לייפות את החיים

                                                                           
למילים יש בעיני המון משמעות.
אהובי היה לי חבר, שותף, בן זוג, האיש שאיתי.לא קראתי לו בעלי. לא אהבתי את המשמעות של המילה. לא אהבתי את הרמיזה שאני בבעלותו של מישהו. אני לא חפץ, ואף אחד לא יהפוך אותי לרכוש, גם לא השפה העברית.
אבל למרות שהוא לא היה בעלי אני עדיין אלמנתו. מכך אין לי מפלט. עוד לא המציאו לזה הגדרה אחרת.
אין מילה נרדפת לאלמנות.
חיים הוא גרוש. גם זו מילה שאני לא אוהבת.
במהלך השנתיים האחרונות הבנתי שכנראה אפגוש יותר גרושים מאלמנים.  זה אומר שפחות אנשים מתים ויותר אהבות נקברות בפחדים וחששות.
חיים ואני נפגשים כבר שלושה חודשים כמעט. ואני מוכנה לחבר את קצוות חיי. גם הוא. המורכבות שונה בין גרוש לאלמנה. ובכל זאת תמיד יש את הנוכחות של בן הזוג. גם במקרה שהוא מת וגם במקרה שהוא חי. נוכחות שונה אבל עדיין נוכחות. נוכחות ההעדר היא נוכחות חיה מאוד. נוכחות אוהבת. גם אצל בני זוג גרושים הנוכחות של האקס קיימת, ובעיקר אם יש ילדים משותפים, נוכחות אחרת.
במשך החודשים שאני מכירה את חיים הוא למד להכיר את אהובי. לכבד את נוכחותו,ולפעמים גם לאהוב אותה. אני מכירה ומוקירה לו תודה על כך. זה לא מובן מאליו בכלל, זה מאפשר לי להביא את עצמי בפתיחות אל חיינו המשותפים.
דרך ההכרות הזו אותי ואת חיי, הוא מכיר גם את הילדים עד כמה שניתן להכירם בלי לפגוש בהם. הוא מזהה תווי אופי שלהם. רגישיות. אכפת לו מהם. מהרצונות שלי כלפיהם. הוא הכיר את הגישה שלי, את הדרך איתם. הסקרנות הלכה והעמיקה.
אני לומדת את בתו, את גרושתו את מורכבות חייהם. את הקושי ואת הפוטנציאל.
שנינו רוצים לחבר.
שניה לפני שזה קורה אני נושמת עמוק. גם חיים.
כל אחד מאיתנו מביא את עצמו ואת מורכבות חייו לתוך הקשר, במשך חודשים אנחנו מסתכלים אחד על השני ועל מנועי חיינו, מתקרבים.
השאלה עד לאיפה אני יכולה לפתוח את דלת חיי נשאלת שוב ושוב.
חיים הוא חבר שלי. חבר קרוב ואוהב . זה מאוד משונה לי מזווית הראיה שאני רגילה להסתכל בה על עולמי ועל ילדיי. לחשוף את הקשר הזה לילדיי ובעיקר לבנים שהם גם בוגרים , זו נקודה שבה אני אומרת לחיים "אני סומכת עליך" נקודה שבה אני אומרת להם "אני סומכת עליכם".
אני סומכת על חיים, על טוב ליבו, על רצונו הטוב.
סומכת על ילדי שישמחו בשמחתי.
אני סומכת על עצמי.
ואנחנו לומדים לסמוך אחד על השני. לתת יד כשקשה, להכניס דברים לפרופורציות כשצריך.
הילדים יעמידו את המערכת שלנו במבחן המציאות. הם יביאו אנרגיות משלהם. טבעיים וסוערים הם יעמידו אותנו אל מול הקשר שלנו ויעלו אתגרים.
אומרים שקשר נמדד דרך החוליה הכי חלשה/חזקה בשרשרת.
אנחנו החוליה המשמעותית בשרשרת שנארגת כאן ולכן מכניסים משמעות לארועי חיינו.
היחסים בינו לבין כל אחד מילדי בנפרד. היחסים בינו וביננו כמשפחה. כיחידה. היחסים שלי עם בתו.  איתו ועם בתו כיחידה. אנחנו מפתחים יחסים גם עם בני הזוג, היכולת שלנו להכיל את כל אחת מהחוליות בשרשרת הזו תהווה את יופיו של הקשר.
אני מסתכלת על עולמינו והוא משתפר, כל עוד חיינו משתפרים ומתייפייפים , זה אומר שאנחנו בכיוון הנכון.

משמעות המפגש הטיפולי

                                                                                                               

כשהוא נפטר המערכת נרעשה, דאגו שלא אצליח להתמודד עם כל הכאב והצער וארבעת ילדי. חששו שאקרוס. יועצת בית הספר הגיעה לשבעה והציעה לי טיפול מטעם העירייה.
אמרתי לא. אני לא מעוניינת.
לא רציתי שאף אחד יחדור אל תוך האינטימיות של הכאב שלי. שלי. ומלבד זאת סמכתי על עצמי.
אבל אלונה היועצת לא ויתרה, היא פנתה אליהם בעצמה ודאגה שיתקשרו איתי מטעם השירות הפסיכולוגי. הם קוראים לזה אינטק. ובשיחת ההכרות הזו  אמרתי למטפלת שהתקשרה אלי,  " יש לי את הדרך שלי לטפל בעצמי, אני לא מעוניינת בעזרה " סמכתי על עצמי שאתמודד.
"ומה עם הילדים?" היא שאלה בעדינות, שקנתה את ליבי. לא רק בעדינותה אלא גם בדיוק שלה.
לימים הבנתי שזו דרכה. תמיד בעדינות. אפילו לחתוך את הכאב, ניתוח לב פתוח, אפילו את זה היא עושה בעדינות אך בדיוק. בלי לחדור לשום מקום שעדיין לא פתוח, וכבר אז, בשיחה הראשונה, היא לימדה אותי לסמוך עליה. זה היה שיעור ראשון ב "איך לסמוך על מישהו בעולם בלעדיו" זה לא פשוט. אחרי שנים ארוכות שלמדתי לסמוך עליו, להבין את מקור מחשבותיו, עד כדי כך שאפילו שכחתי ששאלת האמון קיימת. מעל שנתיים עברו וזו עדיין שאלה. האמון האוטומטי שנתתי בו, מת יחד איתו. מעכשיו, ידעתי, האמון הוא מוצר מדף אצלי, צריך להרוויח אותו.
הפסיכולוגית שלי הרוויחה אותו.
טוב, חשבתי לעצמי באותם רגעים, בשביל הילדים.....
וככה התנהל הטיפול, דרך הילדים נפתחו אט אט עולמות ומעמקי חיי . דרך הטיפול יכולתי לראות את דרך החיים. דרך הטיפול יכולתי לראות שזו בחירה, שגם כאדם חי אפשר לבחור במוות. הוא נמצא ביננו, כל הזמן פה, נוכחותו חיה. הוא בא אחרי כל שאיפה.
הבלוג הזה הוא תוצר של דרכי. הטיפול עזר לי לשמוע ולהשמיע את קולי.
המטפלת שלי, ברוב נסיונה וטובה שיקפה לי באופן חד משמעי את המיקום שלי בתהליך. אף פעם לא באופן פולשני, מה שפתחתי היא פתחה איתי עוד יותר ומה שבחרתי להשאיר סגור היא קיבלה. מכבדת את בחירותי בחמלה רבה, תוך כדי בחינה מדוקדקת של התמודדויותי עם אתגרי היום יום בתוך התהום.
תמיד היה מקום לכאב שלי בתוך החדר שלה.
יום אחד, כשנה וחצי אחרי מותו,  היא שאלה אותי אם אסכים לבוא למפגש מטפלים ולהציג את דרכי להתמודדות עם האובדן. אם אהיה מוכנה לחשוף את הבלוג כחלק מההתמודדות.
הכתיבה היא כלי, הבלוג הוא תוצר של הטיפול.
תמיד כתבתי. מיום שאני זוכרת את עצמי אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליחה לצייר קו ישר בין עולם הרגש שלי לביטוי החיצוני שלו על הכתב. כתבתי סיפורים וכתבתי יומני חיים אבל אף חוויה לא משתווה לכתיבה בבלוג, כתיבה שבאה מהחיים ופונה אל קוראים חיים ומגיבים. בבלוג הרגשתי איך העולמות של חיי מתחברים.
כשהפסיכולוגית שלי ביקשה ממני לבוא לדבר בפני צוות מטפלים, הסכמתי. בלי לשקלל או לחשב את הרגשתי בעניין. יש לי צורך ורצון עז לעזור לאנשים להתמודד עם הכאב שלהם והבלוג גילה לי את היכולת שלי לפרוט את הרגש, ואולי לפרוט עליו גם.
המפגש היה מרגש, קיבלתי מהמטפלים מתנות רבות בצורת תודות שאולי ביום מן הימים גם אותן אעלה על הכתב.
אני מאמינה שפתחתי צוהר קטן לכאב שיש לי בכל הגוף. דרך הצוהר הזה אפשר לראות איך הוא מתבטא.
אולי לכל אחד יש את הדרך שלו אבל הכאב הוא אחד.
לכל אחד יש את הדרך שלו אבל המטרה היא אחת, לחיות. לברוא את האור תוך כדי התייחסות אל החושך.
בכאבנו, ובלי ברירה, נגענו בחושך ולו רק בשביל שנוכל לגעת באור.
המפגש הזה גילה לי קבוצת אנשים עם לב פתוח והמון רצון לעזור ולהתמודד עם הכאב. אנשים אמיצים שמוכנים לגעת בכאב של עצמם בלי לחסוך כדי לסייע, כל החשדנות שהיתה בי כלפי סיוע עירוני למינו התפוגג כלא היה. שיעור שני באמון.
"במותך ציוות לי חיים" קיבל משמעות עם מותו.
המשמעות שמתה יחד איתו מתעוררת וקמה לתחיה, הרבה מאוד בזכות המפגש הטיפולי.
                                                                               

שינויים

                                                                               

תקופה של שינויים.
אחרי כמעט 4 שנים, אני עוברת עם העסק למקום אחר. אני מרגישה כבר זמן מה שהגיעה הזמן לעבור אבל לא יוזמת את השינוי ואז לפני כחודש וחצי בא בעל הבית של המקום בו אני עובדת ואמר שצריך להתפנות.
התגובה הראשונה שלי היתה הסטריה קלה: "אמאאאאאאאאאא, לאן אלך? יש לי 4 ילדים לפרנס, אנחנו נמצא את עצמינו ברחוב. לא יהיה לנו כסף לאוכל. יש מלחמה גם, אלוהים, הגיע סוף העולם שלי. טוב, אני מיואשת. לא רוצה לעבור. רוצה להישאר. נ ק ו ד ה. אולי בכל זאת לא צריך. אולי בכל זאת נישאר?"
האמנתי לכל שמועה ולו קלה שיש סיכוי שיהיה אפשר להשאר במקום ולא לשנות כלום. ומצד שני עלו ובאו מחשבות על לעבור לצד השני של העיר, לעבור גם דירה, לפתוח עסק גדול יותר. כרוניקה של בילבול. רק שחור או לבן, להשאר במקום או לזוז לצד השני של קשת האפשרויות. בלי אף גוון של אפור. זוהי דרך השינויים אצלי, סוג של מאניה דיפרסיה, דחוסה ברגעים ספורים. תילי תילים של מחשבות הרהורים ורעיונות שנעים ונדים בין שני קטבים במהירות לא מדידה. רעיון הולך ורעיון בא והדבר היחיד הקבוע הוא הרצון להישאר במקום. היסטריה גמורה.
אחרי כמה זמן נשמתי עמוקות ושוב ושוב, ולאט הבנתי שהשינוי הזה הוא מבורך וזה הדבר הכי נכון בשבילי.
כבר שבועות מספר שאני נחנקת במקום שאני נמצאת בו. התקרות נמוכות, החדר קטן, חדר ההמתנה מוזנח, השותפות שלי עצבניות ומחפשות כל הזמן שקט, מעירות ללקוחותי בחוסר סבלנות מובהק.
נזכרתי במחשבה שעלתה בי שלושה שבועות קודם לכן. חשבתי "אני צריכה לזוז מפה, זה כבר לא מתאים"
אבל, כדרכן של כל המחשבות הן באות והולכות כרצונן וגם זו הלכה לה, רק שנזכרתי בה כשניסיתי להרגיע את עצמי מהלחץ שנכנסתי אליו.הבנתי שזה בדיוק מה שצריך לקרות, שאם לא יזרקו אותי משם שום דבר לא יזיז אותי, אני מתמכרת לאזורי הנוחות שלי, מתעוורת אל מול האפשרויות הרבות והנה באה הרוח ולוקחת אותי למקום אחר. לאן? שאלתי את עצמי וסקרנותי ניעורה. ברגע שהסקרנות מתעוררת, הפחד מתכווץ ומתחילים להרגיש חיים חדשים.
וחיים חדשים מלאים בשמחה. ואז התחלתי לדמיין. שקעתי לפעמים בחלומות בהקיץ.
באותו שבוע התקשרה איתי חברה שמתעסקת במשהו אחר לגמרי ואמרה שהיא מחפשת חדר בדירה. לפתוח קליניקה. "אולי נעשה משהו יחד?" היא שאלה "נקים קליניקה גוף נפש"
"בטח" עניתי בהתלהבות "בשמחה" אני כל כך אוהבת אותה, מכבדת אותה, ושתינו מחוברות בגישה מאוד דומה לחיים, מה גם שהלקוחות שלנו משותפות בהרבה מקרים.
עברנו על דירות, פנינו למתווכים, הלכנו לראות, קבענו פגישות. הימים עברו ולא הצלחנו למצוא.
השאלה שליוותה אותי לאורך כל הדרך היתה :
"מה אהובי היה עושה? איך הוא היה מתנהג?"
ראיתי אותו שוכב מהורהר על הספה, מעשן סיגריה בריכוז (טוב, את זה לא עשיתי כי אני לא מעשנת) ראיתי אותו יושב על הכסא ליד המחשב שלו, מבטו פונה אל החלון והוא מסתכל על האקליפטוס הענק נע ברוח, שמעתי אומר : "הכל יהיה בסדר מותק, אין לך מה לדאוג, היקום דואג לנו, תמיד" החיוך הבוטח שלו לנגד עיני.
הרגשתי אותו, את הקצב שלו, את ההשלמה, את הרוגע.
כל דירה שלא הסתדרה גרמה לי לחיוך. כי הבנתי שזה לא זה אבל שאני בדרך וככה היא נראית. ידעתי לבטח שהדבר הנכון יקרה ברגע הנכון. הרי יש עלי שמירה אישית.
בנתיים כלום לא הסתדר, חברתי כבר נלחצה, היא חיפשה גם אלטרנטיבות אחרות לעצמה, בלעדי. ומצאה.
ברכתי אותה בהצלחה, וחייכתי. סקרנית עד בלי די.
והנה לקוחה הציעה לי להכנס לחדר עם משהי במקצוע דומה לשלי. הלכתי לראות ומצא חן בעיני. מאוד. סגרתי איתה באותו רגע. יום לפני שהייתי צריכה לעזוב את המקום הקודם.
ככה זה. הכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. אנחנו כמו גרגר חול בדיונה. כל כך הרבה דברים צריכים להשתלב. חתיכות של הפאזל חייבות להתאים ולהסתדר במקומן .
המקום שנסגר פירק 4 עסקים קטנים וכל אחד מאיתנו הלך למקום אחר, לעוד שלב בדרך, לעוד מקום בתהליך.
פרק אחד נגמר ואני מוצאת את עצמי צוחקת בשמחה. הדיונה ממשיכה בתנועתה. המדבר אף פעם לא נראה אותו דבר ובגלל זה קל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו, וכמו במערבולת בים אין מה להאבק, המאבק לוקח מאיתנו כוחות, יש להרפות ולנשום עמוק. לעצור את הנשימה ככל יכולתינו בתוך הגוף ולתת למים לקחת אותנו עד לקצה המערבולת ואז לעלות לפני המים, לשאוף שוף אוויר מלוא ריאותינו ולהמשיך לצוף. עד העונג הבא.

                     
התחלתי לסדר את המקום החדש יחד עם חיים.
וזה בפירוש העונג הבא. 
תיכננו יחד, תלינו, פיטפטנו תוך כדי. צחקנו, הוא יצא להביא לנו קפה ומאפה, ישבנו אכלנו, הסתכלנו. ניקינו את החלונות, פינינו ארגזים, הוא הציע, אני שמחתי, ושוב צחקנו, החדר התמלא באנרגיה של אהבה ורצון טוב.
יש לי חדר מלא אור.                                                       

תקשורת

                                                                              
תקשורת.
בזה מסתכמת הצלחה של כל קשר, עם בן זוג, עם הורים, עם ילדים, עם חברים, עם לקוחות, עם הממונים עלינו, עם העובדים שלנו, עם עולמינו הסובב אותנו. כולם רוצים תקשורת פתוחה וגלויה.
תקשורת טובה, חיובית, בונה, וגם הרסנית מתחילה בקשר של אדם עם עצמו. קשר של אדם עם סביבתו משקף באופן אבסולוטי את היחס שלו לעצמו. אדם חייב להיות קשור לעצמו. להכיר את עצמו קודם כל ואחר כך ללמוד לאהוב את ה "אני" הזה ולתקשר איתו, זו הדרך הנבונה להצליח לבנות את הקשרים החיצוניים לו.
והשאלה הראשונה שצריכה להשאל בהקשר הזה היא מי הוא עצמי זה?
כמו שאנחנו לוקחים את הנשימה כמובנת מאליה, מתנהגים כאילו אנחנו יודעים איך לנשום כשלמעשה יש לנו המון מה ללמוד בקשר אליה, ככה גם את הכרותינו את עצמינו, וככל שהשנים עוברות יותר דברים בעצמינו הופכים להיות מובנים מאליהם ואנחנו מפסיקים לתקשר עם מהותינו הפנימית. זוהי סוג של תבוסתנות, זהו הרגע בו הפסקנו לרצות להשתנות, הרגע בו החלטנו שככה אנחנו וזהו זה, הרגע שבו אנחנו כבר לא סקרניים בקשר לגילוי החיים שבתוכינו וכבר לא סקרניים בקשר ליום המחר ויום רודף יום. זוהי הזיקנה והיא לא בהכרח קשורה לגיל ביולוגי.
מי אני?
התשובה על השאלה הזו היא אינסופית בערך כמו הנצח, תורת הזן אומרת שאף אחד  לא יכול לרחוץ באותו נהר פעמיים, הנהר משתנה כל הזמן וגם אנחנו, ובגלל זה אין תשובה אחת קבועה על השאלה הזו. בכל רגע אנחנו משהו אחר וחלה עלינו חובה להיות בקשר הדוק עם האחר הזה. שום דבר בי לא מובן מאליו. אני אוהבת להפתיע את עצמי. לראות איך התגובות שלי משתנות.
בתוכנו יש קולות מקולות שונים, המחשבות רודפות אותנו, הרגשות רודפים את המחשבות, האגו משתלט על שניהם גם יחד והנשמה מתנשפת במצוקה כי לא מקשיבים לה.
ברוב המקרים אנחנו לא יודעים להבדיל, בהרבה מקרים אנחנו אפילו לא יודעים שאלו הקולות ולא ממש אנחנו ובגלל זה אנחנו מאמינים למחשבות שלנו ולרגשות. "אני" זה משהו חזק מאלה. גבוה מהם, ה"אני" הוא זה שיש לו את היכולת להוביל את הרגש ואת ההגיון.
זו הבעיה, שאנחנו מאמינים לקולות ולא חוקרים אותם. מי זה הקול שאומר שאני מדוכא כי פיטרו אותי. מי זה הקול שאומר שהוא רוצה לאכול, מי זה הקול שטוען ככה או אחרת?
לשאול את השאלות זו הדרך. התשובות לא תמיד עולות ברגע, אבל השאלה הקבועה הזו ממקדת. והתשובה כל הזמן משתנה. לפעמים היא משולבת.
הרבה פעמים עלתה אצלי גם שאלת הרצון. מה אני רוצה?
לפעמים נדמה לי שאני רוצה משהו מסוים אבל זו לא בדיוק אני, לפעמים זה האגו, לפעמים זה מזור לכאב, לפעמים זה היצר. רק כשאני יודעת מי אני אני יכולה להבין את הרצון האמיתי שלי. זה שמשקלל את טובתי. זה, שלא האינטרס הוא המוליך אותו. וזה בסדר לאכול, וזה בסדר להקל על הכאב רק שחשוב להכיר את הקול המבקש.
שתי השאלות- מי אני ומה אני רוצה, מייצרות תקשורת מצויינת של אדם עם עצמו וכפועל יוצא, עם סביבתו.התהודה לכך היא רחבה. כשאני מבינה איזה קול דובר בתוכי ומבינה מה הוא רוצה , יש לי את כח הבחירה. יש לי מספיק כח להגיד לאגו "לא" כי הוא לא חזק הוא פשוט קולני וכוחני. יש לי מספיק שכל להגיד למחשבה שלי לחשוב משהו אחר ולהוליך אותה לאיפה שאני רוצה. היא חכמה אבל "אני" יותר. יש לי מספיק אנרגיה לעצור את היצר שלי הוא עצמתי אמנם אבל יש לי מספיק כח התנגדות.
אני אוהבת שהרצון שלי  ברור לי כשאני בתקשורת חיה עם עצמי.כשאני לא מובנת לעצמי מאליו, כשבכל רגע יש לי משהו חדש שמתרחש. המצב הזה מדגיש את הרגעים שאני פועלת על אוטומט.
מי "אני"?
מה "אני" רוצה?
שתי שאלות הראויות להשאל השכם וערב למען עולם טוב יותר.

כל הדרכים מובילות לרומא

                                                                                     


                                                                              

"What Is Love?"

I love you whether or not you love me
I love you even if you think that I don't
Sometimes I find you doubt my love for you
But I don't mind
Why should I mind
Why should I mind

What is love anyway
Does anybody love anybody anyway
What is love anyway
Does anybody love anybody anyway

Can anybody love anyone so much that they will never fear
Never worry never be sad
The answer is they cannot love this much nobody can
This is why I don't mind you doubting

What is love anyway
Does anybody love anybody anyway
What is love anyway
Does anybody love anybody anyway

And maybe love is letting people be just what they want to be
The door always must be left unlocked
To love when circumstance may lead someone away from you
And not to spend the time just doubting

חיים אמר לי יום אחד שטעות רווחת היא לחשוב ש cf היא cystic fibrosis אותה מחלה תורשתית שפוגעת באחוז מאוד קטן באוכלוסיה."בשביל זה " הוא אמר " אף אחד לא היה משקיע כל כך הרבה משאבים במחקרים, זוהי למעשה מחלה תורשתית ברמת האפדימיה" הוא אמר, "והפירוש שלה הוא control freak דוקא."
נכון, זו היתה בדיחה אבל כמו כל הומור, יש בו שמץ של אמת אחרת לא היה מצחיק בכלל.
שאלתי את עצמי אם הצורך בשליטה, נובע אצלי בחוסר יכולת לתת אמון בזולת ובכלל, לתת אמון זה לסמוך, זה להאמין שיש מישהו שחושב עלי, שרואה אותי באמת, את הצרכים שלי, את הרגישויות שלי, שלא יפגע בי.
אם אני מזהה מצב כזה , אני שמחה לשחרר שליטה כי אז  אני נמצאת במקום בו אני מרגישה בטוחה.
רואים את זה טוב אצל ילדים. כשיש לידם מבוגר אחראי, כשההורה שלהם יודע מה טוב עבורם, עם דגש על עבורם ולא עבורו עצמו, כשההורה שלהם בטוח בעצמו ורגוע ודואג לכל מחסורם, פיסי ורגשי, אזי הם רגועים ונעימים, למעשה הם משחררים שליטה. אבל כשלידם יש הורה שהוא בעצמו ילד, שלא יודע מה נכון, שלא מסוגל לקחת שליטה, ששואל את הילד לרצונו , ללא יכולת לכוון את רצונו של הילד לצרכיו האמיתיים, כשיש הורה ללא דעה משלו, אז הילד מאבד  את קור רוחו ומשתולל, יש עליו מעמסה הגדולה למידותיו כי הוא עדיין לא בשל לקחת שליטה על חייו. אני מאמינה שזו אחת הסיבות לכך שהילדים הופכים להיות קונטרול פריקס כי אין אף אחד שמכוון את תנועתם בביטחה, זו הדרך בה הילד מאבד למעשה את אמונו בעולם כבר מגיל צעיר מאוד וכמבוגר הוא לא יכול לשחרר את השליטה על חייו ולסמוך על המציאות שיש משהו שדואג לו.
על פי הגישה הזו הצורך בשליטה נובע ממקום של חוסר אמון וביטחון שאני לא אפגע בגלל אף אחד.
אם הייתי בטוחה שלא אפגע הייתי משחררת את הצורך לשלוט על מצבי חיי.
לשחרר את הצורך בשליטה יכול לבוא ממקום של חולשה וממקום של חוזק.
מקום של חולשה זה מקום של חוסר מודעות, מקום בו אין לי שמץ של מושג שלתת את השליטה על חיי יכול לפגוע בי, זה המקום של הילד, שנולד עם אמון וביטחון בסיסי, לפעמים לתוך משפחה שבחוסר מודעותה על אף שיכול להיות שם המון רצון טוב, פוגעת בו במקום הבסיסי הזה ואהבה כבר לא שווה ביטחון לילד הזה. הוא מתחיל להתרחק ממה שאהבה אומרת. הוריו הם המנטורים הראשונים שלו לאהבה בחייו והם הראשונים שפוגעים בו. בחוסר מודעותם והכרותם איתה, בתמימותם, בחוסר יכולתם, בפגיעותם שלהם, הרי גם אותם אף אחד לא לימד שביטחון ואמון הם בסיס לאהבה.
מילים לא אומרות מאום כאן. זה הכל התנהגותי.
מקום של חוזק זה רמת מודעות גבוהה. על מנת לרכוש אמון מחדש עלינו להיות המבוגר האחראי על הילד שאנחנו. אנחנו גם ילד וגם מבוגר בעת ובעונה אחת.
כמבוגרים אחראיים עלינו לדאוג לזולת, החל ממשפחתינו,המשך בקרובינו,חברינו, מכרינו וכל מי שמהווה חלק מרקמת חיינו. העולם כולו למעשה, הדאגה לזולת כמבוגר אחראי מלמדת אותנו שיש משהו שדואג ומאפשרת לנו לשחרר את הילד שבתוכנו ולאבד שליטה, במקרה הזה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו להיות ילד שסמוך ובטוח שאף אחד לא יזיק לו. זו הדרך לרכוש אמון מחדש בעולם ולהסכים לוותר על השליטה.
 ואם אכן כך הוא הדבר, אז  cf היא מחלה התנהגותית ויש לה מרפא.

הרהורים על פחד

                                                                               
הרבה פעמים, הנושאים לכתיבה עולים ובאים באופן ספונטאני  תהליך הכתיבה  כולו הוא אינטואיטיבי .
השכל תופס אצלי מקום רק בשלב הליטוש, שבו אני מוחקת בעיקר ומפסקת את הדרוש פיסוק.
הפחד הוא נושא קשה לכתיבה במובן שהוא נוגע לרגשות עמוקים. הדרך שמצאתי להתמודדות איתו היא לאהוב אותו ולכבד אותו וברגע שזה קורה הוא, הפחד,  כבר כמעט לא קיים, או לפחות נחלש. ברגע שבו אני לא נרתעת ממנו אני יכולה להכיל את עצם הדבר עצמו . אני חושבת ששורש כל הפחדים שלי מצוי בנסיון להמנע מסבל. כשאני מזהה פוטנציאל לסבל, התנועה המיידית שלי היא התכווצות אל מולו.
ההתכווצות הזו זה הפחד.
כמו הנשימה, ככה תנועות העולם, הן מחולקות לשתיים, להתכווצות ולהתרחבות.
השאיפה היא ההתרחבות והנשיפה היא התכווצות.
הפחד הוא נשיפה. התכווצות. הסבל עצמו, גם.
יש לנו רצון אינטואיטיבי להרחיק את הסבל מעלינו , לנשוף אותו החוצה הרחק מאיתנו. ואז מגיע הפחד, וגם אותו אנחנו רוצים לנשוף, זה מכווץ עוד יותר את התנועה במקום שבו יש צורך עמוק לשאיפה, להתרחבות, לקצת חמצן שיאפשר לנוח,  ובדיוק אז  קשה להתרחב, כי הפחד כאמור, מכווץ.
זו אולי הסיבה שהפחד מהסבל תמיד יותר גדול מהסבל עצמו.
זה חוק כזה, הפחד תמיד חזק יותר וגדול יותר .
ברגע שמזהים את הפחד ומפרידים אותו, כבר אפשר לקחת שאיפה,ואז אפשר לבודד אותו ולראות את המידה האמיתית של הדבר שממנו אנחנו סובלים, ממש לראות את זה ולנשום.
ובכל זאת, הפחד קיים, הוא הכרחי, תפקידו להגן עלי, הוא אבולוציוני ואני מוכרחה לשים לב אליו. להתייחס אליו כאל תמרור אזהרה כי אחרת אני אולי בסכנה ולכן אני לא מתעלמת מהפחד אבל אני גם לא רוצה להמציא אותו. אם הוא לא קיים אז לא. אני לא מתנדבת לסבול כשאין צורך בכך.הרי הסבל כשבראשו עומד מר כאב עוד יבוא. אי אפשר לחמוק ממנו כל עוד אנחנו חיים, כמו שאי אפשר רק לנשוף, חייבים גם לשאוף בשביל לנשום, בשביל לחיות.הפחד הוא חלק אינטגרלי וחשוב בכוחות העולם הזה ותפקידו בחיינו משמעותי.
הכאב גם הוא מכווץ הוא כמו אבי העורקים,הכאב הוא אבי הרגשות, וברגע שנגעתי בו, כשששהיתי בתוכו ללא יכולת לחמוק, מחד רציתי מאוד שהוא יעלם אבל מאידך רציתי לחוש בו , שהרי הכאב היה תמצית החיבור שלי אל אהוב ליבי אחרי מותו, ולכן רציתי בו  למרות שזה היה מלווה בסבל.
הניגוד הזה היה לי מאוד קשה להכלה, כמעט בלתי אפשרי,כוחות מאוד חזקים של משיכה ודחיה שהתקיימו יחד בתוכי אילצו אותי להרגיש את הכאב לעומקו.
שום דבר כבר לא אותו דבר מאותו רגע.
השתניתי.
התחלתי להרגיש הכל לעומק רב יותר.
ככה גם את הפחד.
וגם את האהבה
וגם את הפחד לאהוב.
הוא עמוק מאוד.
ואיך אפשר שוב לאהוב? כשהאפשרות להפגע בגלל מותה הוודאי כל כך חיה? כאבתי כל כך פעם אחת ועדיין, למה לי לנסות שוב? והכמיהה לאהבה, הכמיהה הזו, למה היא לא מתה?
ועוד בעיה יש כאן. הפחד הוא התכווצות והאהבה היא התרחבות.
הפחד לאהוב הוא קיום של שני כוחות מנוגדים יחד.
זה להתכווץ בתוך תנועת התרחבות, ואולי המרפא היחיד לפחד הוא בדיוק ההיפוך של הפחד לאהוב. זה להרחיב את המכווץ, זה לפתוח, זה לשאוף מלוא אוויר אל תוכינו.
זה לאהוב את הפחד.