יום חמישי, 30 באפריל 2015

חוק המשיכה וההתנגדות

                                                                                                               
את הבן הבכור שלנו ילדתי באמסטרדם הולנד.
נסענו לשם בחודש שביעי, וילדנו אותו בעליית גג רומנטית והומה יונים בעזרת מיילדת מקצועית אבל בעיקר בעזרת הטבע. בעזרת כח המשיכה ובעזרת כח ההתנגדות.
אני מדמה את עניין המשיכה כמגנט.
לא מגנט המושך מתכות אלא מגנט המושך או דוחה מעליו תופעות, מצבי חיים ואנשים.
ממש היום הבן שלנו נחת שם. נמשך אל מקום הולדתו,הולך לסגור מעגל או לפתוח אחד חדש.
מכל המקומות בעולם הוא נוסע דוקא לשם, הוא יתארח אצל חבר ותיק, שעוסק במוסיקה אלקטרונית, שזה תחום העיסוק של הבן שלי ואהבתו הגדולה. אני מרגישה שזה ביקור מכונן עבורו. טיול משנה חיים. לפחות בפוטנציאל.
תיזמון המאורעות כולם קשור לחוקי המשיכה.
שום דבר לא קורה ללא סיבה והסיבות לא קשורות לאיזה אלוהים עלום היושב למעלה וחורץ דין לשבט או לחסד.
אין דבר כזה.
התיזמונים קשורים לחוקי המשיכה, לצורך להתפתח ולהתרבות, לשרוד.
הם קשורים לצורך באיזון, לצורך בהרס כדי שיהיה מקום לבנות משהו מחדש.
אומרים שהכל קורה לטובה.
אני שואלת לטובת מי?
לטובת מה?
כשאני מתפללת שיקרה דבר כזה או אחר אני משתדלת להוסיף " לטובת כל הנוגעים בדבר" עם זאת, לפעמים מישהו יפגע, יפגע עד כדי כך שלא יראה את התמונה הכללית.  יפגע עד כדי כך שהחושך יפול עליו כמו שמיכה.
החושך גם הוא תופעה מגנטית.הוא הקוטב השלילי. מושך אליו ארועים חשוכים. היציאה מהמעגל הזה היא לא רק שאלה של רצון. הרצון יכול להניע את התנועה הזו ויש לו המון כח, אבל צריך להתחיל לזוז, להפעיל את כח ההתנגדות במלוא האנרגיה, להסתובב במהירות, ולהפוך את הקטבים.
לעשות טוב, לעזור לזולת ולהכניס את האור ובאופן עקבי לצאת ממעגל החושך, להעזר בכל הכוחות כולם, בכל האנרגיה שעומדת לרשותינו והיא יכולה לעמוד לרשותנו, אם רק ניפתח לקסם,נתפתח בתוך המציאות ,נאמין.
העולם מלא בקסם, וקסם כמו קסם, נשאר תמיד בתחום החבוי של המציאות. אי אפשר לראות אותו, לפחות לא בעיניים פקוחות, אי אפשר לשמוע אותו, לפחות לא כשלא יודעים לעשות שקט, כשיש רעש בלתי פוסק בתוך הראש, דיאלוגים אין סופיים בין כל הצדדים של האישיות שלנו.
אני אוהבת את הקסם של העולם, חייבת לחיות בתוך עולם קסום. אולי בגלל זה תמיד אהבתי פנטסיות.
אני אוהבת פנטסיות בכל זאנר, במוסיקה, בספרים, בסרטים ובמציאות גם.
אני כמו ילדה קטנה.
מאמינה.
ואני גם ממציאה את הקסם,מוצאת אותו בתוך התרחשויות יומי, נשימתי נעתקת ממנו, הוא טעם החיים עבורי ואבוי לו לאדם שיראה לי אחרת, שינסה להנחית אותי למציאות, מבחינתי הוא גמור. מי שרוצה להשאר איתי ביחסים טובים עדיף לו לשחק איתי את המשחק. לחיות יחד איתי את הקסם. זה עבד לי במשך 20 שנה של חיים משותפים ואין שום סיבה מבחינתי להפסיק.בכל פעם ששמעתי את אהובי מנגן, כל צליל שהפיק מילא את האויר בקסם.אפף אותו בהילה של קוסם מארץ האגדות, ומאז מותו הקסם נמצא כאן יותר ונוכחותו חד משמעית. האיש אמנם מת אבל קסמו נותר חי והוא השאיר לי כירושה את הקסם שהיה ברשותו.
יש כאלו שיאמרו שאני חיה בהכחשה, אבל זהו, שלא. אני לגמרי עם הרגליים על הקרקע, והאף עמוק בתוך המציאות, אני מריחה אותה, וזה לא שתמיד הריח שלה מוצא חן בעיני אבל אני מריחה מלוא האף, לפעמים אפילו ריח לא נעים של המציאות יסקרן אותי. ימשוך אותי. זה הקוטב השלילי. ובכל פנים ואופן , אני מתמודדת איתה, זורמת איתה, מאמינה לה ולקסם גם יחד. הם קשורים בעבותות בלתי נפרדים.
חוק המשיכה הוא ההוכחה לקסם שיש במציאות.
נפגשתי עם חבר טוב ויצאנו לפאב. הוא נשוי ואני אוהבת את אישתו. הוא סיפר לי שהוא דלוק על חברה אחרת שלי. נמשך אליה מאוד. הוא מתאמץ להתאפק אבל קשה לו לא להענות למשיכה החזקה שהוא מרגיש.
ישבנו על הבר, ובאפלולית הרגע הוא שאל אותי- "אז למה אני מרגיש את זה? יש לזה סיבה לא? אני לא רוצה לפגוע באישתי, אני אוהב אותה, אבל אני נמשך אל חברתך מאוד מאוד"
אז אמרתי לו את משנתי, זו שעל פיה אני חיה, זו שבזכותה התגברתי על החשכות של חיי, זו שעזרה לי להתגבר על כל מיני גורמי משיכה . אמרתי לו "לפעמים משיכה קיימת בשביל שנתגבר עליה, בשביל לחזק אצלנו את כח ההתנגדות"
כח ההתנגדות הוא אחד הכוחות החזקים ביקום ומהווה משקל נגד מאזן לכח המשיכה. בלעדיו אנחנו רכיכות. mooshis. עפים כמו עלים ברוח,לכל כיוון שהיא נוטה, אנחנו נוטים איתה.
כח ההתנגדות מחזק אותנו,  לעמוד מול המשיכה זה כמו לעמוד בתנוחה קשה , השריר מאיים לקרוס אבל אנחנו נפעיל עליו כח התנגדות והוא יתחזק. בפעם הבאה שנעמוד באותה תנוחה, השריר כבר יהיה חזק יותר, ככה שלא כל אדם שנמשכים אליו נועד להיות. לפעמים הוא דוקא לא נועד.
אם אנחנו בכל זאת נענים לכח המשיכה, וכח ההתנגדות שלנו לא חזק דיו על מנת לשמוע את קול ההגיון, קול הרצון, קול המצפון, קול המוסר אז אנחנו נהיה חייבים לחזק אותו בתוך הסיטואציה כי היא נולדה בתוך מרחב חיינו בשביל שנתפתח או ניכחד. אחד מהשניים. משיכה או התנגדות,להתחזק או להחלש,לחיות או למות.
כח המשיכה הוא לא כח עליון, הוא כח שנובע מתוכנו, מתוקף היותנו. תמיד יהיה מישהו בסביבה שנימשך אליו. תמיד תהיה סיטואציה שניקלע אליה בעל כורחנו כמעט.אם לא נתנגד לפעמים, נמצא את עצמינו שוב ושוב באותו מקום, באותה התמודדות, שוב ושוב. תקועים בלופ אינסופי, נמצא את עצמינו נחלשים ובסוף גם נכנע.
אנחנו יכולים וחובתנו במידה מסוימת, להיות אדונים לבחירותינו, לכוחות הפועלים עלינו, לבחור מתי להתנגד ומתי להימשך,זה לא פשוט ואין מתכון קבוע, אבל כדאי להתחיל בלפקוח את העיניים הפנימיות אל הכוחות האלו ולהבין שכוחם גדול, ברגע שמעריכים נכון את הכח העומד מולנו אפשר להערך בצורה מתאימה כדי לפעול בתוכו.להבין שלראיה החיצונית יש השפעה גדולה מאוד על כח המשיכה אולם כדי שסיטואציה תתרחש צריך יותר ממראה עיניים בלבד.
חוק המשיכה וההתנגדות, שני צדדים של אותה מטבע. כמו יום ולילה, כמו חיים ומוות.


יום ראשון, 26 באפריל 2015

רצון וכוונה

                                                                       
יש האומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים.
גם אני מאלה שאומרים את זה. מאמינה בזה בכל ליבי.
הרצון שלי הולך לפני , מאיר את דרכי, את סדרי העדיפויות שלי ואת סדר יומי.
רצון.
קשור בקשר הדוק אל הכוונה . שניהם הולכים יד ביד. מובילים חיים.
לא תמיד הכרתי אותו באופן אינטימי כמו היום, למרות שתמיד הוא הלך לפני, לפני אלוהי. הוא תמיד הולך לפני כל אחד. 
אומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים,
אומרים את זה לפני שיודעים את אלוהים ולפני שיודעים את הרצון. מרוקנים את הביטוי מתוכנו, מפשיטים אותו וזורקים אותו לחלל האוויר כבגד המושלך לסל הכביסה וכך מכבסים אותו שוב ושוב עד שהוא הופך להיות דק וריק.
יש כאלה אנשים שהרצון שלהם מאוד ברור להם, פשוט להם איתו. הם לא חוששים ממנו, טבעי בשבילם לרצות ולקבל.הם מחוברים לעולמם, רוצים את מה שהם יכולים.את מה שניתן להם להשיג,  הם מוכנים להתאמץ בשביל הרצון שלהם, הם יודעים שלפעמים זה שווה מאמץ. הם לא מפונקים, הם פשוט יודעים את רצונם.
בצד השני של המתרס יש את המבולבלים. אלה שלא ברור להם מה הם רוצים, אלה שהרצון שלהם לא מחובר למציאות חייהם והם תלויים בין פנטזיה אחת לשניה. כשהם מגלים פיסת רצון שקשורה למציאות, דוקא היא נראית להם תלושה ולכן לא מתייחסים אליה,  הם אלו המוותרים מראש.המפונקים, אלה שלא עזרו להם לפתח את הרצון, שמתנהג כמו שריר, צריך לאמן אותו כך שיממש את הפוטנציאל שלו, שיהיה גמיש וחזק ובריא.
בין הקצוות יש כמובן עוד מיני אנשים וטיפוסים.
משימה מורכבת היא להכניס את הרצון שלי לתוך משבצת המילים. כי הוא לא רצון שטחי ופשוט כשל ילד, שרצונו מורכב מצורך ותו לא, שמחפש הכוונה כדי למצוא את רצונו העמוק ואת תחושת הסיפוק על פני צרכים בסיסיים וסחרור החושים. בעבורי זו משימה מורכבת כי הוא תמיד בתנועה. כמו הנהר. ברגע שאני מגדירה אותו הוא כבר אחר, משתנה ללא גבול, צומח בחלל ובמרחב הזמן. רצוני עמוק ומורכב מיסודות חיי. מעושרו של עולמי, משליטתי בחושי, ברגשותי. מהכרתי את כוונותי.
משפט זן ידוע אומר שאי אפשר לרחוץ באותו נהר פעמיים.
ככה הוא גם הרצון. על אף שהוא זרם חיי בכבודו ובעצמו, שהרי האדם שאני היא סך בחירותי, בכל זאת הוא יציב על אף שהוא לא ליניארי בהכרח, וכמו היחסיות שיש בתנועת גרמי השמיים, ישנם הנעים מהר יותר וישנם אלו שמזווית הראיה שלנו נדמה כאילו לא זזים, כך הרצון. אמנם הוא בתנועה אבל נראה כעומד איתן יחסית להכרה התזזיתית, זו המשנה את מיקומה בהתאם לגירוי הקל ביותר. ההכרה שלנו,שנשלטת על ידי החושים, שנשלטים על ידי האגו. על ידי המחשבה.
ההכרה המפתה את יישותנו על רצוננו ואף על פיו.
"תראה" היא אומרת לו,"נכון שאתה רוצה"
"כן" אומר הרצון, אם הוא חלש "זה באמת יפה, אני רוצה"
"לא" אומר הרצון, אם הוא נחוש, אם הוא בהיר "זה מפתה אבל לא תודה, זו בכלל לא היתה הכוונה"
כשלומדים לבודד את הרצון מתחילים להבין מהי התוויית כוונות, וכשמבינים את זה,  מתחילים גם להבין את מקום הולדתן וזו הנקודה בה אפשר גם לקבל את רגע מותן.
לכוונות, כמו כל דבר חי, יש תאריך תפוגה.
אומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים.
אלוהים?
מה הכוונה? מי זה ומה זה ואיזו מן המצאה היא זו?
בשבילי, אלוהים היא האהבה. אהבה שלא בצורתה הרומנטית בהכרח אלא על כל צורותיה, אהבה כמוטיבציה, כאנרגיה יוצרת, ככוח הגדול מבינתנו, אבל בתוך המשפט הזה אולי הכוונה היא שאלוהים היא הכוונה בכבודה ובעצמה דווקא.  כשהיא זו המנחה את בחירותי, יש סיכוי שאראה שאני היא היא. אין לי שאלה בנוגע לזה, כמעט כולנו נולדים מאקט של חיבור אוהב. מי יותר ומי פחות, ולכולנו יש את הזכות והחובה להתפתח בתוכה, לגדול, להגדיל אותה מנקודת ההתחלה שבה נוצרנו. לכולנו זכות הבחירה לבחור בכל רגע בין טוב ורע. כמו שאנחנו יודעים אותו ומבלי להתנשא. 
אז הרצון הוא מלפני הכוונה.הוא המוביל אותה, הולך לפניה, הוא מראה לה מהי ומיהי.
ביום בו כולנו נהיה מודעים לרצונותינו העמוקים, זה יהיה יום מותם של התרוצים. יום מותם של האמונות של עדרי האדם, שמאמינים למה שאומרים בחדשות, למה שאומרים להם בבתי הספר, למה שאמרו להם הוריהם, מאמינים להכל, חוץ מאשר לעצמם,הם המאמינים שהמלחמות הכרחיות, שמאמינים שהקניונים נבנו לנוחותם, שמאמינים שאלימות היא מורשתם, שמאמינים שצרכנות היא הכרחית. היום בו נכיר את רצוננו כמכלול יהיה היום בו ניפרד מהחשיבות העצמית שלנו,היום בו נתחיל לגלות אחריות מלאה על גורלנו, הוא היום בו נוכל לראות את חלקנו האמיתי בעולם,זה היום שבו אולי נדע להתמיר את עוצמתינו לטובה, שנדע לשים את האגו בצד ונצליח לשמור, לכבד ולאהוב את העולם שלנו, בשלמות.
זה לא עניין של מה בכך. האגו חזק ושתלטן ופועל בתוך גבולות המחשבה. עושה בה כשלו. והיא אכן שלו. מקום מושבו הוא במוח. והוא מנהל שם את סדר העניינים וסדרי העדיפויות.
אבל הרצון הוא יותר מזה, הוא זכות הבחירה, הוא מסתכל על האגו כעל ילד קטן ומשולל רסן. לפעמים חייב להענות לגחמותיו כדי שלא ישתולל, שהרי הוא מפעיל את כל כפתורי השליטה שברשותו, ובתוכם רגשות ומחשבות שליליות. הוא מפעיל אותנו ומכסה בערפיח את הרצון ואת הכוונה ובטח ובטח את קולה הלוחש של הנשמה.אבל לפעמים, כשעולה הרצון מלפנינו, אז שום דבר לא יכול לו. בטח לא האגו.
לדעת להבדיל בין אגו לרצון.
ברגע שאני מזהה את הרצון שלי הוא מוביל אותי ישירות אל אלוהי.אל נפשי פנימה. אל מאוויי הכמוסים, אל השמחה שבתוכי, אל הנביעה הפנימית, אל מעיין היצירה.
האגו מחוסר עמוד שדרה, ניזון מפחד ומחשיבות עצמית ולוקח אותי היישר אל מבוכי המחשבה.אל הבילבול, אל החשכה, אל הבורות,אל הנפילות, אל התקומות, אל המלחמות.
והרצון?
הרצון מאפשר לי את הבחירה. ומגלה לי את הכוונה.
וזה אולי עונה למי ששאל... איך אפשר לאהוב את כל כולי?
הרצון הוא מלפני האלוהים

יום רביעי, 1 באפריל 2015

מחוללי מחלה בשני קולות

סיפור ראשון
במהלך פברואר, איחרתי לשיעור היוגה שלנו.
המזרון היחידי שהיה פנוי היה ליד הדלת האחורית שהיתה פתוחה.
בחוץ היתה רוח פרצים וקור שחודר לעצמות אבל צמוד לדלת הפתוחה, ישבה בחורה יפהפיה שנראתה ילדונת.
טוב, איחרתי, אז פניתי לאיפה שיכולתי, הנחתי את החפצים שלי, הנהנתי בעדינות לשלום לסובבים אותי ונכנסתי לשירותים להביא נייר טואלט.
כשחזרתי והתיישבתי, פנתה אלי היפה ושאלה בלחש: "את חולה?"
כנראה שהתהייה שלי עברה במבט כי היא פתחה בהתנצלות " פשוט ראיתי שאת עם טישו ואני לא יכולה להרשות לעצמי להידבק, אני מצטערת"
כבר הבנתי מה קורה באופן כללי. רק הפרטים עדיין לא היו ידועים לי והעיניים שלי התחילו לדמוע.
" לא, אני בריאה כמו שור" אמרתי לה "אני פשוט בכיינית גדולה, כמו שאת בטח כבר שמה לב"
וסיימתי את המשפט במין סימן שאלה מעורפל, משאירה לה את האפשרות לפתוח את סגור ליבה וכאביה כשתרצה.
עבדנו בזוגות. ואנחנו צוותנו כזוג. ואז היא סיפרה לי שהבן שלה חולה בסרטן. הוא עדיין לא בן חמש ועבר מספיק טיפולים ובתי חולים שמספיקים גם לאיש זקן. הקול שלה רעד והעיניים שלה הבריקו ואני יחד איתה.תירגלנו ובכינו. מזל שהבאתי גליל שלם של נייר טואלט. "המערכת החיסונית שלו כל כך חלשה והוא לפני טיפול אחרון בסדרה, אסור לי להידבק בשום פנים ואופן" היא אמרה והיתה ללביאה נחושה.
סביבי אנשים סבלו וזזו בחוסר מנוחה. היה קר. באמת. אבל היא לא ויתרה על זכותה לאוויר.המצוקה שלה היתה אמיתית.
"קר ממש?" היא שאלה אותי "לסגור?"
הנהנתי ובהיסוס אמרתי "כן.קר"
ובדיוק אז המורה שלנו ביקש ממנה לסגור את הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה,אז הוא הציע לה לעבור להיות ליד החלון בצד השני של החדר הענק. היא אמרה שיש שם משהי חולה והיא לא יכולה אבל אז היא התרוממה בשניה ויצאה והאסיסטנטית יצאה מיד אחריה.
כשהן חזרו, העיניים שלה היו אדומות והיא ארזה את החפצים שלה והלכה.
הסיפור השני
באותו סופשבוע הבת שלי סופסופ הצליחה לקבוע שינה אצל חברה טובה, אחרי כמה שבועות שהן מנסות וזה לא מסתדר בגלל תוכניות שלנו, ההורים. והנה, השבוע זה הסתדר להן, הרבה שמחה והתרגשות .לקחתי אותה לשם אחר הצהריים.
לקראת 20:00 מתקשרת האמא. תשמעי, היא אומרת, אני מצטערת כל כך, אמא שלי בבית חולים, עוברת טיפולים ואני לא אסלח לעצמי אם היא תחלה והבת שלך קצת מצוננת.קצת משתעלת. אנחנו נחזיר אותה הביתה. אני מקווה שאת לא כועסת.
לא. אמרתי. אני לא כועסת.
מה שבאמת רציתי להגיד, לא אמרתי.
לא לה ולא לה.
רציתי לצרוח עליהן.
רציתי לחבק.
רציתי להתחנן בפניהן לוותר על השליטה. שהרי  המוות חזק מהחיים ואם הגיע הזמן אז אף אחד. אבל אף אחד לא יוכל לעכב את זה. אולי רק אלוהים ובמקרה כזה, כדאי להתפלל במקום לנסות ולשלוט במהלך הארועים ואחר כך לחשוב גם שמותו או חייו הם בזכות משהו שאנחנו עשינו. כמה יהירות.
כן כעסתי. אבל יותר מזה, הייתי מתוסכלת.
הייתי מתוסכלת כי מחוללי המחלה באשר הם, נמצאים סביבנו ובתוכנו כל הזמן.אם הם מחליטים לתקוף, כלום לא יעזור. כלום. ואם הם מחליטים לפסוח אז גם אדם שייכנס לחדר סגור מלא זיהומים, לא ידבק. גם אם ישתדל. כי כשהמוות ביקר אצלי בבית לא היה כלום. כלום.כלום.כלום. שמישהו יכול היה לעשות. לא הוא, לא אני. לא מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו. לא הטובים שברופאים ולא החדישות שבתרופות ובטיפולים הקשים. כלום. זה היה הסוף. ce fini la comedie
הייתי מתוסכלת כי הטיפולים האלה כל כך אלימים ומפרידים בין החולה לחברה בה הוא חי שעובדה זו לבדה מחוללת מחלות.
מתוסכלת, כי אנחנו כחברה כל כך מונעים מפחד מאימת המחלה הזו. פחד מהמוות. כשהפחד הזה הוא המזין אותה.
זוהי מחלה חשוכה. היא חשוכה כי מה שמניע אותה אלו החלקים החשוכים שבתוכנו, הפחד ולא האהבה. וכדי לנצח אותה צריך לאהוב. זוהי התרופה האמתית והיחידה. זוהי מחלה מלאה בכעס ופחד. והנשים האלו, שכאבו כל כך את המחלה של יקירהן היו עצובות ואי אפשר לכעוס עליהן באמת. קשה לראות בבהירות מתוך הכאב המצמית.
לנצח את המחלה אין משמעו לא למות, כנראה שכולנו נגיע לשם, כך או אחרת, לנצח משמעו לא לוותר למחוללי המחלה ולא לתת להם את השליטה.
לאהוב את החיים, את הבוקר, את השמש, את הרוח, את הכאב והצחוק, את הילדים,את העבודה, את הצפורים, את מקורות המים, את הזולת. לאהוב את החיים.
זהו. כל השאר מרפא או הורג באופן מקרי יחסית. אלו לא התרופות שעוזרות ומצד שני לא הכל ביד שמיים, זה אנחנו עצמינו, מחוללים בריאות או מחלות, בדרך בה אנחנו חושבים,מרגישים, אוכלים ושותים. מה שאנחנו מכניסים לתוכנו אם כדבר מאכל או מראות שאנחנו רואים, אלו החומרים שמייצרים את,מחשבותינו,רגשותינו,דברנו ומעשינו.
עולמינו.
לכן אנחנו חייבים לפנות פנימה, אל תוכנו, ולחולל את השינוי משם. אנחנו לא אשמים, אבל עולמינו הוא באחריותינו. לחלוטין.