זו ההרגשה, כמעט שנתיים אחרי ועדיין מאבק יומיומי למלא את החלל.
פוקחת את העיניים בבוקר והתחושה הראשונה היא חלל, ריק, תהום, "אין" אחד גדול וענקי שיושב לי באזור הבטן ומפתח הלב. אומרים שהזמן ירפא. ושזה לא באותה עוצמה כמו בהתחלה.
לא בדיוק. נראה לי שפשוט מתרגלים לעוצמות ומתכווננים בהתאם.
וככה אני מתעוררת בבוקר עם החוסר העצום הזה שנמצא בתוכי בצורה כל כך שתלטנית, בלי יכולת להתעלם, בלי רצון לכך. לאט לאט אני פוקחת עיניים וכשההכרה,יחד עם האור, חודרת אל עולם הנשמה שלי, המאזן משתנה ואני מוצאת את המילוי בעולם סביבי. לא יודעת מה מזה הוא אמת ומה פיקציה.
אז במה למלא?
יש את הילדים, שפרנסתם, צרכיהם וגם רצונותיהם ממלאים את מירב זמני. הם זקוקים לאמא שנותרה להם. מתפקדת, יוצרת, חיה, אוהבת, מעניקה וגם מעמידה גבולות.
את זה הם תמיד היו צריכים. ואני לא התפרקתי. המשכתי לתפקד, לא החסרתי מהם דבר ולהפך.
ועדיין אותה תהום.
יש את העבודה אבל גם היא היתה עוד קודם.
ועדיין אותה תהום.
החברים חלקם הולכים ואחרים באים במקומם. תופסים חלק מנפח הזמן. והמשפחה גם. כמו אז.
ולכן, עדיין אותה תהום.
אז ממה ואיך להתמלא? הוא היה כל כך הרבה. ממלא. ממלא. ממלא. אומרים שכשיבוא מישהו אחר אז אני ארגיש אחרת.מלאה יותר. אצלי משום מה זה עובד אחרת. קודם מבקשת למלא את החלל בעצמי ואחר- כך להכניס מישהו, אל מקום שלם, שהוא אני, שלא הוא או החוסר שלו הוא עיקר חיי.שיש לי מה לתת ולא רק את הריק.
אז אני כותבת המון, מנסה למלא את מציאות חיי ביצירותיי וככה ממלאה את עולמי במי ובמה שאני.
מתחילה להתנדב ולתת מזמני למי שזקוק , גם זו דרך להתמלא. (מעניין, אני מתמלאה כשאני נותנת יותר מאשר כשאני לוקחת.)
לקרוא, אפילו שקצת קשה לי להתרכז מאז....
פעילות גופנית קבועה ויומיומית כמעט, ממלאה גם היא.
חוזרת לצייר, לחרוז.
אולי, עוד מעט ארגיש אחרת, אולי עוד קצת וארגיש מלאה. שלמה גם בלעדיו.
וחסרונו כבר לא ימלא את יומי,את הווייתי.
הוא מת והחלל שהותיר אחריו נשאר החלל שלי. שלי על מנת למלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה