וכל הזמן ציחקקנו ועשינו שטויות. והשעון לא עצר לרגע. הייתי מודעת לחלוטין לזמן שעבר.
ובקרוב ממש כבר היינו חייבים לצאת.
"אם את רוצה שנגיע לסרט אז תשבי לך על הכסא כי ככה לא נגיע לשום מקום" אומר לי חיים בחיוך שובב.
"אנחנו כנראה לא הולכים לסרט"
"הולכים הולכים, כבר יוצאים" הוא אומר ומאמין בכל ליבו.
"לא הולכים"
"אני כבר סיימתי פה, ממש עוד רגע, ואם לא תפריעי אז תוך 5 דקות אנחנו בחוץ"
"לא הולכים"
הוא מרים מבט "לא הולכים?"
חייכתי "לא. לא נגיע בזמן, נעמוד בפקקים בכניסה, נהיה בלחץ. אני כבר מתחילה להיות עיפה. בוא נחזור הביתה"
"אז נצא לשתות משהו?"
"יאללה, סבבה"
לא עוברות 5 דקות ובדרך החוצה אני אומרת לו "עזוב בירה בחוץ"
הוא מסתכל עלי, בוחן את מצב הרוח שלי. אני מחייכת "עייפה פשוט" אני אומרת.
"הביתה" הוא אומר, חד משמעי.
הוא נוסע בדרך אחרת
"לאן?" אני שואלת
"טיול טבע קטן, ממש קטן" הוא אומר בחיוך
"אז לא הביתה?"
"תכף...הכי חשוב שאנחנו יחד. לא?"
"כן" אמרתי ברוך "זה הכי חשוב"
הגענו למקום מדהים ועוצר נשימה ביופיו , מאוד שמחתי להיות שם איתו ומאוד שמחתי על כל הערב הזה, ששום דבר ממה שתיכננו לא יצא בו ובכל זאת נהנינו מכל רגע, אף אחד מאיתנו לא הרס את הביחדנס. אמנם תיכננו דבר אחד ויצא דבר אחר. עשינו סלט תוכניות, אבל יצא סלט טעים.
אני יודעת שכשיהיה משהו שנצטרך להגיע אליו בזמן באמת, כי צד שלישי תלוי בנו, כי אחרת נפספס משהו שלא יחזור,כי לאחד מאיתנו חשוב להיות, כי ככה או אחרת,
כי אז שנינו נעשה מאמץ .
אני יודעת את זה כי ככה זה כשגמישות וחוזק מהווים מהות ביחסים.
אני יודעת את זה כי למדתי את זה ב 20 השנה שחייתי עם גבר באהבה.
אני יודעת את זה כי ידענו גם עליות ומורדות שלימדו אותי להתרחב ולהתכווץ אל מול השינויים. להתגמש.
אני יודעת את זה כי גם נשברנו והתאחינו ולמדנו לאהוב יותר והתחזקנו.
גמישות השריר והחוזק שלו מעידים על הבריאות שלו וככה גם יחסים, תסתכלו על הגמישות שלהם אל מול חוזקם.
להיות גמיש מדי ולהתקפל אל מול המציאות זו חולשה וככה גם שריר, אם הוא רק גמיש הוא חלש עד כדי חולה.
גם עמידה איתנה אל מול המציאות, היא חולשה כי היא לא מאפשרת לכח ההתנגדות להתממש, וכח ההתנגדות הוא אחד הכוחות המפתחים עלי אדמות.

החיים הם כמו סלט, יש בהם מהכל ובכל זאת אם מעזים לטעום ולקחת ביס מכל וכל, זה עדיין הומוגני וטעים.

לנשום

                                   פוסט זה מוקדש לאיש יקר שלא אוהב כשאני אומרת לו לנשום

הרבה שנים התייחסתי לפעולת הנשימה כמובנת מאליה.
למעשה, מהרגע שנולדתי עד שכמעט הפסקתי לנשום עם מותו.
אולי זה יהיה יותר מובן אם אכתוב שלא התייחסתי אליה כלל,למעשה הנשימה היתה לי כמו כל חלק אחר בגופי במשך 42 שנים. כמו הצפרניים, כמו השיער.
עד שהבנתי, בגופי, שלנשום,יותר מכל איבר אחר, זו מתנת החיים,שהרי בלעדיה הם לא ייתכנו.
עד שידעתי שאורך הנשימה שלי מעיד רבות על היכולת שלי להכיל את מצבי חיי.
עד שקלטתי בחושי שלשלוט בה ואפילו מעט, מלמד אותי על השליטה ברגש שלי ובהבעה שלו.
עד שלמדתי דרך הגוף על כוחות הריפוי שיש בה, בנשימה.
הנשימה היא החלק המקשר בין הגוף הפיסי שלי לשאר הגופים, היא מקשרת בין הגוף הפיסי דרך גוף הרגש לגוף הרוחני, שבתוכו נמצאת הנשמה.
מעניין לראות  שבין נשמה לנשימה רק י' מפרידה  שהיא האות שמייצגת במקרים רבים את אלוהים , מעניין לראות שהשפה תומכת ברעיון הזה, הנשימה היא זו שמחברת בין הגוף שלנו לנשמה, היא הרוח שנכנסת אל גופנו ברגע לידתנו ונותנת לגוף חיים וכשהנשימה יוצאת מאיתנו החיים בגוף הזה נגמרים, הנשמה כבר לא שם,גם.
הנשימה שלנו היא ראי הנשמה, אדם המיומן בנשימתו הוא אדם שיש לו קשר הדוק ומודע לנישמתו.
כתרגיל ראשון, כדאי לשבת בשקט ולהקשיב לה, לנשימה, לקצב שלה, לחוזק שלה, לנסות לא לכוון אותה אלא רק לראות מהי בדיוק. להכיר אותה. אחר כך באים תרגילים נוספים שמלמדים אותנו להאריך אותה ולשלוט בה.
כשהנשימה ארוכה זה אומר, בין היתר, שיש לנו יכולת להחזיק הרבה אויר לאורך זמן בתוך הגוף או להפך, להחזיק אותו מחוץ לגוף הרבה זמן, ואם אני משתמשת בנשימה כאנלוגיה למצבי חיים אז מי שמיומן להחזיק את נשימתו, בהכרח יודע גם לנשום עמוק לפני שהוא מדבר, הוא יכול לשלוט בתגובותיו ולנהל אותן, אחרת, בהרבה מאוד מקרים התגובות האינסטנקטיביות שלנו הן אלה שמנהלות אותנו, אנחנו אומרים דברים שאנחנו מצטערים עליהם וחייבים להצדיק את עצמינו ומסתבכים בתוך עולם תגובות שהנשמה שלנו לא חלק ממנו, ככה יש מקום ומרחב לאגו וזו הסיבה שהוא מנצח. האגו צועק את דברו והנשמה לוחשת. צריך וכדאי לעשות לה מקום. לשתוק קצת כדי לשמוע את מה שיש לה להגיד. היא יודעת לכוון אותנו למקומות הנכונים לנו, אבל היא לעולם לא תצעק. נצטרך לעשות לה מקום. והדרך היא דרך הנשימה.
אז קודם כל לנשום.
לנשום ולהתייחס ביראת כבוד ובהוקרת תודה לפעולה המופלאה הזו שמאפשרת לנו להיות אנושיים, להיות טובים באופן מודע, לרצות ולהצליח לעשות טוב בעולמינו.
הצורך ללמוד לנשום מחדש כאדם בוגר נולד אצלי אחרי מותו של אהובי שהיה חלק  בלתי נפרד מהקצב  של חיי ובהכרח חלק מהנשמה שלי . הזוגיות  השפיעה על  נישמתי ונשימתי.
אני זוכרת בברור את נשימתו האחרונה. לאחריה כבר לא היה שם דבר. הבנתי באותו רגע עד כמה הפיסיות של עולמינו היא מתנה. וכשהוא הפסיק לנשום, אני הייתי צריכה להתחיל לנשום מחדש בלעדיו, ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל הרגשתי תחושת מחנק. ובדיוק אז נכנסתי לקורס מורים ליוגה ושם למדתי שוב לנשום. כמו תינוק.
גם היום,הנשימה, היא זו המאפשרת לי להשאר בתוך מצבים לא נוחים בעליל,מצבים שמזמנת לי המציאות ולנשום לתוכם. לא להגיב מיד, לחכות יום, יומיים, לפעמים חודש,לפעמים יותר, ואז מתגלה לי פתרון, התשובה עולה ובאה לאט, מותאמת לכל ההיבטים של חיי.
אני נושמת לאט וככה, עם כל שאיפה ונשיפה הפרופורציות חוזרות אלי.
הכל בזכות היכולת הפיסית לנשום בקצב איטי, להחזיק את האויר בגוף או מחוצה לו..
בתוך מצבים לא נוחים זה מאוד קשה  לי לעשות, הנטיה הטבעית שלי היא להגיב בספונטניות ובאימפולסיביות ממש כמו שקורה במצבי חרדה המאופיינים בנשימה מהירה ולא סדירה, מה שמשנה את קצב הלב. טיפול אפקטיבי במצבי חרדה הוא תהליך למידה של נשימה איטית, להחזיר את הגוף לקצב. ואז אפשר לטפל בהבט הרגשי שהביא אותנו למצב הזה. ככה בדיוק קורה גם במצבי חיים מורכבים אחרים שאינם מצבים אקוטיים בהכרח אבל טומנים בחובם כאב עמוק. אלו הם מצבים שהכרחי לנשום לתוכם. בתשומת לב ובקשב.
 אני אישה. אני אש. ובעבורי היכולת לשלוט בעוצמת האש שלי היא הכרחית לקיום תקין של מערכות חיי. אז כנראה שבשביל כולנו. האתגר האמיתי הוא לדעת איך ולא לקבל כמובן מאליו שאנחנו יודעים לנשום.

קעקוע ומשמעות

הרבה שנים השתעשעתי לי ברעיון הקעקוע ולא עשיתי. לא מצאתי משהו שדיבר אלי עד כדי לקעקע אותו על גופי לתמיד. משהו שאני יודעת ללא צל של ספק שארצה שיישאר לנצח. משהו שהוא בדרגת איבר מאברי גופי.
אחרי מותו ידעתי ללא צל של ספק וידעתי גם איפה. ידעתי שאני רוצה לקעקע את דמותו על לוח ליבי מאחור, על הגב, בדיוק במקום של הלב. נפגשתי עם מקעקעת מוכשרת, הבאתי איתי את הרעיון והיא תירגמה אותו לציור. ואז קבענו תאריך לקעקוע. מאחר שנפלו חגים באמצע והיא תכננה אחר כך נסיעה, קבענו לחודשיים מאותו רגע.
בין לבין נפלה אצלי ההבנה שאני חייבת לעבור דירה, שהילדים ואני מוכרחים לעזוב את הבית שבו גרנו כמעט כל חיינו המשותפים,  הבית שבו התחיל סיפור אהבתנו, הבית שאליו חזרנו ובו התאחנו מחדש אחרי משבר גדול, הבית בו נולדו כמעט כל ילדינו, הבית בו הוא תמיד אמר שנולד מחדש, הבית בו הוא מת.
בית שהוא סיפור חיים.
אחרי שהוא מת, התקרה בחדר העבודה שלו נפלה. פתאום שמעתי בום וכשנכנסתי החדר נראה כמו חפירה. התקרה התפוררה. אחרי כמה ימים צינור המים של מכונת הכביסה, זה שיוצא מהקיר, התפוצץ, ואינסטלטור ניסה לסדר במשך כמה ימים, אבל זה היה ממש קשה. על גבול הבלתי אפשרי. כל נגיעה שלו פוררה עוד חתיכה.
נראה היה לי שהקירות מתפרקים מצער. כמוני.
נראה היה לי שהבית מקיא אותי מקירבו.
נחנקתי בין הקירות .
החלטתי לעבור דירה.
הדירה הראשונה שראיתי היתה בשכנות לחבר יקר, רציתי אותה.
בעלי הדירה רצו שאכנס מידית כי הדירה עמדה ריקה כחודשיים. אני רציתי לפחות חודשיים להתארגן.
לארוז את כל השנים המשותפות שלנו בארגזים, לא היה עניין של מה בכך, והייתי צריכה אוויר לנשימה ואפשרות לעכל את המעבר.האמנתי שכמו שהבית שלי זורק אותי מתוכו ככה הבית הזה, אם זה הבית שנכון לי ולילדים ולשאר ההיבטים של חיי, הוא יחבק אותי אליו ויחכה לי.
אבל למרות הגישה הרומנטית שלי, היה מאוד מורכב להגיע לעמק השווה.
בעל הדירה עורך דין, ולמרות אישתו הרכה והאמפטית הוא נותר בעיקשותו וגם אני התעקשתי, הבנתי אותו,  אבל בתוכי האמנתי שהם לא יצליחו להשכיר אותה לאף אחד אחר, היא היתה מדויקת מדי ובשבילי. וככה בדיוק היה.התחלתי לארוז בכוונה לעבור לשם בתאריך שרציתי ובלי ערובה שכך יהיה. כעבור חודש כשאני כבר חיה על ארגזים ובלי מקום לעבור אליו, התקשרה אלי בעלת הדירה ואמרה שהיא רוצה אותי כדיירת ומה צריך לעשות כדי שנחתום חוזה. קבענו תאריך, זה היה אותו יום שבו קבעתי עם המקעקעת לעשות את הקעקוע שינציח ויזואלית ופיזית את האהבה שלנו.
אל המקעקעת הגעתי עם החוזה של הדירה ביד, נכנסתי והיא ביקשה ממני להתיישב על כסא, עם הפנים אל המשענת  התיישבתי כפי שהיא ביקשה ,הנחתי את הפנים על שתי כפות ידי ועצמתי עיניים. היא התחילה לקדוח את הצבע לתוך גופי. זה היה כואב.
ברקע התנגן Hey Jude. החדר היה שקט, לא החלפנו מילה לאורך כל התהליך ורק המוסיקה, המחשבות שלי והכאב היו שם.
ואז הם הגיעו לשורה : Remember to let her under your skin, then you begin to make it better.
באותו רגע, ראיתי בברור כמה היום הזה משמעותי.
חתמתי חוזה לדירה חדשה בשביל הסיכוי לחיים חדשים, בשביל לא להיקבר מתחת לזכרונות, ובאותו יום חתמתי גם את דמותו על לוח ליבי וברקע מתנגן השיר הזה עם המשפט הזה.....
מה שעשיתי באותו יום למעשה זה לחתום את המוות למען הסיכוי לחיות. כי האהבה חיה ואני חיה יחד איתה.
הקעקוע היה סמל עבורי, שהאהבה שבלב תישאר לנצח, למרות שהוא מת. האהבה חיה בי בילדים ובמוסיקה ומי שירצה יזכה לרוב טובה.
במהלך חיינו הכנסתי אותו אל מתחת לעור שלי. לאורך השנים הכנסתי אותו לתוך מחזור הדם שלי רק ככה הדברים הפכו להיות טובים יותר. האהבה אליו נכנסה לתוך מחזור הדם שלי בעודו חי,  בטיפטופים מדודים ורציפים לאורך 20 שנה, הוא קיעקע את דמותו בתוך ההוויה שלי ואני לעולם אהיה האישה שידעה אותו. הוא טבוע בי והקיעקוע היה סמל לכל התהליך הזה.
בכיתי, וכל דמעה שנשרה על הרצפה זיככה עוד חלק בכאב וחידדה את נחישותי לחיות.
תם ונשלם.
הצבעתי בגופי ובנשמתי לטובת החיים.

לנהל את העסק

אני מנהלת עסק. עצמאית.
מצד אחד מאוד טבעי לי, נולדתי לזה, להתעסקות עם ההיבטים של העצמאות ולכן היא זורמת.
מאידך, למרות הטבעיות, זה מפעים ומעצים והגמישות שהעצמאות הזו מאפשרת היא נהדרת. אני מודה על כך לעיתים תכופות. משתדלת לא לקבל את זה כמובן מאליו, ובכל מקרה להיות קשובה למציאות ולכל מה שהיא מזמנת לי.
גם כאן אני צריכה להסתכל בעיניים אמיצות על המציאות, לקבל את כל מה שמת על מנת להחיות את כל מה שיש לו פוטנציאל לחיות.
אני צריכה להעביר את העסק שלי למקום אחר בקרוב מאוד.
רוחות של שינוי מנשבות בכל עבר ואני, אני  כבר למדתי שאני אוהבת לעוף עם הרוח, לזרום.
אני מגלה כל פעם מחדש עד כמה המציאות עשירה ומציעה לי מכל טובה וכל שנותר לי הוא לבחור.
ביום שקיבלתי את הידיעה שעלי לעזוב, עוד לפני שהתאוששתי מההלם, דיברתי עם חברה קרובה והחלטנו לפתוח קלינקה יחד. גוף נפש. אנחנו מאוד אוהבות ומחוברות ונמצאות כרגע בשלב האהבה והחיזור.
אבל הפחד עומד בפתח, דופק בעיקשות על דלת חדרי ליבי ומבקש להכנס בתחינה.
אני לא פותחת לו אבל יוצאת אליו החוצה, מקשיבה למה שיש לו להביע.
הוא מתריע בפני על אובדן שליטה. הוא אומר :
"לא סתם בחרת להיות עצמאית. נכון?"
והוא מרים עלי את קולו
"את חולת cf. זה ברור. control fric. מה את חושבת לעצמך, שתוכלי לנהל את עולמך? אז זהו שלא.
מה חשבת? שבגלל שהתאלמנת ובגלל שהוא עכשיו מלאך פרטי ששומר עליכם, אז לא תתקלי בקשיים? אז אין סכנה ליפול? להישבר? לשקוע לתוך חידלון?
אז זהו. שיש.
ולא רק יש אלא הסיכוי רב. רב מאוד, הנה תראי מה קורה. תסתכלי על המציאות ולא דרך החלומות שלך.
יש לך 4 ילדים ועכשיו לא תהיה לך דרך לפרנס אותם. לא יהיה כסף, אתם תרעבו ללחם, תשוטטו ברחובות. אל תשכחי לקחת שמיכות. יש מלחמה. את חיה בסרט ורוד אבל המציאות, חמודה, נתונה למרותי ולא למרות האהבה שאת כל הזמן מדברת עליה. את אולי לא נותנת לי כרגע להכנס אלייך, אבל אני עקשן. אני אדפוק בדלת עד שהיא תיפול. אני כמו החמאס. וטרור עובד על כולם.
נו,את כבר פוחדת?
לא?????
הא, את עוד תפחדי. חכי חכי, ככל שהימים יעברו ולא תמצאי פתרון. לא תהיה לך ברירה, את עוד תרעדי מפחד. תאבדי את הביטחון לחלוטין. ולא רק את הבטחון. את כל השליטה בחייך "
ככה אומר לי הפחד שלי ועל רקע המלחמה שסביבנו, קולותיו  גבוהים.
אני מחפשת את כפתור הווליום כדי להנמיך עד כדי להשתיק אותו, אבל זה לא עובד לי. להפך. הנסיונות להשתיק אותו מחזקים אותו ואני מבינה שהתעלמות ממנו לא תעבוד.
אז אני מקשיבה. מקשיבה למה שיש לו להגיד ומכינה את תשובותי לו כמו פרקליטה חדת לשון. אני צוחקת לו בפרצוף.
"אני חולת שליטה? אתה חי בסרט. ההפך הוא הנכון, אני מתמסרת למה שהמציאות מציעה. היא השליטה הבלעדית, על חיי כולנו, ואתה פיקציה. ועוד פיקציה חלקית. אני מקשיבה לך מסיבה אחת בלבד. אז תהנה כל עוד אני נותנת לך חיים. כי מותק, אני לגמרי משחררת בכל רגע בו נדרש השחרור.
אז מאיפה אתה מגיע למסקנות השטחיות האלו שלך? מתיימר לראות את העתיד דרך משקפיים חד צדדיות שאינן משקפות מציאות שלמה אלא את הצדדים החשוכים שלה.
חה, אין מצב שארעב ללחם, אני יכולה להתפרנס גם בלי מקום קבוע, אני יכולה לנסוע ללקוחות שלי. כבר עשיתי את זה בעבר. וההזדמנות הנכונה תופיע בפני, בזמן הנכון. אני יודעת את זה. אתה יכול להתעקש חמוד, אבל אתה לא יכול לקבל שליטה על הלב שלי. האהבה שילמה שם את שכר הדירה והחדרים הם שלה. אתה נשאר בנתיים בחוץ. אני אשמח לשמוע את קולך. אני אוהבת גם אותך, אתה מניע אותי לפעולה ולא נותן לי לשבת בחיבוק ידיים. אז הרשה לי להודות לך וגם לבקש, תשאר כפי שאתה."
וגם אני עקשנית, לא פחות ממנו. מהפחד. מתעקשת לא לפתוח רדיו. לא לראות את הטירוף המטופש שמתחולל סביבי, את ההיסטריה שאמצעי התקשורת מפזרים בשביל לשמור אותנו מכורים להם ,שמתפקדים כמו אותו פחד בדיוק, מטרטרים בלי סוף על עכבר והופכים אותו להר. למזלי השתנו לי הפרופורציות עם מותו של אהובי. והדריכות לדברים החשובים לי התחדדה עד מאוד אז אני מקשיבה. מקשיבה בעיקר לעצמי ופחות לקולות החיצוניים שמאיימים להשמיד אותי. אני  מודעת לפחד אבל לא פוחדת. כי העיקר הוא לא לפחד כלל.
הילדים שלי בזכות זה כל כך רגועים.
לילה אחד, כשהיתה אזעקה, הבנים היו ערים, אז הם פתחו את דלת חדר השינה שלי ושאלו אם צריך לעשות משהו. לקח לי זמן להבין שיש אזעקה, שאלתי אותם אם אפשר לכבות את הרעש הזה, כי הוא מפריע לי לישון. הם צחקו וחיבקו אותי, כיבו את האור וסגרו את הדלת. הם סומכים עלי בעיניים עצומות ובצדק. ברגע שיהיה איום אמיתי אני אהיה הראשונה להגן עליהם והם יודעים את זה.
אני מודה על עצמאותי.
אני לא מנהלת רק עסק, אני מנהלת את העסק. אני מנהלת את עולמי באחריות ובכלל זה גם את עולם המחשבות שלי ואת עולם הרגש. אני היא זו המחליטה מי ומה יכנס אל חיי, וכאישה עצמאית בדעותיה שעושה מאמץ מודע לא להיות חולת שליטה אלא זורמת בתוך מציאות שאינה קבועה, אני מחייכת אל חיי ומודה בכל רגע על מה שיש.
ומה עוד אוכל לבקש?

רוח ונשמה

כמה ימים לפני אזכרת שנתיים למותו של אהובי ז"ל הלכתי יחד עם חיים אל הקבר. היה לי חשוב להיות שם יחד איתו, להבין איך אני מרגישה, איך הוא מרגיש. קניתי יחד עם חיים ספסל, הרכבנו אותו, וישבנו קצת. בפיסת גן העדן הזו. אלו היו רגעים מפעימים ביופים.
יום למחרת הלכתי לבד. רציתי לשתול שם שיח ורדים. הפרח האהוב עלי.
הפגישות האינטימיות האלה עם אהובי מיוחדות לי מאוד. זהו זמן אינטימי. ישבתי על הספסל והתחלתי להרהר.
שאלתי את אהובי:
איך זה, שחיים כל כך מוכר לי? הוא כל כך שונה ממך ובכל זאת יש לי הרגשה מאוד מוכרת. מאיפה היא באה?
בתשובה הרוח נשבה ביתר שאת, נעימה ומלטפת, מושכת את תשומת ליבי, כך שהיא עלתה כתשובה.
הרוח, חשבתי, היא גברית ביסודה. ומה שאני מזהה בצורה קרובה אצל חיים זה את הרוח שלו ואת אהבתו. ככה אני מכירה את חיים. באמצעות רוח האהבה.
מתוכך היא נובעת ענתה לי הרוח ולכן היא מוכרת. את היא הבוראת שלה. היוצרת.
זהו זמן מוזר לכתוב עליה, זמן של מלחמה. ודוקא כשרוחות המלחמה מנשבות, הצורך בה מודגש. מודגש ככה שהעולם שלי מתחלק לשני עמים בלבד
עם האוהבים ועם השונאים.
חיים ואני אוהבים.
הפסיכולוגית שלי אמרה שעכשיו יתחילו השוואות. אני לא פוחדת מהן, כי בשבילי אין יותר ואין פחות. יש כזה ויש אחר. יש דומה ויש שונה. כל דבר מוכר מתקבל בשמחה וכל דבר שונה מתקבל בברכה המלווה בשמחה לא פחותה. אני שמחה לגלות את חיים. את עצמי בחברתו.
בכלל,
אני מהמאמינים שמה שיש להם כרגע הוא הכי טוב שיכול להיות להם אי פעם.
זוהי לא מחשבה חדשה, ככה אני כבר מרגישה שנים,ככה חשבתי בעודו חי, המשכתי לחשוב ככה עם מותו גם,אבל זה היה אתגר לא קטן, הנסיון לא ליפול למלכודת הרחמים העצמיים, למלכודת הקורבנות.
אני מאמינה שרק ככה התאפשר לי לחוות את עומק הכאב, כי רחמים עצמיים, כמו הכעס, כמו רגשות אשמה, מכסים על הכאב, ולכן כל פעם שהם אלו שעלו ובאו, גירשתי אותם. במידה רבה העדפתי לכאוב, להרגיש.היו לי טכניקות לשם כך.
קודם כל להבדיל בין מים לשמים בין קודש לחול, בין כאב אמיתי לקורבנות. אמרתי לעצמי:
הוא מת כי הוא גמר את מה שיש לו לעשות.
הוא מת כי הגיע זמנו.
הוא מת וזה לא קשור אלייך אלא בעקיפין.
הוא מת ואת נשארת, יש לך עוד מה לעשות כאן.
הוא מת ובכל זאת נשאר המון אחריו, אז תגידי תודה. ואמרתי. בתוך השכול.
הוא מת וזכית באהבתו, זה יותר ממה שיש לרבים.
הוא מת ונשארת המבוגר האחראי, קחי את האחריות ותמצאי שמחה בלב.
הוא מת וביקש בפירוש שתרקדי על קברו אז תרקדי.
הוא מת וזה, מסתבר, העולם הכי טוב שיכול להיות לך.
המחשבה הזו היתה מרגיזה וגם מכאיבה. איך זה יכול להיות? מה יכול להיות טוב בזה?
אבל ככה זה אצלי,  בגלל שהמציאות בשבילי היא הזדמנות לחיות. היא מתנה. כי בעבורי, לחיות זה לא רק להתקיים, לחיות זה להוציא את המקסימום מהחיים, לחיות זה למצות אותם.
ולכן אני מחפשת ומוצאת עוד חיבורים אל חיים.
אנחנו לומדים להכיר האחד את השניה ונותנים לדינמיקה להחשף. לאט.אף אחד לא קובע אותה, היא מתהווה, אנחנו לא ממהרים לשום מקום.נהנים ממה שיש. נותנים אחד לשני את המרחב ואת המקום.
כבר בהתחלה הוא אמר לי:
הי, יש לי מקום גם בשביל הפחדים שלך.
גם לי יש מקום בשביל הפחדים שלו
ובתוך מרחב ההקשבה נוצרים חיים חדשים.

אז לפני האזכרה הלכנו יחד אל הקבר. שנינו התרגשנו, זה היה חדש ומעניין, ללכת אל הקבר היה מבחינתי להפגיש בינהם, להפגיש בין רוח לרוח, בין נשמה ונשימה. זה היה סמלי וזה היה גם פיזי לגמרי. הייתי ערה לכל התחושות שעלו בי באותן שעות שהיינו שם. כל מה שעלה בי היה רך וטבעי ונכון. זוהי פעם ראשונה לו לחיים להכיר אלמנה מקרוב וכאיש פתוח וסקרן הוא ממלא לו לאיטו את המושג בתוכן. מסתכל עלי מקרוב ומרחוק ומנסה להבין וללמוד את שעובר עלי. לומד את עצמו בתוך זה. ככה נולדת הוויה חדשה.
זוג. זכר ונקבה. יחידת הבריאה הקטנה ביותר.

זכרון וחיים

                                                                                                                                                      

יש לי חבר.                                                            
אני אקרא לו חיים כאן. שם סמלי. כי הזכרון שייך למוות והחוויות לחיים. ואני אוספת לי בכל רגע חוויות חיים עם חיים, על רקע הזכרונות. ציירתי רקע מופלא לחיים.
יש לי חבר. הבנתי את זה ביום שהוא הבין את זה. כמה שעות אחרי. הייתי רחוקה ממנו קילומטרים, בשיעור היוגה שלי אי שם בגליל היפה,אבל הרגשתי קרובה מתמיד. זו היתה תחושה. תחושה שרחוקה מכל הגדרה שהיא. הרגשתי שאנחנו חברים.חולקים הבנה עמוקה.
בסוף שיעור היוגה אנחנו תמיד עושים ארוחה משותפת, כל אחד מביא מעשה ידיו להתפאר, ובאותו בוקר הבאתי ממעשה ידיו להתפאר. כששאלו אותי אם אני עשיתי, אמרתי: "לא, חיים עשה את זה,חיים הוא...."
לרגע ההמשך נשאר פתוח, והשאלה מיהו חיים בשבילי עלתה לראשונה. עד אותה שניה לא הייתי זקוקה להגדרה.
ואז אמרתי לעצמי בלחש "חיים הוא חבר שלי"  ואחר כך לכולם "חיים הוא חבר שלי, הי, יש לי חבר"  והמשפט הזה התגלגל לי כל כך שמח וחדש בעולם. וכולם סביבי חייכו, ורצו עוד לאכול קצת ממה שהכין לנו חיים.
הם, שליוו אותי במשך השנתיים האחרונות, שחוו בתוך התירגול שלנו את עננת הכאב ששהתה מעל ראשי בלי להוריד גשם, בלי מזור, בלי הקלה. אלה ששמעו את הבכי שלי, שניגבו את דמעותי, שהכילו את כאבי.
זה תמיד יצא כל כך חזק בשיעורים האלה.הם אלה הראשונים שידעו, שהרגישו, ששמחו איתי, שעזרו לי להבין.
חיים טוען שאני חוקרת, והוא צודק. אני חוקרת כל שניה של הוויה. שלי עם עצמי בכלל וגם המשותפת.
אז כחוקרת, גילגלתי את המשפט הזה על הלשון שלי ובתוך חלל הפה, אל הגרון. בלעתי  אותו כמו וויסקי והוא החליק לי במורדות צינוריי אל תוך הבטן מחמם בדרך כל דבר בו הוא נוגע.
זו הרגשה מופלאה. לדעת שיש בעולם הזה גבר שאכפת לו. שאכפת לי ממנו, מחייו, העדפותיו, כאביו. גבר שרוצה בי, שמאפשר לי.
ועכשיו חוזרים אלי הזכרונות, כל זכרון אני נוצרת בקופסאת האוצרות שלי. חיים מחזיר לי את הזכרון.
בעדינות אין קץ, בהתרגשות, בקבלה שלמה. הוא מקבל את הזכרונות שלי בידיים פתוחות ומחבק אותי אליו. הוא אוהב את אהובי. נשימתי לפעמים נעתקת. כל כך מדויק הוא למציאות חיי.
לא יכולתי לחשוב על קשר עם מישהו שלא ירצה לשמוע עליו, שיתייחס אליו כאל אקס מיתולוגי בלתי מנוצח. לא יכולתי לקבל מישהו שיגרום לי להחביא את הזכרונות. הזכרון שלו הוא חלק כל כך אינטגרלי מהאישה שאני.
חיים ואני.
אנחנו במסע הכרות, הכל חדש, וכל תגלית מתקבלת בצהלות שמחה. אנחנו כמו שני ילדים, חוקרים את החיים. לומדים להכיר. אחד את השניה. האחת את השני. הנאה צרופה.
אנחנו לא מתכננים תכניות. אולי נהיה יחד שבוע ואולי נצח. הכל פתוח.
שוב ושוב אני פוגשת את מתנות הכאב, את מלאות הריק, את הדרך בה מדגישה החשכה את האור.
אני אומרת לו, מדי פעם בתוך המפגשים...
"חיים.... נעים לי להכיר"
כי כל כך נעים לי להכיר, את החיים שבחיים. את הטעמים, את החושים, את ההעדפות, הצבעים, את הנדיבות, הנתינה, הרצון שלו לאהוב,את השמחה את הצחוק, את הפתיחות, את העומק. את קצב חייו, את העדפותיו. את הילד שבו.
את כאביו את כעסיו, את סיפוריו על עברו.
את רוח השטות.
אוףףף
כמה אני אוהבת את רוח השטות, היא משיבה חיים בכל מקום נם, מנדנדת סירות השטות בנינוחות על פני מים שקטים. היא מעוררת חשיבה ורצון לחיות.
לחיים.

שנתיים

אני זוכרת אותנו במדויק, ברגעים שבהם הוא אומר לי לראשונה  "מה עוד יש מלבד האהבה?"
אני זוכרת איפה ואיך ישבנו, אני זוכרת מה הוא לבש, אני זוכרת את המבט שלו בעיניים, אני זוכרת את פעימות הלב שלי.
הסתכלתי עליו נפעמת לחלוטין. והוא המשיך. " יש לה כח להזיז הרים,לשנות גורלות, היא קסם העולם הזה"
הוא אמר את זה כתגובה למה שאמרה לי אמא שלי בקשר אליו. היא אמרה לי:
"ג'ו שלי, אהבה זה לא הכל בחיים, צריך גם להיות פרקטיים"
סיפרתי לו על זה כדי להציף את ההיסוסים שלי בקשר לקשר איתו ואז הוא שאל:
מה עוד יש מלבד האהבה?
הוא לא הראשון שחושב ככה והוא לא הראשון שהביע את הרעיון הזה, אבל זו היתה לי הפעם הראשונה שמישהו בעולם אמר את זה מעומק הכאב שבליבו. הפעם הראשונה שהאמנתי, הפעם הראשונה בחיי הקצרים שנשביתי בה. אני מאמינה שככה נשביתי בו. באהבתו, בחלומותיו,באמונותיו.
זו גם לא היתה הפעם האחרונה שהוא אמר את זה, שמעתי את זה שוב ושוב במהלך חיינו יחד, לפעמים ברגעי השיא, לפעמים ברגעי המשבר הכי גדולים שלנו ולפעמים סתם ככה בתוך השיגרה, לפעמים במילים לפעמים במעשים ולפעמים בצלילים. האמירה הזו שלו היתה חד משמעית ונוגעת לכל הרבדים המוכרים לי, פיזית,רגשית ורוחנית. ולמען האמת הפעם האחרונה עוד לא הגיעה.אני שומעת אותו אומר לי את זה עדיין, בקול הבס הרך והמלטף שלו.
עברנו המון דברים יחד ב 20 שנות אהבתינו.
האהבה פירותיה והכאבים שבאים יחד איתה, יצרו כוך היתוך. חיבור שכזה שהמשפט לא ניפרד בחיים ובמוות קיבל משמעויות ותוכן. בשבילי זה כבר לא משפט, זו הוויה. להפרד ולשחרר מחד ולהמשיך לאהוב מאידך.
אני כל כך אוהבת אותו.עדיין, ומסתמן שלעולמי עולמים.
לא יכולה לדבר על אהבתינו בזמן עבר. שלא כמו ששר פרדי מרקורי, האהבה שלנו לא חייבת למות. מספיק שהוא מת. האהבה חיה. חיה יותר מתמיד.
שנתיים שאנחנו בלעדיו. שנתיים שהוא עדיין פה. אני יותר חיה מתמיד. הילדים גם.
אני מסתכלת עליהם ורואה איך הם צומחים לתוך המציאות החדשה יחד איתו ויחד עם חסרונו. להעדרו יש נוכחות חזקה . השנים שהוא היה איתנו  נותנות את אותותם. הילדים שלו. הילדים שלי.
אני רואה אותו בהם בכל מילימטר מעוקב של ההוויה שלהם. כמה חכם הוא היה. השאיר לי מאוצרותיו. אוצרותי.
אני מתגעגעת אליו. לכל כולו. מחכמת הלב עד לכפות הרגליים שלו, שאני רואה אותן בבנינו הבכור, לחוש ההומור שלו וראיית הפרטים בתוך המכלול שיש אותו בשני, לנדיבות ולבדיקת הגבולות האין סופית שאני רואה אותם בשלישית , לרכות ולאינטיליגנציה הרגשית ברביעית. וכל זה גם בכולם יחד. ואני מתגעגעת אליו. אל האהבה הזו שלו שלא ידעה גבולות וחילחלה אלי בחייו וגם במותו ככה שאני מרגישה אותה בכל נים שלי, בכל עצב חשוף. עד כדי כאב.
מן היפוך שכזה. האהבה- כאב  והכאב - אהבה.
מודה לו על כל רגע שעשינו יחד. על הרגעים היפים ועל הרגעים הקשים. שמסתבר בראיה רטרואקטיבית, שהיו יפים גם. הפרופורציות השתנו.
אני זוכרת את הימים האחרונים שלו, הרגשתי את המוות שלו קצת כמו רעם שמתגלגל מבחוץ פנימה , קצת כמו רעידת אדמה, נשמעת ומורגשת ממרחקים אבל מאיימת ומתקרבת וככל שהיא מתקרבת ,ככה היא הופכת להיות מאיימת יותר והופכת מציאות. 180 מעלות.
תופי הטאם טאם של חייו הפסיקו להרעים ונהיה שקט.
אבל המוסיקה חייבת להמשיך.
הרגעים שבהם הוא ניגן, הרגעים שבהם הוא חזר מערב של חיבור מוסיקלי חי, שהפיק מוסיקה באמת, היו מהרגעים המאושרים בחיינו. אלו היו רגעים שבהם פגשתי איש מלא אהבה וסיפוק. אלו היו רגעים שהסבירו לי את המשמעות האמיתית של הקיום שלנו על פני האדמה. להפיק מוסיקה זה במידה מסוימת לזקק את האהבה לכדי חומר. זה הדבר היחיד שהיה משמעותי בשבילו במפגש המוסיקלי, אני חושבת שלא המבנה ולא הביט היו אלוהים בשבילו. הוא לפעמים הלך בתוך הגבולות ולפעמים היה לו צורך לשבור אותם לחלוטין, לנתץ אותם עד דק, הכל בשביל לשרת את המוסיקה ואת האהבה.
ואני זכיתי לחוות את זה יחד איתו.
כולנו.
ככה שמותו הוא מציאות אחת אבל את מהות חייו אפשר להמשיך ולקיים ואני חושבת שזה הרעיון שהוא השאיר אחריו, להחיות את המוסיקה ואת האהבה גם יחד.