כל הדרכים מובילות לרומא

                                                                                     


                                                                              

"What Is Love?"

I love you whether or not you love me
I love you even if you think that I don't
Sometimes I find you doubt my love for you
But I don't mind
Why should I mind
Why should I mind

What is love anyway
Does anybody love anybody anyway
What is love anyway
Does anybody love anybody anyway

Can anybody love anyone so much that they will never fear
Never worry never be sad
The answer is they cannot love this much nobody can
This is why I don't mind you doubting

What is love anyway
Does anybody love anybody anyway
What is love anyway
Does anybody love anybody anyway

And maybe love is letting people be just what they want to be
The door always must be left unlocked
To love when circumstance may lead someone away from you
And not to spend the time just doubting

חיים אמר לי יום אחד שטעות רווחת היא לחשוב ש cf היא cystic fibrosis אותה מחלה תורשתית שפוגעת באחוז מאוד קטן באוכלוסיה."בשביל זה " הוא אמר " אף אחד לא היה משקיע כל כך הרבה משאבים במחקרים, זוהי למעשה מחלה תורשתית ברמת האפדימיה" הוא אמר, "והפירוש שלה הוא control freak דוקא."
נכון, זו היתה בדיחה אבל כמו כל הומור, יש בו שמץ של אמת אחרת לא היה מצחיק בכלל.
שאלתי את עצמי אם הצורך בשליטה, נובע אצלי בחוסר יכולת לתת אמון בזולת ובכלל, לתת אמון זה לסמוך, זה להאמין שיש מישהו שחושב עלי, שרואה אותי באמת, את הצרכים שלי, את הרגישויות שלי, שלא יפגע בי.
אם אני מזהה מצב כזה , אני שמחה לשחרר שליטה כי אז  אני נמצאת במקום בו אני מרגישה בטוחה.
רואים את זה טוב אצל ילדים. כשיש לידם מבוגר אחראי, כשההורה שלהם יודע מה טוב עבורם, עם דגש על עבורם ולא עבורו עצמו, כשההורה שלהם בטוח בעצמו ורגוע ודואג לכל מחסורם, פיסי ורגשי, אזי הם רגועים ונעימים, למעשה הם משחררים שליטה. אבל כשלידם יש הורה שהוא בעצמו ילד, שלא יודע מה נכון, שלא מסוגל לקחת שליטה, ששואל את הילד לרצונו , ללא יכולת לכוון את רצונו של הילד לצרכיו האמיתיים, כשיש הורה ללא דעה משלו, אז הילד מאבד  את קור רוחו ומשתולל, יש עליו מעמסה הגדולה למידותיו כי הוא עדיין לא בשל לקחת שליטה על חייו. אני מאמינה שזו אחת הסיבות לכך שהילדים הופכים להיות קונטרול פריקס כי אין אף אחד שמכוון את תנועתם בביטחה, זו הדרך בה הילד מאבד למעשה את אמונו בעולם כבר מגיל צעיר מאוד וכמבוגר הוא לא יכול לשחרר את השליטה על חייו ולסמוך על המציאות שיש משהו שדואג לו.
על פי הגישה הזו הצורך בשליטה נובע ממקום של חוסר אמון וביטחון שאני לא אפגע בגלל אף אחד.
אם הייתי בטוחה שלא אפגע הייתי משחררת את הצורך לשלוט על מצבי חיי.
לשחרר את הצורך בשליטה יכול לבוא ממקום של חולשה וממקום של חוזק.
מקום של חולשה זה מקום של חוסר מודעות, מקום בו אין לי שמץ של מושג שלתת את השליטה על חיי יכול לפגוע בי, זה המקום של הילד, שנולד עם אמון וביטחון בסיסי, לפעמים לתוך משפחה שבחוסר מודעותה על אף שיכול להיות שם המון רצון טוב, פוגעת בו במקום הבסיסי הזה ואהבה כבר לא שווה ביטחון לילד הזה. הוא מתחיל להתרחק ממה שאהבה אומרת. הוריו הם המנטורים הראשונים שלו לאהבה בחייו והם הראשונים שפוגעים בו. בחוסר מודעותם והכרותם איתה, בתמימותם, בחוסר יכולתם, בפגיעותם שלהם, הרי גם אותם אף אחד לא לימד שביטחון ואמון הם בסיס לאהבה.
מילים לא אומרות מאום כאן. זה הכל התנהגותי.
מקום של חוזק זה רמת מודעות גבוהה. על מנת לרכוש אמון מחדש עלינו להיות המבוגר האחראי על הילד שאנחנו. אנחנו גם ילד וגם מבוגר בעת ובעונה אחת.
כמבוגרים אחראיים עלינו לדאוג לזולת, החל ממשפחתינו,המשך בקרובינו,חברינו, מכרינו וכל מי שמהווה חלק מרקמת חיינו. העולם כולו למעשה, הדאגה לזולת כמבוגר אחראי מלמדת אותנו שיש משהו שדואג ומאפשרת לנו לשחרר את הילד שבתוכנו ולאבד שליטה, במקרה הזה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו להיות ילד שסמוך ובטוח שאף אחד לא יזיק לו. זו הדרך לרכוש אמון מחדש בעולם ולהסכים לוותר על השליטה.
 ואם אכן כך הוא הדבר, אז  cf היא מחלה התנהגותית ויש לה מרפא.