אחד הדברים היפים ביותר שיש באשר לסערות נפש הוא השינוי בתוואי הנוף הרגשי.
זה נכון לכל הסערות באשר הן.
השינוי .
סערת חול במדבר הופכת את הדיונות ואת המדבר לאחר ולא מוכר.
כמו לצאת אל החוץ אחרי לילה סוער במיוחד ולראות איך העצים התנערו, ענפים נשברו, עלים נערמו, הדרכים רחוצות ואפילו מולקולות האוויר מרגישות כמרווחות, רוויות, מפתות לשאוף עוד אוויר. ועוד.
להסתכל על כל מה שקרה וכל מה שעבר, על כל מה שהיה ואיננו עוד.
אני אוהבת את הרעננות ואני כנראה אוהבת את סערות הנפש. אני צריכה אותן כאוויר לנשימה, אני צריכה אותן בשביל להבהיר ולהתבהר, אני צריכה אותן בשביל שאוכל להמשיך ולהשתנות. גם הטבע הוא כזה וכנראה כולנו.
חלקנו אוהבים את זה, חלקנו מקבלים את זה ואחרים בורחים מזה. עוצמים עיניים ולא רוצים לראות או לשמוע את איתני הטבע במיטבם. פוחדים מהשינוי.
אני לא מאלו שאוהבים את עין הסערה, לא צריכה לעמוד איתן ולבזבז את כוחי בזמן שאיתני הטבע עושים את עבודתם נאמנה.
לא חיה בשביל הדרמות.
אני מחכה באהבה ובסבלנות שהסערה תשכך, מסתכלת עליה דרך החלון, ובעין הסערה אני מבחינה שאי אפשר לראות כלום אלא פשוט להיות בה, לחוות אותה, לתת לה להיות. להנות. בלי לנסות להשפיע לכאן או לכאן שהרי אפילו אם אסגור חלונות ותריסים ואעצום את העיניים חזק חזק, היא עדיין תהיה שם ותשנה באחת את עולמי.
ובכל מקרה, ובכל אופן אני מעדיפה לפקוח עיניים ולהסתכל עליה , היא מרתקת.
סערות מגלמות את מהות השינוי, את העוצמה שיש בו, את הכורח, את חוסר האונים שלי כפרט אל מולן.
סערה רגשית, בדיוק כמו כל סערה אחרת, עוברת בעוצמה ובמהירות, מחוללת שינוי בחטף, היא שיאו של תהליך, והיא גם תחתיתו.
אני נעצרת ומסתכלת מבינה שאין לי כרגע מה לעשות כנגדה אלא לנשום עמוק, ובסקרנות לנסות להבחין בתנועתה. להיות במקום מוגן, לדאוג ולשמור על עצמי שלא אפגע אבל לדעת לבטח שמתחולל סביבי שינוי שלא יפסח עלי. אני מתרחקת מעין הסערה ומתכוננת לרגע שבו אצטרך לקחת החלטות איך להתנהג לנוכח השינוי הזה אבל אין לי ספק שאין לי את הכוח לנהל אותו. כוחות גדולים ממני מנהלים את הסערות. גם את סערות הנפש. מה שמפעיל אותי אינו תמיד בשליטתי, זהו שיעור בצניעות ובענווה.
עם זאת, התגובה שלי לשינוי הזה, היא המעניינת מכל, היא זו שתהפוך את חיי לטובים יותר. או פחות. האפשרויות הן אין סופיות.
לפתוח את החלון בתום הסערה ולהבין שהתחולל שינוי, להסתכל בסקרנות ובפתיחות ולהבין את מהותו, אילו הם הרגעים היפים בחיי. ולפעמים החלקים שנשמטו, שנפלו, שנהרסו, הופכים להיות, אחרי שקיבלתי את אובדנם, לקרקע פוריה ביותר לצמיחה מחודשת.
השאלה,תמיד, היא עד כמה אני מחוברת, לרצונותיי ולצרכיי האמתיים וככל שהחיבור הזה קיים בכל הרמות, פיזית,רגשית ורוחנית ככה קיימת בי היכולת לראות את ההרס והחורבן שאחרי הסערה כהזדמנות לצמיחה ולא רק סיבה לאבל אין סופי על מה שהיה וכנראה לא יהיה יותר. ואולי זה נדמה מבחוץ שאני קובעת את מהלך הדברים אבל למעשה אני, כרגיל, פשוט בתנועה, יחד עם האש שבתוכי ויחד עם הרוח, אני נעה במרחב חיי. בשגרת יומי האהובה עלי.
כמה שאני אוהבת לפקוח את העיניים לבוקר חדש,ככה אני אוהבת את ההמשך, את משפחתי, עבודתי,חברי, את שאר עיסוקי. את עגלת חיי כפי שהיא, אבל עד כמה שאני אוהבת אותה היא עדיין שיגרה שלעיתים , בסערה אני מנפצת אל מול שובר הגלים של המציאות. אני מודעת היטב לעובדה שיש סבירות גבוהה להישבר לרסיסים ובכל זאת, לעיתים רחוקות מאוד אני רוצה לעצור את ההתנפצות אל מולו.
ההתנפצות הכרחית.
אבל בשוך הסערה, אצא לשאוף חמצן, והרבה, אעצור ואסתכל על הנוף, אבחן אותו בסקרנות מחדש ואמשיך בשמחה ומבראשית.
כי כך ברא את זה הטבע, כל הדברים חוזרים על עצמם,וכל הדברים חוזרים אל עצמם, כי השאיפה לאיזון גדולה מאיתנו וסערות הן יציאה מהאיזון למען האיזון עצמו.
אני מרימה כוסית
לחיי הסערות והאיזונים.
