תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת

                                                                                 
פקחתי את העיניים בבוקר, כששתי בנותי התאומות בנות ה 10 נכנסו לתוך המיטה שלי . כפות רגליהן הקטנות , הקרירות והחלקות נכנסו אל מתחת לגופי כדי להתחמם. אחת מהן שמה את ידה על הבטן שלי ואמרה:
"איזו בטן נעימה"
מיד אחותה הניחה את ידה גם והן התחילו להילחם על שטח בטן להלן יקרא ש"ב ,ספק מלטפות , ספק נאבקות על שטח ליטוף.לרגע תהיתי אם אולי כדאי להשמין שיהיה מספיק מקום לכולם.
לרגע רציתי לעצור את הרגע. להקפיא את הזמן.להשאר על הרכבת הזו. כל כך הרבה מתיקות....
אני מרגישה ככה הרבה פעמים. בכל מיני הזדמנויות. וגם בדיוק להפך
ברגעים של כאב,ברגעים של כעס,ברגעים של יופי אלוהי, ברגעים של בילבול. כשאני לא מבינה מה אני בדיוק מרגישה, כשהלב שלי מקבל צורה של סימן שאלה, אלו הם רגעים בהם אני רוצה לעצור את הרכבת ולרדת, לעלות אחר כך שוב, כשארגע,להשאר בדיוק שם שהיופי יישאר לעד, שלא יתחלף לי הנוף.  
רק שהיופי כל הזמן כאן, הוא דוקא זה הקבוע ,זו אני שבתנועה אין סופית ולא תמיד  פנויה לראות אותו.
כן,שמשהו יעצור לרגע את הרכבת בבקשה ואני אוכל לרדת, ושהיא תמשיך לה בדרכה ותיקח עימה את הלבטים שלי אל ארץ לא נודעת ונשכחת ותשאיר אותם שם,במחסן האשליות הענק. שתעצור שוב בדרך חזור, כשהיא פנויה ויש מספיק מקומות ישיבה ושאעלה בחזרה אל הארץ שלי, אל הבית, אל המקום שאני מכירה ויודעת והדרכים בה נהירות וברורות לי.
רק שאותה ארץ מוכרת  לא קיימת יותר, שום דבר לא מוכר מאליו, עכשיו אני תיירת בעולם הגדול וכדרכם של נוודים כל מקום הוא להם בית שהרי אחרת לא ידעו מנוח ולו לרגע.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה יצאתי עם זוג חברים לפאב השכונתי אחרי המוות שלו.
הרגשתי שאני הולכת על אדמה רעועה. רעדתי . כשהגענו והתיישבנו אמרתי שיש סיכוי שאעזוב כשיצטרפו שאר חבריהם, ביקשתי מהם שלא ייפגעו אם אלך פתאום. זה לא קשור אליהם.זה קשור למצב שלי.
ובאמת כעבור כמה דקות של מאבק איתנים ביני ובין עצמי ביקשתי סליחה והלכתי. יצאתי משם ולא מצאתי את דרכי חזרה הביתה. למרות ואף על פי שהייתי בתוך השכונה שלי, בתוך הרחובות שהם לי כבית כ 20 שנה. התברברתי לי בתוך הדרכים הידועות, בתוך הדרכים בהן אני הולכת יום יום. סומאה.
כל כך רציתי שיעצרו את הרכבת הזו. מישהו. שאני אוכל לרדת בתחנה הקרובה ולעלות על הרכבת הנכונה.
מהי הרכבת הנכונה?
עם הימים שעוברים אני מגיעה לאותה מסקנה של קהלת
"מה שהיה הוא שיהיה מה שנעשה הוא שיעשה ואין חדש תחת השמש"(קהלת א9)
ההתלבטויות וההתחבטויות לגבי מהלך הארועים בחיי מיותרות .הארועים קורים,השמש זורח ושוקע, המחשב מתקלקל, האוטו גם, אהוב ליבי מת.  הכל קורה באופן לא צפוי,  זו הרכבת הנכונה כנראה.
 הבחירה אולי, טמונה בתגובה. הארועים עצמם לא בשליטתי, ברגע לידתי כבר עליתי על רכבת חיי . היא נוסעת ואני עליה והיא תעצור רק בתחנה האחרונה.
ובנתיים יש חיים לחיות.
וכמו שאומרת הנבואה במטריקס...אנחנו כאן כי כאן נועדנו להיות, כי היום זה היום שצפונה בו משמעות חיינו.
 את הבחירות כבר עשינו, כל שנותר הוא להבין אותן.

                                                                           

מה בין THE VOICE ואריך פרום

הבנות שלי התחילו לראות את התכנית הזו שלא ידעתי על קיומה. the voice . מחפשים שם את הקול הבא של המדינה.
בהתחלה רק הקשבתי מתוך שאר עיסוקיי בבית, אחר כך ולאט לאט התגנבתי להציץ ברגעי השיא. לא עבר הרבה זמן ועצרתי את חיי כדי לראות חלקים שלמים ושיא השיאים היה תכניות שלמות שאני רואה אחרי שהן הולכות לישון.
אין לנו טלויזיה כבר כמעט 15 שנה והוצאנו אותה כי ההתמכרות למסך היתה קשה. ראיתי את זה קורה לילדים והייתי חייבת לעשות פעולה דראסטית.הוצאתי את הטלויזיה לחדר המדרגות כניסוי והיא אף פעם לא חזרה.
נכון שרואים דרך המחשב ונכון שזה דומה ובכל זאת דרך המחשב אדם חייב לנקוט בפעולה אקטיבית ולהפעיל את כח הרצון שלו כדי לראות תכנית מסוימת. בטלויזיה כל שנדרש זה ללחוץ על כפתור ומידע נשפך אל תוכנו ללא בחירה אמיתית וללא מאמץ מודע.
יש ימים בעבודה שאני יודעת אילו מאכלים הופיעו בתכניות הבישול אמש, כי על זה נשים מדברות, הן מתכוונות לבשל משהו והן מדברות על זה בהתלהבות וברגש ומעבירות הרגשה מיוחדת ואחרי כשעה נכנסת אישה אחרת ומספרת שהיא ממהרת לקניות כי יש משהו מיוחד שהיא רוצה להכין והמשהו הזה הוא אותו משהו שההיא שהיתה לפניה מבשלת ואני חושבת לעצמי איך זה שמדינה שלמה קונה עכשיו את אותו דבר ומבשלת את אותו דבר וצופה באותה תוכנית טלויזיה ולכן גם חושבת אותו דבר, אוהבת את אותם מנחים ומתעבת אחרים וככה הטלויזיה מנהלת לנו את אורחות החיים.
במבט מבחוץ זה לא היה ברור לי.
הטלוויזיה היא כמו מכונת הדפסה של מחשבות.
שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה אנשים צופים בדבקות שכזו?
THE VOICE הבהיר לי את המצב.
הטלויזיה גורמת להתמכרות רגשית. היא מייצרת רגש באופן מלאכותי בעולם של עקרות רגשית.
אהבה, שנאה, פחד,תקווה, עצב,אכזבה,שמחה, קנאה, כל אלה ועוד עוברים עלי בשעה אחת של  THE VOICE.
אחר כך אני יוצאת לעולם האמיתי ומחפשת ריגושים דומים אבל שום דבר ואני מדגישה, שום דבר, לא יכול להשתוות לקלות הבלתי נסבלת של העוצמות הלא אמיתיות שיש בטלויזיה.
זו הדרך בה הטלוויזיה מעקרת אותנו מבחינה רגשית.היא למעשה מניעה אותנו באופן מלאכותי. היא גורמת לנקודות ההשוואה להיות בדיוניות ואין  אפשרות להגיע לשיאים שכאלו במהירות שכזו.
הצורך להרגיש הוא עמוק, הוא הכרחי לקיומינו כמו מים ואוויר וכשתכניות הטלויזיה מספקות לנו את רגש הזה באופן מלאכותי ומהיר יש לנו פחות צורך לעשות את זה בחיים האמיתיים וגם פחות מיומנות, בזמן הצפיה בטלויזיה אנחנו לא אקטיביים, פשוט יושבים מול המסך וצופים והרגש עולה. מגוון רגשות עולים.
בעולם האמיתי אנחנו חייבים להפעיל את כח הרצון ולהיות אקטיביים בשביל לחוש אהבה,חמלה,  תקווה, שמחה , כאב או כל רגש אחר. נדרשות פעולות לשם כך .
לאהוב למשל, אריך פרום, בספרו "אמנות האהבה" כותב:
הצעד הראשון יהיה להכיר בכך שהאהבה היא אמנות ממש כשם שהחיים הם אמנות;אם ברצוננו ללמוד איך לאהוב, עלינו לנקוט אותה דרך שהיינו נוקטים אם היינו רוצים ללמוד כל אמנות אחרת, נניח מוסיקה,ציור,נגרות או את אמנות הרפואה או ההנדסה. מהם הצעדים ההכרחיים בלימוד אמנות כלשהי?
.......האחד התמחות בתאוריה ; והשני התמחות במעשה....."
זהו משפט אחד מתוך ההקדמה שכתב לספר חשוב זה.
בשביל להרגיש צריך לייצר את הרגש, צריך להניע אותו צריך לבחור להרגיש אותו, אנחנו לא נסיכות מהאגדות, אנחנו אנושיים, והטלוויזיה מצליחה לעבוד עלינו ולמכור לנו את האשליה שכל מה שנדרש מאיתנו הוא לשבת על כס המלכות ולהושיט את הרגל לנעל המתאימה.
אז זהו. שלא.
                                                            

אותם זכרונות

                                                                                     

"ההווה חסר המשמעות ביותר הינו נעלה על העבר המשמעותי ביותר"

לא זוכרת איפה קראתי את המשפט הזה אבל מיד הרגשתי סוג של נחמה צפונה בו ואמת אבסולוטית בשבילי. זהו עוד מנוע לכח החיים . הצדקה להמשיך ולנוע ברגעים בהם החושך תופס משקל רב באור חיי.
ולא שההווה שלי חסר משמעות, אבל גם לו היה, הוא נעלה היה על עברי המפואר. כי רק ההווה נמדד בערך החיים. העבר מת והעתיד טרם נולד.
אני מחברת את קצוות חיי
מחברת ועדיין לא מוצאת שקט. דווקא עכשיו העבר מנקר על לוח ליבי ביתר שאת. זכרונות באים ועולים, לפעמים נעצרת נשימתי לרגע.
מפספסת פעימה.
יש רגעים בהם אני חושבת על החיים שערכם במובן מסוים כקליפת השום, אני מוצאת לכך הרבה ראיות, אחת מהן היא העובדה ש...הנה, הוא עשה את שלו והלך לעולם אחר ומה נשאר ממנו? הילדים, קצת מוסיקה וזכרונות, שלעיתים עולים ולרוב לא. כשהם עולים, מפתיעה אותי העובדה כמה כח היה לרגעים האלו בחיי וכמה הזכרון הוא אד בלבד. צל צילו של הרגע. וכולם כולם נזילים.
נותרה אהבתו.
הדבר הכמעט יחידי שנשאר הוא האהבה. ואולי נכון יותר לומר שהיא כמעט הדבר החי היחידי שנותר.
עכשיו, כשאני מחברת את קצוות חיי - הזכרונות עולים ובאים, אותם זכרונות שכאבני בניין בנו את אהבתי. בנו את אהבתו. אותם זכרונות שעוטפים אותי בסמיכותם הרכה. אותם זכרונות שמרגישים כמו שוקולד חם ומתוק, אותם זכרונות שפחדתי לשקוע בתוכם כדי לא לחיות שוב את עברי, כדי לחיות את ההווה, חסר משמעות ככל שהיה, ולא למות מתבוססת בדם עברי, משמעותי ככל שהיה. אותם זכרונות שבמשך השנתיים האחרונות השארתי טמונים בתוך עמקי לבבי. אותם זכרונות שהוצפנו אי שם בתוך כל תא מתאי גופי, אותם זכרונות שהפכו עצמם לסוג של קוד גנטי והיו לאחד איתי,אותם זכרונות שחשבתי שלא יעלו ולא יבואו, אותם זכרונות שמחזירים אותי אחורה בזמן והופכים אותי לנערה צעירה ותמימה המטיילת בשמלתה הרכה והמתנפנפת ובחיוך רחב, בולעת את עולמה החדש והמסקרן ברוחב לב ובכל פעם שמופיע בור היא נופלת לתוכו, מחייכת ,מתעקשת לטפס החוצה בחיוך וללכת  באותה דרך, עם דליי אפר ועפר שייסתמו את כל בורות נפשה על מנת שתוכל לצעוד בדרכה שלה בלי ליפול שוב.
אותם זכרונות .
לרגעים ולפתע נעשים אותם זכרונות, חיים יותר מכל גוף, חי או מת, מאיימים להטביע אותי.
אולי בגלל החיות שלהם, החיות שלו, לא העזתי להעלות אותם, כי להזכר זה להחיות, ולהחיות את המוות זה אומר קצת למות גם. זה אומר להתרחק מלתפוס את ארעיות החיים, זה אומר להתרחק מלתפוס את אינסופיותו של המוות. המוות הזה שטרק את דלת חיי בפרצופי וסובב אותי 180מעלות לעבר חיים אחרים, הפך אותי לאישה אחרת, אותה אחת ובכל זאת שונה ובכל פעם שאני תופסת את השינוי אני מבינה  עוד קצת על האינסוף הזה של הגעגוע, על חוסר התוחלת.
ואני רוצה, כהרגלי בקודש וכמו שלמדתי בימי חיי, לקדש את החיים.
עכשיו, כשאני מצליחה לחבר מעט את קצה קצוות חיי, בהיסוס ובעדינות אני יוצרת קרקע חדשה תחת רגלי היחפות, פחות קוצים שורטים את כפות רגלי המדממות,הפצעים הישנים נרפאים ואני דורכת צעד צעד על שביל חיי מחדש,
שוב יוצאת לדרך , על אותו שביל שלעיתים נדמה היה לי שהגיע לסופו.
ולא. 

אחריות

                                                                                                                                                                 
חלק מהחיים המשותפים נוגע בתחומי האחריות שונים.
כזוג, לוקח זמן לבסס אותם ולחלוק אותם באופן שמהווה קרקע פוריה לצמיחה.
אולי בעולם אחר, לפני הרבה שנים, כשאנשים התחתנו עם קרובי משפחתם, עם בני שבטם, עם מישהו בן הכפר, כשכולם היו דומים יותר, אז תחומי האחריות היו הרבה יותר ברורים. בעולם המערבי המודרני תחומי האחריות אינם תמיד ברורים.
אני מתחילה עם המסקנה הסופית,אדם מוגדר כבוגר כשהוא לוקח אחריות על חייו. זוגיות מוצלחת תלויה בעובדה שכל חלק בזוג לוקח % 100 אחריות על כל חלקי חייהם.
במקרה כזה,יש סיכוי סביר שהעגלה שלהם תסע לאיפה שהם התכוונו, אחרת הם יצטרכו להצדיק את הדרך הראנדומאלית שהעגלה עשתה. הם יופתעו שהעגלה הגיעה לכל מיני מקומות שאף אחד מהם לא התכוון.
זוג, בדיוק כמו אינדבידואל, צומח ומתבגר ומידת האחריות שהוא לוקח על עצמו ועל בחירותיו מעידה על בשלותו, בגרותו.
תינוק שנולד,למשל, לא אחראי על כלום מלבד נשימותיו וגם זה לא בכל תנאי, וככל שהוא גדל תחומי האחריות שלו גדלים. עד שהוא הופך לאדם בוגר.
אם הוא אי פעם הופך לכזה.
לא כל מבוגר הוא אחראי. הלוואי וזה היה כך. עולמינו היה טוב יותר.
כזוג הבנו באיזושהי נקודה על ציר הזמן שלזרוק אחריות אחד על השני לא מוסיף לנו כלום. לא כפרטים ולא כזוג.
בהתחלה הוא הטיל את המקסימום עלי ואני זרקתי את המקסימום בחזרה אליו וככה התמסרנו באחריות כאילו היא כדור אש, זרקנו אותה מהאחד אל האחר, לקח קצת זמן וכמה מריבות בריאות וטרגדיה אחת לקינוח אבל בסוף הסכמנו לראות שכל אחד מאיתנו עושה את המקסימום והשכלנו להבין שהמקסימום של כל אחד מאיתנו הוא שונה.
ככה הגדרנו את המגרש שלנו וטיפלנו בו באהבה. הדשא במגרש שלנו הפך להיות ירוק יותר ויותר. זו היתה הנקודה בזמן שבה הסכמנו לקבל על עצמינו את מלוא האחריות ולא להתקרבן.
זוהי בחירה של אדם בוגר, לא להיות קורבן של המציאות המשתנה. בכל התקופה שבה זרקנו את האחריות מאחד לשני כמו שני שחקני כדורגל בודדים על מגרש החיים הענק, היינו קורבנות של המציאות, היא הפחידה אותנו והבחירות שלנו לא היו ממש ברורות לנו. היינו צעירים ובתולים. והמציאות הגישה לנו מתפריטה העשיר.
היום אני מבינה שכל מה שקורה בחיי הוא שיקוף של מציאות פנימית. כל מלחמה וכל מאבק בעולם סביבי משקף קושי שלי.
זוהי הסתכלות אחראית במובן העמוק ביותר שלה. עם גישה כזו אין לי אפשרות לזרוק שום דבר שקורה על אף אחד אחר.ואף אחד לא יכול לזרוק עלי אחריות. זוהי הסתכלות שמחייבת אותי להבין את עולמי הפנימי באופן הכנה ביותר. זוהי הסתכלות שלא מאפשרת ניצול.
באופן כללי, האנושות מתנהלת כמו חבורת ילדים, שום דבר הוא לא באחריותינו, החל ביחסים שלנו עם השכנים הקרובים שלנו, המשך ברחוקים וכלה בכדור הארץ. אצל חלקנו אפילו היחסים שלנו עם הילדים שלנו הם לא באמת אחריות שלנו. הם אחריות ותוצר של בן הזוג שלנו ולנו אין שום קשר לזה בכלל. ואם לא ואם כן הם גם באחריות והם תוצר של הגננת, המורה, המדריכה בצופים.
אהובי עשה קפיצת בנג'י לעבר חלל אחר והשאיר אותי כאן אחראית בלעדית לכל הבחירות המשותפות שלנו, מעלה על בימת כבוד את השקפתי לגבי אחריות.
הבחירות שלנו המשותפות הפכו אותנו לזוג, האחריות המשותפת על הבחירות האלה העידו על התקשורת, הבגרות, האמון והאהבה שהיתה ביננו. אבל לפני כן היינו חייבים לגלות את הרצון ולהיות משוכנעים שזהו רצוננו הבלעדי והמשותף.לשאת ביחד את האחריות המשותפת על חיינו.
להגדיר את הרצון משמעו להגדיר את גבולותינו, ולכל אחד הגבול שלו. האם אנחנו מכירים את הגבולות שלנו? האם הם קבועים?
הכרת הגבולות שלי היא ההכרה הבלתי מתפשרת בגמישות שהגבולות דורשים בתוך המציאות המשתנה. ובכל זאת להכיר אותם. ככל שהשרירים שלי מתארכים ומתגמשים כך היכולת להתגמש בתוך גבולותי בלי לאבד את עצמיותי גדלה.
דרך הגוף הפיזי אדם יכול להבין המון דברים על פנימיותו.
זוהי דרך היוגה.
מסתכלת על חיי היום דרך הפרספקטיבה של הסבתא שאהיה, אבן אחרי אבן אני מניחה את אבני חיי, מדביקה אותם זו לזו באחריות ובאהבה, אחרי מותו הייתי צריכה להתרחב ולהכיל את כל תחומי אחריות חיינו. הפכתי להיות גבר ואישה באותו עור ולא יכולתי וגם לא רציתי להעביר את האחריות לאף אחד אחר. אני מאוהבת בחיי. על הכאב, על האהבה, על העצב והשמחה, על האכזבות והצפיות, על הקשיחות והגמישות על השלמות שבהם.
לחיי האחריות.