נאמנות ופחד

            
נולדתי בשנת הכלב. שנה שמאופיינת בין היתר בנאמנות.
במשך 20 שנה הייתי נאמנה לגבר אחד.
נאמנות במובן העמוק שלה.
נאמנות לגופו, לעולמו הרגשי,לרוחו.
הוא מת. אבל נאמנותי לו, יחד איתי, נותרה בחיים.
מצב מורכב.
כל עוד הוא היה חי גבולות נאמנותי היו ברורים. ידעתי מי אני ומי הוא, איפה אני נגמרת והוא מתחיל. נכון שלפני כשני עשורים, כשרק הכרנו האחד את השניה . בהתחלת ההתחלות , התערבבו לי סדרי העדיפויות שלי וככה, לתקופה בחיי,  איבדתי את עצמי. זה יצר כאוס. חושך, שנינו איבדנו את גבולות עצמינו על מנת לייצר זהות זוגית ומשפחתית שהיתה יישות חדשה לשנינו. ועד כמה שזה היה מפחיד, האלטרנטיבה היתה מפחידה יותר.
תמיד.
להשאר בלעדיו בעולם.
ככה התגברתי על הפחד שאלך לאיבוד בתוכו. התגברתי בעזרתו,התגברתי למרות ואף על פי היותו והתגברתי בעזרתי לא פחות. קודם כל הלכתי לאיבוד ושם, רק שם, בתוך החושך הזה, מצאתי מחדש את גבולותי.
לא פעם אני מרגישה והרגשתי גם אז, כמו עוף החול.  התעוררתי, הזדקפתי, ניערתי את האפר מעל נוצותי, והצבעוניות של נישמתי התגלתה שוב באחת, אל מול קרני השמש. אל מול האהבה.
התאהבנו מחדש.
וזה קרה אין ספור פעמים, שהתאהבנו מחדש. וכלום לא היה חשוב, כל הקשיים של חיינו התגמדו לאורה של האהבה שידענו ובכל פעם שנעצרנו ושקלנו בעד ונגד, עלה הבעד כשחר חדש.
עברו 22 שנה מהפגישה שלנו, ומילדה הייתי לאישה, אמא לארבעה ילדים מקסימים שידעה ליפול וידעה לקום ובכל פעם שנפלה, הכאב גדל והבעתו קטנה. בתוך מציאות חיי לא היה מקום לכאבי. הייתי צריכה לקום על הרגליים ולטפל בילדים. להניע את החיים.
אני אכאב מחר.
אני אכאב מחרתיים.
אני אשכח.
אני אסתיר את הכאב מאחורי חיוך רחב ומי ידע מה מסתתר מאחוריו?
מי שירצה.
מי שיהיה אכפת לו.
ואני מקווה שלי יהיה אכפת, שאשאר נאמנה לעצמי.שלא אפחד לכאוב, להתבוסס באפלה לרגעים בתוך החיים. שאלמד מחדש ובלעדיו להכיר את הפחד ששוכן לו בתחתית הבטן שלי וחוסם את השמחה מלפרוץ. הפחד לאהוב שוב. הפחד להפגע שוב. הפחד לכאוב, הפחד לתת שוב אמון.
אני מקווה שלפחות אני אדע להתייחס לעצמי ברכות ובאהבה, שלא אהיה קשה לחולשותי. שאקבל את רגעי החושך בלי לשפוט אותם על עצם היותם. שאוכל לפקוח את עיני בחושך, לא לראות כלום ועדיין לסמוך על עולמי כי טוב. שאדע להסתכל לפחד בלבן של העיניים שלו ולהגיד לו....מי אתה? למה אתה עומד שם על אם הדרך, זקוף ומלא און, סוגר לי את שדה הראיה?
אני מקווה להדליק את האור, להדליק פרוג'קטור ענקי ולסנוור אותו, לצמצם אותו,  בא לי לצעוק לו
"מה? מה אתה רוצה? למה אתה פה? אתה לא יודע שאתה כמו ליקוי החמה, שאפילו אם השמש זורח, כשאתה בסביבה, הוא לא מאיר, כי אתה מסתיר? ואני?
אני שאפילו משקפי שמש לא קונה לי כי אני לא רוצה להסתיר אותה ולעמעם אותה, אני שרוצה להרגיש את אורה.
אני, שכשקר בחוץ מיד נהיה לה קר בנשמה.
אני, שמתגעגעת לשמש כמו לאהובה.
אז מה אתה עושה כאן? למה באת? ממה אתה חושב שאתה מגן עלי? holding me back?
אתה מרפקן. נכנס ובמרפקים מפנה לך מקום. מאיפה באת? לאן אתה הולך?
יודע מה? לא חשוב, תשאר אם אתה רוצה, אני אלמד אותך ככה מקרוב, בצורה בוגרת ולא כמו ילדה קטנה שברגע שמכבים את האור היא קוראת לאמא או אבא כי היא פוחדת לבד ופוחדת מהחושך.
לא.
תישאר.
אני מזמינה אותך להיות. אני אכיר אותך.אמיין את סימני הקריאה שלך, את שלטי העצור, מה שיתאים לי, אשמור ומה שלא, אזרוק אל תוך האש היפה והטובה של אהבתי לעולמי.
אני כבר לא ילדה ובכל זאת הילדה שבתוכי עדיין מרימה את ראשה מדי פעם.
נאמנה לעצמי ולכל מה שאספתי בדרכי. לכל מה שעדיין אני אוספת, היום אני כבר בוחרת מה וממי לאסוף.
נאמנות ופחד. שאלות שמוטב לשאול.
נאמנות לעצמינו מאירה את העולם, נאמנות לבן זוג מטפחת את האהבה, נאמנות לרעיון נותנת אומץ, עוזרת לנצח את הפחד.
בהיותנו ילדים התמיכה והתשובות לפחדים שלנו נמצאות אצל המבוגר האחראי.
וכשאנחנו בוגרים התשובות תמיד נובעות מבפנים. העוצמה היא בתוכנו והחולשה היא חלק ממנה.
כשאנחנו בוגרים אנחנו אף פעם לא לבד, כל עוד יש לנו את עצמינו.
אז אני אומרת לו,
לך או השאר, עשה כאוות נפשך, אני מכבדת את נוכחותך. אתה תשאר אתה, נאמן לעצמך, כמו נהר תעבור על פני הנוף, תחתוך אותו, תזרום עם חמוקיו, תשפיע על תוואיו ואני כמו סירה, אזרום איתך,ומדי פעם אשקיע מאמץ ואחתור כנגדך, אעצור לי על אחת מהגדות לנוח. אשקול את המשך דרכי, אזין את עצמי במה שאבחר ואמשיך בדרכי כשאבחר.
לזרום עם הנהר.