מה בין THE VOICE ואריך פרום

הבנות שלי התחילו לראות את התכנית הזו שלא ידעתי על קיומה. the voice . מחפשים שם את הקול הבא של המדינה.
בהתחלה רק הקשבתי מתוך שאר עיסוקיי בבית, אחר כך ולאט לאט התגנבתי להציץ ברגעי השיא. לא עבר הרבה זמן ועצרתי את חיי כדי לראות חלקים שלמים ושיא השיאים היה תכניות שלמות שאני רואה אחרי שהן הולכות לישון.
אין לנו טלויזיה כבר כמעט 15 שנה והוצאנו אותה כי ההתמכרות למסך היתה קשה. ראיתי את זה קורה לילדים והייתי חייבת לעשות פעולה דראסטית.הוצאתי את הטלויזיה לחדר המדרגות כניסוי והיא אף פעם לא חזרה.
נכון שרואים דרך המחשב ונכון שזה דומה ובכל זאת דרך המחשב אדם חייב לנקוט בפעולה אקטיבית ולהפעיל את כח הרצון שלו כדי לראות תכנית מסוימת. בטלויזיה כל שנדרש זה ללחוץ על כפתור ומידע נשפך אל תוכנו ללא בחירה אמיתית וללא מאמץ מודע.
יש ימים בעבודה שאני יודעת אילו מאכלים הופיעו בתכניות הבישול אמש, כי על זה נשים מדברות, הן מתכוונות לבשל משהו והן מדברות על זה בהתלהבות וברגש ומעבירות הרגשה מיוחדת ואחרי כשעה נכנסת אישה אחרת ומספרת שהיא ממהרת לקניות כי יש משהו מיוחד שהיא רוצה להכין והמשהו הזה הוא אותו משהו שההיא שהיתה לפניה מבשלת ואני חושבת לעצמי איך זה שמדינה שלמה קונה עכשיו את אותו דבר ומבשלת את אותו דבר וצופה באותה תוכנית טלויזיה ולכן גם חושבת אותו דבר, אוהבת את אותם מנחים ומתעבת אחרים וככה הטלויזיה מנהלת לנו את אורחות החיים.
במבט מבחוץ זה לא היה ברור לי.
הטלוויזיה היא כמו מכונת הדפסה של מחשבות.
שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה אנשים צופים בדבקות שכזו?
THE VOICE הבהיר לי את המצב.
הטלויזיה גורמת להתמכרות רגשית. היא מייצרת רגש באופן מלאכותי בעולם של עקרות רגשית.
אהבה, שנאה, פחד,תקווה, עצב,אכזבה,שמחה, קנאה, כל אלה ועוד עוברים עלי בשעה אחת של  THE VOICE.
אחר כך אני יוצאת לעולם האמיתי ומחפשת ריגושים דומים אבל שום דבר ואני מדגישה, שום דבר, לא יכול להשתוות לקלות הבלתי נסבלת של העוצמות הלא אמיתיות שיש בטלויזיה.
זו הדרך בה הטלוויזיה מעקרת אותנו מבחינה רגשית.היא למעשה מניעה אותנו באופן מלאכותי. היא גורמת לנקודות ההשוואה להיות בדיוניות ואין  אפשרות להגיע לשיאים שכאלו במהירות שכזו.
הצורך להרגיש הוא עמוק, הוא הכרחי לקיומינו כמו מים ואוויר וכשתכניות הטלויזיה מספקות לנו את רגש הזה באופן מלאכותי ומהיר יש לנו פחות צורך לעשות את זה בחיים האמיתיים וגם פחות מיומנות, בזמן הצפיה בטלויזיה אנחנו לא אקטיביים, פשוט יושבים מול המסך וצופים והרגש עולה. מגוון רגשות עולים.
בעולם האמיתי אנחנו חייבים להפעיל את כח הרצון ולהיות אקטיביים בשביל לחוש אהבה,חמלה,  תקווה, שמחה , כאב או כל רגש אחר. נדרשות פעולות לשם כך .
לאהוב למשל, אריך פרום, בספרו "אמנות האהבה" כותב:
הצעד הראשון יהיה להכיר בכך שהאהבה היא אמנות ממש כשם שהחיים הם אמנות;אם ברצוננו ללמוד איך לאהוב, עלינו לנקוט אותה דרך שהיינו נוקטים אם היינו רוצים ללמוד כל אמנות אחרת, נניח מוסיקה,ציור,נגרות או את אמנות הרפואה או ההנדסה. מהם הצעדים ההכרחיים בלימוד אמנות כלשהי?
.......האחד התמחות בתאוריה ; והשני התמחות במעשה....."
זהו משפט אחד מתוך ההקדמה שכתב לספר חשוב זה.
בשביל להרגיש צריך לייצר את הרגש, צריך להניע אותו צריך לבחור להרגיש אותו, אנחנו לא נסיכות מהאגדות, אנחנו אנושיים, והטלוויזיה מצליחה לעבוד עלינו ולמכור לנו את האשליה שכל מה שנדרש מאיתנו הוא לשבת על כס המלכות ולהושיט את הרגל לנעל המתאימה.
אז זהו. שלא.