יום שישי, 20 בפברואר 2015

בית אב,משפחה ובלבול

                                                                      
ככה מתייחסים במקומות מסוימים למשפחה.
לא מזמן ראיתי שאת תשלומי בית הספר למשל מפנים אל "בית האב" זה העלה בי הרהורים כי אצלי זה  "בית האם".
חשבתי לעצמי ש "בית האב" זוהי רק דרך נוספת להגיד משפחה  ובכל זאת יש לביטוי משמעות אם כי הפוכה אולי, כי "בית אב"  הופך להיות סוג של אוטופיה שהולכת ומתרחקת מהמציאות  ככל שבתי אב מאבדים את כוחם, את עוצמתם, השפעתם, יכולתם הכללית והכלכלית.
פרידות וגירושין למינהן, גם במקרה שהאב גר קרוב מאוד במקרים רבים, יכולים ליצור מצב שהילדים חייבים לבחור עם איזה מההורים הם מזדהים. אני רואה שבחלק ניכר מהמקרים זו האמא. ואז, האבא, שהורחק מהבית ומחיי היומיום של הילד, לא יודע איך להניע את האינטימיות ממצב משונה כזה, ואולי הוא לא באמת נדרש לה, אולי אפילו להפך, ולכן הוא מרגיש יותר ויותר רחוק, הוא מתרחק, הקרע הולך ומתרחב, אי ההבנות מתרבות וכל הצדדים נפגעים.
האבא בכל אופן נדרש לאחריותו כאבא ועליו לעמוד"לפחות" במחויבות הכספית שכרוכה בלגדל ילדים ותו לא.                  אבהותו מתרוקנת מתוכן.
אם הוא משלם הוא אבא טוב, אם הוא משלם הרבה הוא אפילו אבא טוב מאוד. ואם אין ביכולתו הוא נחשב אבא גרוע.  זוהי כרוניקה ופתולוגיה של ניצול הדדי. כי אבא הוא הרבה יותר מחשבון הבנק שלו. כמו שאמא היא יותר ממנקה ומבשלת ומתאמת הסעות. העומס, שאולי הוא חלק ממה שהכריע את האהבה של בני הזוג עדיין חי ונושם ואולי ביתר שאת, ושום בעיה לא באמת נפתרת כתוצאה מגרושין כשילדים מעורבים, הבעיות רק מתרחבות. מבעיה אישית ופרטית היא הופכת להיות בעיה מערכתית. החברה צריכה להתגייס פה. והחברה עושה טעויות גדולות.
כאלמנה, שאיבדה את הגבר שתיפקד כאבא לכל דבר, שנתן את כל מה שהיה בו ואת כל מה שרצה להיות לילדיו, שהיה מעורב בלידתם ובגידולם, שהביא לחיינו את דרכו שלו שלא תמיד היתה דרכי , בתוך הפער הזה שביני לבינו נוצר מתח לפעמים שגרם לי להשתעשע ברעיון הפרידה ממנו, אז עיבדנו ודיברנו על זה,וגם פשוט שהינו שם באיזור הדימדומים של אי ההבנה,וברגע מסוים,האסימון נפל, ולכשהבנתי את ההגיון שעמד מאחורי הגבולות שהציב, התקרבתי אליו עוד יותר. אליו ואל דרכו והוא התקרב אלי ואל דרכי וריכך את גבולותיו.
דינמיקה של התקרבות.
כשהוא מת כבר הבנתי אותו עד רמת התא, הוא הפך להיות חלק ממרקם נשמתי.
ככה שלילדים שלי, למרות שאביהם מת, עדיין יש אבא. הוא חלק ממני. והוא חלק מהם. טבוע בהווייתם.
דינמיקה שכזו היא מאוד מורכבת .
היא מורכבת , בגלל שהיא פועלת נגד הזרם, הנטיה הטבעית היא להתרחק ולקמול כדי שאפשר יהיה להתחיל מחדש. כל דבר חי, מטבע הדברים, גם מת ובהתחלות נמצא הכי הרבה כח חיים. לשמר אותו בהמשך באותה עוצמה, זה נגד הטבע ולשמר את האהבה ואת הזוגיות  דורש הרבה כח רצון וכח התנגדות לנטית הטבע. זוהי עבודת תודעה במיטבה , זו עוד דרך לייצר אהבה שמיימית.
היא נוצרת מתוך הקושי לייצר אותה.
ההתנעה הראשונית של האהבה היא מופלאה וצופנת בתוכה את הפוטנציאל שיש בחיבור הזה. ההליכה ביחד למרות ואף על פי היא מימושו.
זו הסיבה שקשה לי להבין את הבחירה להפרד ועוד יותר קשה לי לקבל את הניכור שנוצר בין הורים לילדים כתוצאה מהפרידה הזו. ברגע שהוחלט על הפרידה לשני הצדדים כבר אין את הכח והיכולת להשפיע אחד על השני ובטח היכולת להשפיע על הילדים פוחתת, והילדים עצמם, שנופלים בין הכסאות, לומדים, ביכולת ההשרדות המופלאה שלהם , לקיים את האינטרס הילדותי והכאוטי של ילדותם.
גם מהסיבה הזו הם המפסידים העיקריים. הנפגעים . הקורבנות. כי עכשיו, בלי יד מכוונת, שמהווה את הפלוס והמינוס, את הזכר והנקבה, את העיגול המושלם של הקיום בכלל וקיומם הפרטי בפרט, הכאוס בתוכם הולך ומשתלט.
אני מאמינה שזו טעות לחשוב שהכאוס הוא פרטי. שהבחירה היא בחירה אישית וזכותם של אנשים בוגרים להיפרד כי אינם מסתדרים. זו אולי טעות לבחון את הדברים מהזווית האישית כי הכאוס הופך להיות חברתי ובמיוחד לאור שיעור הגרושין ההולך וגדל.
הורים גרושים ויתרו על כח ההשפעה שהיה להם האחד על השני, וכפועל יוצא הם עלולים לאבד את כח ההשפעה על ילדהם ואולי ככה עולה ומתחזקת האופציה שלהם לזכות בזכות המפוקפקת, להיות הילדים של ילדהם.
הילדים קובעים סדרי עדיפויות וההורים שמאוד רוצים להיות ההורה המועדף מנסים לרצות את ילדיהם.
מזמן כבר הבנתי שבכל מקום שבו אני מנסה לרצות מישהו אחר אני בוגדת באהבה שלי, אני נוגסת ביכולת שלי לאהוב אותו. אני מתרחקת . בטח ובטח עם בן זוג וילדים.
אסור לנסות לרצות אותם.
הם מבקשים הכוונה, בצורה רכה ואוהבת אך תקיפה ובוגרת שמבינה ומבדילה היטב בין טוב ורע. הם צריכים יד כזו שיכולה לאחוז בידם הרכה, העדינה והמבולבלת ומוליכה אותם בדרך סלולה אך פתוחה אל האופק, שיוכלו לפרוח בדרכם שלהם, שיוכלו לעמוד בעתיד בצמתי חייהם ולהבין עד כמה מידת האחריות היא אבן דרך לקיום. הם זקוקים לאבא ואמא, לדמויות מיטיבות כאלה שיודעות שאהבה היא לא תמיד לקבל את מה שאתה רוצה, שלפעמים אהבה היא דוקא לקבל את ההפך, מישהו שילמד אותם לאהוב את חייהם , איך שהם ולאו דוקא איך שנוח , הם זקוקים להורים שיודעים מה הם מסוגלים לתת ונותנים את מה שביכולתם, הורים שיודעים שנתינה היא לא רק חומר. הורים שכשהם נותנים את מה שמעבר ליכולתם,זה תוך שיקול דעת. הורים שמודעים לגבולות אפשרויותהם.
הורים גרושים עשויים להיות מבולבלים במקום הזה בדיוק.
כל זה ועוד הביא אותי להרגיש שהאהבה היא "סדר מוחלט". היא סיבה והגיון והיא המשמעות של עצם קיומנו כאן, רק שהיא לא בהכרח פרחים, שקיעות וכינורות דביקים, לפעמים היא צומחת ועולה דוקא מתוך השוני,מתוך הקושי שעולה ממנו, ומתוך האפילה, כמו הלוטוס, צומח בביצה וברפש אבל צחור וטהור ביופיו.
רק אהבה.

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

לחיות את הרגע


                                                             
                                                                      
הרבה ארועים בחיינו משנים את המציאות. הופכים אותה על פניה. עם זאת , כשאני מסתכלת בתמונות שצולמו לפני 10 שנים, יש לי תחושה שזה חלק מאיזה סרט שראיתי, מה שהביא אותי למסקנה שהחומר ממנו בנויה ההכרה בנוי כמו סרט צילום שחוויות חיינו נצרבות בו, בדיוק כמו חוויות חלום וכמו חוויות אחרות שנתפסות על ידי איברי החושים ככה שלפעמים אין הבדל מהותי בשביל ההכרה בין חוויה מציאותית לסרט שראינו, ואולי מציאות חיי היא סרט קצת יותר אינטראקטיבי מסרטים אחרים, כי זכורות לי גם חוויות פיזיות מרגע הצילום, הזכרון שלי בנוגע לתמונה המציאותית הזו הוא עמוק יותר ומורכב יותר ועדיין זהו רק צל צילו של הרגע. 
הרגע הוא הכל.
חלק מהארועים אנחנו בכלל לא זוכרים. רב הזכרונות שלנו שמורים היטב ומבוצרים מאחורי סורג ובריח.
קוראים לו תת מודע.
קשה להגיע אליו כי הוא מתפקד כמו מבצר באמת, "מגן עלינו" מפני עצמינו.
שלא ניפגע שוב.
אבל התת מודע שומר הכל בזכרון. הוא ההארדיסק, מנהל רישומים ולמעשה זו הדרך בה הוא מנהל את מאורעות חיינו ומשפיע על ההווה שלנו. על הרגע.
הכרות טובה איתו מאפשרת לנו לקחת פיקוד ולנהל אותו. אז ורק אז, אנחנו הופכים להיות אלה שמתחילים להבין מה זה אומר להחזיק את הגה חיינו. 
אני היא לא מחשבותיי, המחשבות באות והולכות.משתנות.
אני היא לא מערך רגשותיי אלו עולות ויורדות. כמו גלים. לפעמים כמו סירנה.משתנים.
אני גם לא הגוף שלי.משתנה ללא סוף, עד הסוף.
אני היא הנשמה שנחבאת מתחת לכל המעטים הללו, מסתתרת ברוב עדינותה. לוחשת באופן קבוע את עצמה.
מי שרוצה לשמוע אותה צריך לכרות אוזנו,  למקד את ראייתו ולרכז את תשומת ליבו אליה וכשינתן לה מקומה תתגלה עוצמתה. היא לעולם לא תדחוף עצמה. היא לעולם לא תרים את קולה ותצעק. היא בטוחה בדרכה ויודעת שכך או אחרת היום או בזמן כל שהוא בעתיד הקרוב או הרחוק מאוד, היא תמלא את מטרתה. היא כואבת את עיוורוננו, את חרשותינו, את חוסר יכולתינו לשמוע אותה. את המרדף אחרי כל מה שמכסה אותה.את עדינותה.
אבל אין העדינות משמעה חולשה. הנשמה היא הנצח. חזקה באין סופיותה.
הרבה מאוד אומרים שזהו עידן החומרנות, החומר הוא האלוהים החדש. רובינו מאמינים רק למה שאפשר לגעת בו בחושים, למה שמדיד, אלא שהמציאות האמיתית נמצאת מעבר לחושים.
החושים הם רק דרך אחת לתפוס את המציאות. והגסה בינהן. הנשמה מביטה על ההכרה ועל החושים ממבט הציפור.
פעם על השאלה  "איזהו עשיר?" ענינו  "השמח בחלקו" זו היתה ועדיין אמת אבסולוטית  . על אף שאנו חיים בשפע, בכל זאת  פחות ופחות אנשים מסופקים. רצים ורצים ובסוף היום עדיין מרגישים שלא השיגו דבר.
הרבה מאוד מתלוננים,  כי תמיד צריכים עוד משהו שיעשה אותנו מעושרים.  וזוהי לא טעות כתיב! מעטים הם אלה שאומרים "יש לי די" או "אני מסופק". להיות במקום הזה זו התקדמות אמיתית.זו שפת הנשמה. היא תמיד מסופקת. לעומת זאת האגו תמיד רעב, והחושים משמשים לו כלים.
עם זאת זהו גם עידן הרוח כי הטבע שואף לאיזון , כי המינוס לא יכול להתקיים ללא הפלוס. ככה שככל שאנחנו הופכים להיות חברה חומרנית יותר, ככה כוחות הרוח מתחזקים ואנחנו מתקשים להתעלם מהנשמה.
נדמה לי לפעמים שהשינויים קורים כמו במיקרוגל. מבפנים החוצה. השינוי מתחיל אצל הפרט, בשינוי עיקבי ובבחירה קבועה של הטוב, ואז, לאט לאט משתנה גם עולמו החיצוני, ככל שהפנימיות משתנה שינוי אמיתי ככה המציאות, שמהווה שיקוף של עולמינו הפנימי, משתנה גם.
אין אפשרות לאדם המודע, הפוסע בדרך רוחנית כלשהי להאשים את סביבתו החיצונית כי הוא יודע שהסביבה החיצונית היא תוצאה ולא רק סיבה למאורעות עתידיים.  האדם המודע גם מבין שמוטב לו לסמוך על מה שהמציאות מזמנת לו כדבר הטוב והנכון ביותר עבורו.
עולמינו החיצוני הוא עוד שכבה בעולם שהוא אחד. הכל הוא אחד. השמש, הירח, החלל, החיידקים, הכל חלק מאותו גוף. אנחנו חלק של השלם והשלם בעצמו, באותה מידה.
יש קורלציה מושלמת בין הסיבות לתוצאות אם כי הסנכרון לא עובד בצורה שאנחנו מכירים, לוקח זמן למעשים שלנו, שהם כמו זרע לעתיד, להבשיל ואנחנו גם  לא תמיד מבינים את הקורלציות . יש מדע שלם שעוסק בהן .
אם אני עומדת בפקק ומאחרת, זה חלק מהתזמון המושלם של העולם. ככה הדברים צריכים להיות בדיוק. אני כנראה צריכה לאחר. אין שום דבר שאני יכולה לעשות אלא להתרווח בתוך מושב הנהג המושלם שלי, ולחייך לעולם, אני מאחרת אמנם אבל הדאגה בנדון לא תשנה את העובדה הזו.
יש תפילה כזו- "תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם, אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם. 
זהו עידן טרנספורמטיבי, לא במובן שהמציאות משתנה, אלא במובן שראיית המציאות משתנה ותשתנה אצל חלק מהאנשים. אם לא, אנחנו נישאר תלושים במציאות שתראה לנו מעורערת. ומה אם לא זו ההגדרה שלנו עצמינו לטירוף.
ביירון קייטי בספרה "לאהוב את מה שיש" אומרת אלוהים זה המציאות, ואני עם אלוהים לא מתווכחת"
כל כך הרבה אנרגיה מבוזבזת על ויכוח עם המציאות, אני רוצה ככה והיא רוצה אחרת. היא תמיד זו שתכריע. אני תמיד אהיה זו שאתגמש אל מולה או שאשבר. כבר כתבתי בפוסטים קודמים שאנחנו כמו גרגרי חול בדיונה,התנועה האמיתית היחידה היא עם הרוח כי לאף גרגר חול אין סיכוי לנוע כנגדה. הרוח בלתי נראית אך מורגשת, ערה למציאות הנשמה וכשהנשמה ערה לרוח אנחנו הופכים להיות שלם.
החיים בתנועה מתואמת עם המציאות הופכים להיות חיים עם פחות מאמץ ואולי לזה התכוון פטנג'לי, באחד הפסוקים הראשונים שכתב שיש "להרפות בתוך המאמץ". 
ואת זה ניתן לעשות רק מתוך מודעות. 
להרפות בתוך המאמץ משמעו להיות ערים אל הרגע הזה, להבין את הכוחות הפועלים עליו, לנתב את החושים אל המקום בו הנשמה מבקשת.אז ורק אז אפשר לחיות את הרגע, להנות מהשמש, ממעוף ציפור, מהבית, מהעבודה, מהטוב ומהרע.