למלא את החלל

                                                                                 

זו ההרגשה, כמעט שנתיים אחרי ועדיין מאבק יומיומי למלא את החלל.
פוקחת את העיניים בבוקר והתחושה הראשונה היא חלל, ריק, תהום, "אין" אחד גדול וענקי שיושב לי באזור הבטן ומפתח הלב. אומרים שהזמן ירפא. ושזה לא באותה עוצמה כמו בהתחלה.
לא בדיוק. נראה לי שפשוט מתרגלים לעוצמות ומתכווננים בהתאם.
וככה אני מתעוררת בבוקר עם החוסר העצום הזה שנמצא בתוכי בצורה כל כך שתלטנית, בלי יכולת להתעלם, בלי רצון לכך. לאט לאט אני פוקחת עיניים וכשההכרה,יחד עם האור, חודרת אל עולם הנשמה שלי, המאזן משתנה ואני מוצאת את המילוי בעולם סביבי. לא יודעת מה מזה הוא אמת ומה פיקציה.
אז במה למלא?
יש את הילדים, שפרנסתם, צרכיהם וגם רצונותיהם ממלאים את מירב זמני. הם זקוקים לאמא שנותרה להם. מתפקדת, יוצרת, חיה, אוהבת, מעניקה וגם מעמידה גבולות.
את זה הם תמיד היו צריכים. ואני לא התפרקתי. המשכתי לתפקד, לא החסרתי מהם דבר ולהפך.
ועדיין אותה תהום.
יש את העבודה אבל גם היא היתה עוד קודם.
ועדיין אותה תהום.
החברים חלקם הולכים ואחרים באים במקומם. תופסים חלק מנפח הזמן. והמשפחה גם. כמו אז.
ולכן, עדיין אותה תהום.
אז ממה ואיך להתמלא? הוא היה כל כך הרבה. ממלא. ממלא. ממלא. אומרים שכשיבוא מישהו אחר אז אני ארגיש אחרת.מלאה יותר. אצלי משום מה זה עובד אחרת. קודם מבקשת למלא את החלל בעצמי ואחר- כך להכניס מישהו, אל מקום שלם,  שהוא אני, שלא הוא או החוסר שלו הוא עיקר חיי.שיש לי מה לתת ולא רק את הריק.
 אז אני כותבת המון, מנסה למלא את מציאות חיי ביצירותיי וככה ממלאה את עולמי במי ובמה שאני.
מתחילה להתנדב ולתת מזמני למי שזקוק , גם זו דרך להתמלא. (מעניין, אני מתמלאה כשאני נותנת יותר מאשר כשאני לוקחת.)
לקרוא, אפילו שקצת קשה לי להתרכז מאז....
פעילות גופנית קבועה ויומיומית כמעט, ממלאה גם היא.
חוזרת לצייר, לחרוז.
אולי, עוד מעט ארגיש אחרת, אולי עוד קצת וארגיש מלאה. שלמה גם בלעדיו.
וחסרונו כבר לא ימלא את יומי,את הווייתי.
הוא מת והחלל שהותיר אחריו נשאר החלל שלי.  שלי על מנת למלא.

הירהורים על הסרטן

                                                                           

הוא נפטר מהמחלה.
המחלה ב ה' הידיעה. סרטן.
הגוף שלו תקף את עצמו. מחלה אוטואימונית הם אומרים.
בשבילי, כמו כל החיים, זה מיסתורין אחד גדול. המון שאלות ובלי תשובות מספקות בכלל.
הוא סירב לעשות בדיקות, כמעט עד יומו האחרון. וגם בדיקות הדם שערכו לו כמה ימים לפני מותו לא הראו את מותו הקרוב כל כך.את הסרטן.
לא שאפשר היה להתעלם מהמוות ששהה בביתנו. ובכל זאת בדיקות הדם היו מושלמות. הוא מת בריא לגמרי, חוץ מהסרטן שמצא דרכים להתחבא.
אז הוא לא עבר טיפולים, משום סוג. לא כימותרפיה, לא הקרנות, לא מרפאים מכל מיני סוגים ואלטרנטיבות, הוא פשוט נגמר. כל יום עוד קצת. כל יום עוד תיפקוד שלו נגמר והלך לבלי שוב.
ראיתי איך יכולת הקליטה שלו משתנה. הוא לא הצליח להבין מה אומרים לו אבל הוא לגמרי הגיב לאנשים. בדיוק. מתקשר עד הסוף. כשהוא היה חיובי כלפי מישהו הוא חייך כשהוא רצה שמישהו ילך הוא סובב את גבו.הוא לא רצה שאף אחד יחליט או יבחר במקומו. השארתי לו את הבחירה עד הסוף כמעט.
הוא נפטר בבית. במיטה שלו. כשסביבו נמצאים האנשים הכי קרובים אליו.
כחודשיים מהרגע שבו הבחנתי שמשהו איתו לא בסדר, עד נשימתו האחרונה.
כששואלים אותי אם הוא היה חולה הרבה זמן אין לי תשובה. אני לא יודעת כמה זמן הוא היה חולה. אני יודעת כמה זמן הרגשתי במחלה שלו. אני יודעת גם שהוא ידע על זה עוד קודם. אבל לא יודעת כמה זמן קודם. אבל בחודשיים האחרונים כבר לא היה מוצא. הסרטן גילה את פניו.
אני לא חושבת שמישהו בעולם יודע את גורמי המחלה הזו. יש אנשים שחושבים שהם יודעים. יש אנשים שמבינים חלקים מסויימים. מחוללי מחלה שונים ומשונים: הטלוויזיה, קרינה של הסלולארי, מזונות שונים, זיהום אוויר,סיגריות, ריסוס, אוכל מעובד, תרופות מסויימות וכו' וכו'
אני חושבת שהסיבות אליה הן הרבה יותר עמוקות.
מחקרים נעשים בכל רחבי העולם. חלקם מעניינים. חלקם מספקים חלק מהתשובות, אבל הקילקול הזה במכונה המדהימה הזו שנקראת "גוף האדם" הוא קילקול יסודי, ברמת התא. הרמה הבסיסית ביותר. ויש כל כך הרבה סוגים של סרטן.
למה אחד מתקלקל בבלוטות ואחד בדם? למה לאחד יש סרטן ריאות ולאחר בכבד? למה גרורות נשלחות למוח? ובמקרה זהה כמעט נשלחות לקיבה? למה דווקא הוא? למה דווקא זה?
למה סבתא שעישנה 3 קופסאות ביום מתה בשיבה טובה בשנתה ובבריאות, כמעט ללא תרופות ומתפקדת עד יומה האחרון ומישהו אחר שעישן מעט מאוד נפטר מסרטן ריאות קטלני?
למה יש אחד שמצליח להתגבר ללא טיפול ואחר שמטפל וזה לא עוזר. אותו סוג של סרטן, אותו שלב.
ועוד הרבה שאלות שאני לא חושבת שיש עליהן תשובות וגם אם יש הן חלקיות ולא מספקות ובמקומן תמיד עולות שאלות אחרות .
המיסתורין במחלה הזו מצוי בתוך הגוף עצמו וגם הפיתרון אולי.
יש שיר שאומר : "כולנו רקמה אנושית אחת" ריקמה היא מצבור של תאים. הסרטן תוקף רקמות מסוימות בגוף. רקמות מסוימות בגוף החברה האנושית. זוהי מחלה ברמת התא אבל גם ברמה חברתית. היא הולכת ומתגברת. יותר ויותר אנשים מתים ממנה למרות התקדמות המדע ואני לא יכולה להתחמק מהעובדה שאנחנו כחברה אנושית התקלקלנו כל כך עד כדי כך שהגוף שלנו התחיל לתקוף אותנו וזוהי אולי המהות הפילוסופית של המחלה ואולי הדרך לרפא אותה מתחילה משם?
אני לא באמת יודעת, אבל תוהה. ולא מפסיקה לשאול את השאלות הללו.

גיליתי שלפעמים קבוצות תמיכה יכולות לעזור, הפורום של תפוז פעיל ומהווה תמיכה ואפילו וירטואלית

מצורף קישור לפורום

 פורום אלמנים ואלמנות עם המון כתבות תוכן

להקלה על הכאב, על הריק, ולו אפילו בקמצוץ

יש לי הרגשה כזו לפעמים, שאם הייתי אני זו המתה, אולי ככה הייתי מרגישה

יש לו יום הולדת

וזה הפך לעוד יום זיכרון.
לזה התכוונו , כשאמרו על משפחות שכולות שכל יום בשבילן הוא יום זיכרון ולא רק פעם בשנה.  .
יום השנה למותו, התאריך העברי ,התאריך הלועזי .יום ההולדת שלו, שלי ,של כל אחד מהילדים, ראש השנה, גם כל שאר החגים, (שוב חנוכה בלעדיו והוא כל כך אהב להכין סופגניות עם הילדים ) ,  חורף שני בלעדיו, מוסיקה שהוא אהב, מאכל שהוא ממש ממש נהנה ממנו.....
הוא לא אהב ימי הולדת. בשבילו זו לא היתה סיבה למסיבה. אבל עכשיו הוא איננו ולי יש צורך לעצור רגע ולחשוב על הגיל שלו שמתקדם בלעדיו.
אם הוא היה חי הוא היה מבוגר בשנתיים, אבל השעון שלו בעולם הזה  נעצר והזמן עובר רק עלינו, שנשארנו בחיים.
הוא תמיד ביקש ממני  רק להכין עוגה, לא לעשות חגיגות גדולות, והכי חשוב -לא להביא בלונים, הוא לא יכול לסבול את הרעש המחריד שלהם כשהם מתפוצצים, דעתו של פו הדב על בלונים וילדים  -שאין כמו בלון למלא לב של ילד בשמחה, לא היתה מוכרת לו וגם אם כן זה כנראה לא היה משפיע עליו, הרעש היה מחריד אותו בכל פעם מחדש, הוא היה רגיש לזה מאוד.
ולי יש חשק לעלות לקברו עם צרור בלונים  וסיכה לפוצץ אותם אחד אחד ולצעוק....
עכשיו, בגלל שהלכת, אני יעשה מה שבא לי! רק מה שבא לי! אתה במילא לא רואה ואתה במילא לא שומע ואתה במילא לא מרגיש שום דבר! אני  כל כך רוצה להרגיש אותךךךךךךך! לאהוב אותך! להכעיס אותך! ואני כועסת שהלכת! כועסת שהלכת!
ככה חשבתי לחגוג לו את יום הולדתו.
מה אתם אומרים?
זה אולי לא הגיוני? הוא לא בחר למות, זה פשוט קרה.....
אני למדתי  עוד דבר מאז שהוא נפטר, מה שאני מרגישה הוא לא תמיד הגיוני, והכעס עליו בגלל מותו נכלל ברשימת ההרגשות הלא הגיוניות שלי, אולי ככה זה עם רגשות בכלל, הם לא הגיוניים ובכל זאת מציפים אותנו ומשתלטים על פיסות הגיון בודדות שניצלו.

למה לכתוב בכלל?

כי במהלך התקופה הזו, מאז שאהובי נפטר, הבנתי שיש הרבה מאוד נשים וגברים שהתאלמנו ולמדתי שהכאב, כמו האהבה, גם הוא מחבר.
כי ראיתי שהרבה יותר קל לי לדבר עם מישהו שהתאלמן או מישהי שהתאלמנה, אפילו אם לא על הכאב עצמו, אפילו על דא ועל הא, ובכל זאת יש ביננו מכנה משותף עמוק, שמאפשר לדברים הנאמרים להיות מובנים ברמה אחרת.
הכאב המשותף גורם לנו לדבר באותה שפה. האובדן של בן הזוג שלי, אבי כל ילדיי השאיר אותי מיותמת, אין כרגע שום דבר שיכול למלא את החלל. דגש על כרגע. למעשה ,אני פועלת בניין, שעושה עבודה שחורה, ועובדת קשה מאוד בעבודת האבל,כדי לבנות את עולמי מחדש. לבנה אחרי לבנה.
 עולמי הישן שהתנפץ לכל עבר,ללא הודעה מוקדמת, העמיד אותי מול תהום פעורה, עולמי הישן שהיה בטוח, השבילים, שהיו לדרכים ידועות, הפכו לדרכים ידועות לכאורה.
מאז, הדבר היחיד שידוע לי הוא ששום דבר לא באמת ידוע, חוץ מהרגע הזה.
חוויית הבדידות התהומית וחוסר הביטחון של אובדן בן הזוג היא תחושה שקשה לתאר אותה במילים, היא תחושה שנוחתת עלי עם כל יום שעובר- יותר.
ואולי זו הסיבה שאני כותבת. כדי להקל אולי על מישהו במשהו, כדי לא להיות כל כך לבד,בשביל התחושה, שהנה ,אי שם ואפילו זה מעבר לרשת, ואפילו זה וירטואלי, יש מישהי/ו  שמרגיש/ה אותו דבר. שותפות גורל.

שער הברזל נסגר מאחורי
משוחרר על תנאי......

פוסע לבדי בעיר
חדש במעגל....

אין חשש
פותח דף חדש
היא באה עם הסכנה באיפור של שד...


הדרכים הידועות בם באתי
שורשים עמוקים בזמן
הדרכים הידועות בם באתי
נראות לי אחרת מכאן


 https://www.youtube.com/watch?v=vYQ8MUYwdmk