אהבה

אהבה

האם מישהו מקוראי הנאמנים יכול לומר שהוא מבין ויודע את סיבותיה? למה היא מתגלמת באחד ולא באחר?למה היא מופיעה ברגע אחד ולא קצת יותר מאוחר?
האם לדעתו של מישהו היא קשורה ליופי? למצב כלכלי? לסטטוס? להתאמה שיטחית? למשיכה מינית ?
האם מישהו בעולמי המושלם חושב שיש איזו הגדרה בפרופיל הכרויות ברשת, שיכולה לתאר את מיסטר פרפקט ולהביאו אלי על מגש של כסף, טוב יותר ממציאות חיי?
חה
זה מה שיש לי להגיד.
לאהבה אין ולא כלום עם שום דבר מאלה. היא,  באה איך שבא לה ובצורתה המשונה ביותר לפעמים, בערמומיות היא מתגנבת אל חיי, מסתורית ,יפה וכעורה . היא עוטפת אותי, אם ארצה ואם אתנגד. ואף אחד לא מושלם בעולמי המושלם. לא החיים ולא המתים. זוהי מושלמות עולמי, היודע להיות מושלם רק באי מושלמותו.
מזל שאני אישה, מזל.
מתוך הטבע הכי בסיסי שלי אני מבינה את זרימתה. אני מבינה דרך ההכרה, ההגיון, הרגש והרוח את חוסר הטעם להתנגד לה. היא באה והיא כאן והיא תשאר תמיד. גם אם אתווכח איתה. גם אסתתר. אני אמות 100 פעם והיא תמשיך לחיות. מושא האהבה ישתנה 1000 פעם והיא תמיד, אבל תמיד, תישאר היא.
היא תעמיק ותתפתח אבל תישאר אותה אחת. אהבה. אנרגיה בסיסית וטהורה. חזקה ממני בהרבה.
סיבותיה, שלה הם. שלה בלבד. היא יודעת למה היא מחברת. היא אף פעם לא מבינה למה זה לא מתחבר. לזאת אחראי הפחד. תשאלו אותו על זה. יש לו תשובות.
וזה נכון
אפשר בהחלט להתעלם ממנה. המחיר יהיה גבוה אבל מי שמוכן לשלם אותו יכול. יכול להתעלם.
ונכון
הרבה עושים את זה.
לא מתעלמים ממכונית נוצצת עם גג נפתח, אבל ממנה כן.מניחים אותה מאחורי הספה בסלון, שתעלה אבק. שתישכח. מוציאים אותה משם לעיתים רחוקות. היא מפחידה. מפחידה כמו המוות. אולי יותר.מפחיד להתמכר לה. ומה אם היא תלך לאיבוד? תמות?
אתרי הכרויות משבשות את דעתינו עלינו.אנחנו חושבים שאנחנו בוחרים, אנחנו מחליטים את מי שמתאים.
חה
מתאים.
לקוחה בת 52, יפהפיה, פנויה, אמרה לי שהיא מתקשה למצוא מישהו מתאים. ואת? היא שואלת, לך אין בעיה בטח למצוא מישהו מתאים.
אמרתי לה: אבל אני לא מחפשת מישהו מתאים בהכרח, אני מחפשת  לאהוב.
והיא התחילה לבכות. זה ריגש אותה.
תולדות הבילבול. היום קוראים לאהבה התאמה וזה לא בהכרח מופיע כך.
כולן רוצות אותו דבר. גבר משכיל,אמיד, עדיף חתיך. שיתאים לנוף.
חה
אני דוקא תפסתי אחד לא כל כך גבוה, בלי כסף ובלי השכלה.
אבל הוא היה כל כך חכם. הוא היה איש נאור, ועדיין לא הכרתי עשיר ממנו. כל מה שהיה לו היה נפלא. ומה שלא היה לו,הוא לא היה צריך לו. והוא היה תמיר. נוכחותו מעוררת כבוד באשר הלך.
האהבה שלי ראתה את כל זה בו הרבה לפניו.אולי אפילו גם הרבה לפני.
ההורים שלי נזעקו. חברים שלי הרימו גבה. האחיות שלי התרחקו ממני. כולם חשבו שהוא לא מתאים לי.
חה
אם הייתי פותחת פרופיל באתר הכרויות בזמנו,כנראה שגם אני לא הייתי מעפעפת לעברו.
אמא'לה. איזה פחד. אם לא הייתי מכירה ואוהבת את האיש הזה. 
מזל שלא היו אז אתרי הכרויות.
אז לא חשוב כמה טוב היה, מה זה משנה אם לפעמים גם רע ,וכמה התאמה היתה על פני השטח . כי לא היתה. נקודה.
אבל זה התאים. עובדה. 20 שנות. 4 ילדים. ואני.
וכולם מחפשים אישה שתתאים לתנאי חייהם, שתבוא מושלמת.
חה
היא לא תבוא ככה. כי אין דבר כזה.
וזה גם לא מעניין. כי כשהיא תבוא מושלמת אז היא תמיד תבוא באותה צורה, בגישה מאוד דומה לקודמתה כשכרוניקת היחסים ידועה מראש. זהו סיפור עלייתה ונפילתה של מיסיס פרפקט. המתאימה לרגע נתון. יחסים מזדמנים. זמניים.
שוב נפגשים, שוב נדלקים, שוב נכנסים למיטה. מחליפים אנרגיות טהורות ומרוקנים אותן מתוכן, מכניסים פול גז ונוסעים בניוטרל אל השקיעה. הסיפור ידוע מראש.זה לא שאני חושבת כך בגלל שאין לי תקווה, להפך. עיניי פקוחות לרווחה בזכות אינטיליגנצית הלב. בזכות הרגש. לא מחפשת משהו מתאים, שיהיה נוח, שכל שני ורביעי וכל סופשבוע שני. זה ממש לא מעניין. זה יכול להיות קל ונוח ומשמים וזה יכול להיות מורכב ועוצר נשימה. ולהפך גם. אני לא זו שאחליט על זה. אני לא מבקשת להחליט.
לחיות אני רוצה.
כולם אומרים לי שאפשר להניע את המציאות.
חה
המציאות היא לא צעצוע על בטריה. אנחנו כאפס וכאין לעומתה. גרגר חול. כל שנוכל זה להתמזג עם הדיונה.
ההתמזגות הזו היא הדרך היחידה להיות בתנועה אמיתית. לזרום. רק ככה אפשר לדמיין שאנחנו מניעים אותה. את המציאות. לנוע יחד איתה. להבין אותה. הכח האמיתי שלנו נמצא בחיבור למציאות חיינו. זוהי עוצמתי. מחוברת לעצמי ולמציאות חיי, אני יכולה להחליט מה טוב עבורי לרגע נתון. וכשאהבה תרצה להיכנס אל חיי היא תמצא אותי מוכנה לקראתה.עם דלת פתוחה לרווחה. וכך היא תוכל להיכנס בה במלוא תפארת יופיה, כיעורה.
כי כל שאדע ,בהיותי האישה שאני, הוא להתמזג עם הדיונה.
האהבה.
היא קיימת בכל מובני חיינו. חיי.
ברגע שאני פוקחת את העיניים ושומעת את הנקר על העץ הסמוך פותח את קצב יומי. כשהבת שלי מגיעה למרפסת בה אני יושבת בכל בוקר עם כוס התה שלי. דובשנית ואדמדמה משינה מתוקה, היא קיימת בכריכים שאני עושה לילדים שלי. היא קיימת בחופש שאני מאפשרת להם. היא קיימת בכעס שלי גם. היא נמצאת בעבודה שלי וביוגה בטח. בריקוד. בכתיבה.
היא מצילה את חיי. היא האבולוציה בהתגלמותה. היא האור.
היא עדינת נפש ופתוחת ידיים.היא חזקה וגמישה והיא יודעת להגן על עצמה מפגיעות העולם הזה. היא חכמה מכולנו. יש לה אינטיליגנצית על. והפחד. הפחד צפון לידה ומרים לעיתים את ראשו השחור, החשוך המבעית.  מלחמת אור בחושך. שר הטבעות. זה זה. פחד ואהבה מהווים כח התנגדות . וזה אחד הכוחות המשמעותיים בעולם. והמפתחים מכולם. התגלמות החיים והמוות.
זהו עולמנו המושלם. ככה הוא עולמי.
חיי הם תבנית פחדיי תבנית אהבותיי.

לשחרר את הכאב

                                חלק שלישי בטרילוגיית השיחרור לא הראשונה וכנראה שלא האחרונה

כשהבן הבכור שלנו היה בן שנתיים וחצי הוא נכווה.
כוויה בדרגה 3 על שליש מגופו היפה.
לפני הכוויה הוא היה אחד ואחריה הוא היה אחר.
גם אנחנו.
העור שלו לפני הכוויה היה העור הכי יפה שראיתי מימי. בגוון הזית קצת. זוהר. והמבט שלו היה של שד שובב וטוב לב. הכוויה המיסה את העור היפה הזה לתוך הבשר החשוף. ואת המבט הפכה לעצוב. בגיל שנתיים וחצי הוא היה כאיש זקן. כואב.
אנחנו היינו לידו כשזה קרה. ממש לידו. אבל לא ראינו. רבנו.  ובנתיים הוא עלה על כסא ליד הגז, איבד שיווי משקל וכשידו הקטנה חיפשה במה להיאחז היא נאחזה בידית של הסיר.
למה אלוהים נתן לי עיניים? שאלתי עם הימים שעברו. הרי אני עושה בהם שימוש מטופש.
מה שהייתי צריכה לראות ולא ראיתי.
אבל אין רע בלי טוב. מאותה שניה היחסים שלנו קיבלו תפנית.הכוויה שלו התיכה אותנו לכדי יחידה אחת. מה שהאהבה לא הצליחה לעשות לבד בא הכאב הזה וסייע בעדה. זרקנו את פנקסי החשבונות שלנו, והפסקנו באותה השניה להתחשבן. במשך 17 השנים הבאות חיינו בלי להתחשבן ובלי להאשים. מתנת הכאב.
הכאב חושף את הטבע האמיתי של כל אדם. והוא חשף את המסירות ואת הרצון הטוב של שנינו. הוא הוציא את המיטב בנו.
אני הערצתי את הגבר שלי ואת דרכו בתוך המשבר הזה. והוא גלל מתחת לרגליי שטיח אדום. על המסירות והרכות. ושנינו ביחד נשאנו את הבן המיוחד שלנו שהקריב את גופו למען שלום משפחתנו. לא מאמינה שהיינו יחד ללא הכוויה הזו.
רגשות אשם כבדים ליוו את התהליך שעברנו אבל לרגע לא האשמנו האחד את האחר. נשאנו יחד באחריות משותפת על מחדל חיינו ואהבנו יותר. האחד את השני את השלישי ואז את הרביעי החמישי והשישי. והוא רצה עוד ואני קראתי לו חמדן.
כל השפע הזה הוא הרבה מאוד בזכותו. בזכות הגישה המיוחדת שהיתה לו לחיים. הוא קיבל את גורלו. תמיד באהבה. גם אם בכאב, עדיין באהבה. איתו למדתי הכל. למדתי על כאב ולמדתי על אהבה ולמדתי לשחרר את זה ואת זה כשמגיע הרגע.
                                                                     
ואתמול לפנות ערב כשנגמר חג הפסח, אני לא פסחתי על אף סעיף.
אתמול לפני שהערב ירד נפל לי אסימון בקול פעמונים מתנגן.
אתמול בשעת בין ערביים מצאתי מעיין חדש של כוח בתוך עצמי.
אתמול בשעת שקיעה אני יצאתי מעבדות לחירות.
במהלך החג הזה עשיתי סדר לפני ולפנים בתוכי פנימה. הבנתי דברים לעומקם. ושיחררתי  את הכאב. באהבה ובכאב שיחררתי את הכאב. כמו שלימד אותי אהובי בחייו לימד אותי בפסח הזה גם במותו. הוא גילה לי שיש בי את הכח לחיות בלעדיו. בזכות האומץ שנגעתי בו, בזכות היכולת להיות בתוכו ולשהות. בזכות ההרפיה אל תוכו.
מרגש.
ככל שאני נוגעת עמוק יותר ככה יש לי יותר כוח. העצב הוא עמוק.
זה לא רק עניין של החלטה שרירותית, זו סוג של הבשלה אל תוך מצב, אל תוך השלמה.
על פניו זה כאילו החלטתי. פשוט . אבל יש פה עוד מימד. נפל לי האסימון. עלה קולה של תובנה בשיר.
הגיע הרגע לשים את מר כאב בתוך תא המטען. להתניע, להדליק את המוסיקה בפול ווליום ולנסוע אל הזריחה.
הוא יהיה איתי תמיד. בכל רגע אוכל לעצור את הנסיעה ולרדת לרגע. לפתוח את תא המטען.להתלטף עם הכאב קלות. להיזכר במתנותיו וכשאגמור, אסגור ואמשיך בנסיעה, בידיעה ברורה שהוא איתי אבל לא מנהל את סדר יומי. הוא נוכח אבל אני היא זו שמנהלת עכשיו את העסק. אז...
כאב יקר.
היה שלום
התחלפו היוצרות.
אתה שלטת בי ועכשיו אני זו שאשלוט בך.
אני השליטה היחידה והבלתי מעורערת על חיי שלי.
ובאותו ערב יצאתי עם חבורת "עלם" לערב שתיית אלכוהול. שתיתי ונהנתי . התחיל איתי ילד בגיל הבן שלי והצחיק אותי עד דמעות. ואני עומדת מול המעברים שלי בתוך חיי ומתפעלת מהגמישות. הכאב בא והכאב הולך ובמקומו נכנסת שמחה גדולה. מתוך עצמי הכל בא. הכאב והאושר. כמו גלים בים. עולים ויורדים עם הרוח.
זה לא פשוט לשחרר אותו.
לאורך תקופה הכאב היה הקשר שלי עם אהובי המת. בכל פעם שהוא בא אלי התרפקתי בפינוק על נוכחותו המנחמת. המלטפת, המחברת. מכאיב אמנם אבל קיים. נוכחותו עטפה את ימי וכיסתה על הריקות. על התהום. על כך שהוא אינו. כי אם הכאב ישנו, אז יש משהו שם. זה לא באמת ריק.
זהו לי עם זה.
נגמר.
אני מורידה את המכסה מעל פני תהום למען ייכנס אור גם מבחוץ וימלא את שחור תהומותי.

להרפות ולשחרר - מכתב אל אהובי המת

כמעט שנתיים שאני נפרדת ממך.
מסע. מסע שהתחיל ביום הקבורה שחשבתי שאם קוברים אז נגמר.
ולא!!!!
זו היא רק ההתחלה לה לה.
מדי רגע קורעת מעלי עוד חתיכה. ואף אחת לא נושרת בקלות מרצונה. את כולן אני צריכה לחתוך בכח הרצון לחיות.
תמונת כאב.
שואפת ונושפת במהירות ובקצב לא קבוע.
דיוקן של לידה ומוות.
לעזאזל.
איך זה שככל שאתה מת יותר אני יותר חיה. איך אפשר ככה להמשיך ולרצות לחיות?
וככה אני מדמה את הנשמה שלך משוטטת בתוך ריק ליבי, ושותה בשפתיים שקופות את טיפות דמי.
רוצה לא רוצה לשחרר.
רוצה להרפות. האם יתכן האחד בלי האחר?
רוצה לשחרר אותך . יש לי הרגשה שגם אם אני כאן ואתה שם כשגבול החיים והמוות מפריד ביננו, עדיין אנחנו מחוברים בקשר של עזרה הדדית. אני משחררת אותך ואתה משחרר אותי. ובכל פעם שאני משחררת קצת אני מרגישה שאתה יותר משוחרר ויכול לשחרר אותי עוד מעט.
כמה עומקים לימדת אותי בחייך והנה גם במותך.
אמון ופחד אהבה וכעס שוכנים להם יחד באותו חדר בליבי מאז ומעולם ואני מרגישה אותם חיים יותר מאז שמתת.
איך זה ככה הלכת?
השארת אותי פרוצה לכל עבר. כל חלונות נשמתי שבורים. פרוצה לעצמי.
מי יגן על נשמתי הרכה מפגיעות העולם הזה?
הרי אתה ידעת אותי, נשמת אותי, הגנת עלי בכל נשימה שלך. לא נתת לאף אחד לפגוע בי. אפילו לא לעצמך. ועכשיו אני צריכה לעשות לבד את כל העבודה הזו. לשמור ולהישמר. ועד כמה שאני נשמרת אני עדיין חשופה. כל עצב ועצב חשוף מביא עוד עצב אל כל הגוף. אני פוחדת. העולם כה בודד בלעדיך. פוחדת לסמוך על עצמי. שוב לתת אמון. ושוב לחטוף סטירה שתסובב אותי בחזרה אל הכאב שבלב. אותו אמון שביני ובינך היה יסוד ובאוויר העולם הוא לא תמיד קיים ולא בהכרח. וצריך לבחור. וצריך להזהר.
אז אני פוחדת ובכל זאת נותנת, בזכות היותך. הרי אתה עדיין עוטף סביב.
אבל אני נאלצת לשחרר.
עוד פיסה, מעומק הנשמה. כי אין דרך אחרת בשבילי להמשיך ולחיות ואין דרך אחרת בשבילך להמשיך את המסע שלך.
אני מחויבת גם אל הדרך שלך. הרי נשבענו לאהוב בחיים ובמוות.לא?
ולכן ובזכות זה אני חייבת להרפות. למעני וגם למענך. לשחרר עוד חלק בך ולסמוך על עוד חלק בי.
כמו נדנדה. כשחלק עולה אז בהכרח חלק אחר יורד. שומרת על איזון מושלם.
אני לוליינית על חבל. חבל החיים והמתים חבל האמון והפחד. רגע נוטה לכאן ורגע לשם.
ומה אם אפול ? אל תהומות היאוש והחידלון?
אם אפול, אקום. כמו נחום. כמו שלמדתי בשנתיים האחרונות לעשות. עם כל הכלים שאספתי, אטפס למעלה.
אבל לעת עתה לא אפול.
העולם ישאר כפי שהוא ואני כפי שאני.
חיה, נושמת ובועטת. מסתכלת במבט חודר לאמת בפנים ולא מוותרת.
שואפת ומשחררת שואפת ומרפה, שוכבת על הגב, כל האברים שלי פשוטים. תנוחת  גוויה. שוואסאנה. אני מתחילה מכפות הרגליים ועד לשערות. נושמת עמוק אל הכאב המפלח מרפה בנשיפה. כל נשיפה היא גם מנוחה. כל נשיפה הכאב שוקע עוד טיפה. הגוף הופך להיות כבד, שוקע אל ההוויה. הנשימות שקטות, קצובות ורגועות.
הרגע הכואב הזה חולף ורגע חדש בא יבוא.
יום הולך ויום בא ואין חדש תחת השמש.

להיות לבד -למצוא את עצמי שוב

קצת אחרי שהוא מת, אמרה לי חברה, שעכשיו אני צריכה להיות לבד. שאני צריכה זמן עם עצמי, למצוא את עצמי מחדש לפני שאני נכנסת לקשר.
כמעט נכנסתי בה. במלוא עוצמת יכולתי. ויש לי.
"מי את לעזאזל, לכל השדים והרוחות , שתדעי מה אני צריכה?מי את? ולמה את חושבת שאת יודעת עלי משהו ???? אני צריכה א ו ת ו, אני צריכה שימלא את החלל.  אני לא צריכה להיות לבד. לא רוצה להיות לבד. אני יודעת להיות אני עצמי גם בזוג. דיייייייייי מצאתי את עצמי איתו. באמת. בחיי. עברנו מספיק גיהנומים כדי לגלות את עצמנו. לא רוצה. לא צריכה לא לא לא. ולא רוצה גם אף אחד. רוצה אותו"
מגיע היה לי פרס על התנהגות טובה שלא בעטתי בה ולא משכתי בשערותיה. שלא רקעתי ברגליים.
אבל בהחלט בכיתי. וצרחתי. ולא התאפקתי. כמו כל פעוט שמכבד את עצמו. כעסתי עליה. מאוד.
למעשה כעסתי על מציאות חיי שהפגישה אותי עם האין אונים שבלעדיו.
אחר כך אמרה לי את זה גם הפסיכולוגית שלי ואז גם חבר קרוב. מזלם. חברתי כבר עשתה את עבודת ההכנה ואותם כבר לא שרפתי. לא נשכתי. אבל בפירוש לא הקשבתי.
מה הם יודעים? מה הם מבינים?
מסתבר שהם ידעו משהו.
כי
מתוך העפר, אני יוצאת.
מתגלה מתוך תהומות הכאב.
מוצאת חוש הומור. שחור אמנם אבל חי.
מוצאת את עצמי באמהות מחדש. לא כמו שהוא היה. אחרת. תומכת. אבל לא אוחזת.
ואני מקבלת פידבקים מהמציאות ומהילדים שלי על האמא שאני. ואני אוהבת אותה.
מוצאת את עצמי כמפרנסת יחידה. תעצומות הנפש שדרושות בשביל זה, מצויות בי ולא ידעתי. אני עושה את זה. בהנאה, בגמישות, באהבה.
מוצאת את המארג החברתי שלי מחדש. חברים חדשים ממלאים את עולמי, עולמי החדש.
מוצאת את עצמי. דברים שאני אוהבת לעשות, חלקם ישנים אבל חלק מהדברים הם חדשים לגמרי. כאלו שחשבתי שאוהב לעשות רק לא ידעתי עד כמה.
אני אותה אחת, רק משודרגת. אני האישה שאם הוא היה מכיר, הוא היה מתאהב בה.
והוא הכיר.
והיה מאוהב.
אני לא אישה אחרת, אני אותה אחת אבל אני כבר לא האישה שלו.
אני הופכת להיות האישה שלי. אני היא האישה שאני. עכשיו כשאני מרגישה את הפעימות שלי מחדש כאישה עצמאית, שעצמאותה היא רכש חדש שעליו היא לא יכולה לוותר. שהבחירות שלה הן עוצמתה.
עכשיו כשאני שוב  נושמת ,כאישה ילדה. כתינוקת שמגלה את עצמה, שנושמת את נשימותיה הראשונות בעולם מלא חמצן ואור.שנהנית מהיכולת, מהצעדים הראשונים, מהמילים הראשונות, מהתקשורת.
עכשיו כשאני מגלה שוב ולא מחדש את האישה שאני בלי התמיכה שלו ובלי הפירגון האינסופי.והבעיטות כשצריך.
עכשיו כשאני מתחילה להיות מודעת להנאה שיש בתהליך הזה.
עכשיו כשחוסר האונים הופך לאון. נשי.
מוכנה לוותר לפעמים על הכאב. ולהנות עד הסוף מרגעים קסומים. גם בלעדיו. בטוחה שהאנרגיה שהוא השאיר אחריו שמחה לראות אותי בפריחתי.
והכאב?
אני מודה לו.
על היותו. מורה. מחבר. מאיר דרך. רך . מלטף. מחבק. מקבל. עוטף. על היותו שחור אבל משחרר.
על הימצאותו בחיי ועל יכולתו ללכת כשאני מבקשת.
על זה שהוא לימד אותי להתחבר אל עצמי.
על איך שהרוך שלו עטף אותי ברגעים קשים.
על שהוא חיבק וקיבל אותי אל תוכו ולמדתי עומקים. 
גיליתי שכשכואב לי אני כנראה בין החיים.
שהדרך לשחרר אותו לימדה אותי לשחרר את אהובי המת. שאני לומדת לשחרר אותו עדיין. באהבה, ברוך, בהשלמה.
אני עושה אהבה בחיי.

למה לבחור בחיים

לפני כמה שנים, נסעתי ברכבת מחיפה לתל אביב, נסעתי לבד עם תאומותיי שהיו בנות פחות משנתיים ועם שני בני שהיו בני 11 ו 8 בערך. תיכננתי טיול נחמד ברכבת. בדמיוני ישבנו מסביב לשולחן הקטן ונישנשנו ושיחקנו והסתכלנו בנופים החולפים.
טעיתי. טעיתי בגדול.
ברגע שהרכבת הגיעה לרציף הבנות התחילו לצרוח מאימה. ואנשים דחקו. ודחפו. הרמתי אותן על הידיים. אחת בכל יד. והימהמתי להן. ניסיתי להעביר אחת אל הבן הגדול. היא צרחה יותר חזק. לא תארתי לעצמי שזה אפשרי לצרוח חזק יותר.הן לא רצו את הבנים. רק אותי. הוריתי לבנים להישאר קרובים שלא ילכו לי לאיבוד. אז הם החזיקו לי בבגדים. עליתי על הרכבת, שהיתה עמוסה לעייפה, והתחלתי את המסע ל"חיפוש מקום ישיבה". לבשתי על פני ארשת פנים שלווה שעלתה לי במחיר טחורים כמעט,כי ניסיתי להרגיע את הבנות שהיו היסטריות מרגע לרגע יותר,מסרבות להרגע.  הלכתי מקצה אחד של הרכבת לאט לאט. עם שתיהן על הידיים. משקלן הולך וגדל, ואין לי ידיים להחזיק את עצמי ואותן אם אפול. נעצרת מדי רגע אבל דוחקים בי מאחור שאמשיך.
אף אחד לא הישיר אלי מבט. מבטים אלכסוניים ומתעלמים מילאו את המעברים. ראו אותי ובחרו שלא .ניכור.  כל אחד שמר על המושב שלו. על המוות שלו. והרכבת היתה שקטה. שקט מחריד מילא אז את ליבי.
המוות היכה בי. ברגעים האלו הבנתי את המשמעות שלו. הרכבת הזו היתה מלאה במתים. לא היו שם אנשים חיים חוץ מבנותי ובני שפחדו ושמחו והסתכלו בסקרנות. שאהבו וניתלו ולא התייאשו. הילדים שלי היוו לי השראה. הייתי הלומה. איך אפשר להיות כהי חושים כל כך? אני עליתי על רכבת המוות. והיעד הוא גיהנום. לא. למעשה, זה היה הגיהנום.
הילדות בכו ואף אחד לא שמע. לאף אחד לא היה אכפת. כל אחד היה עסוק בתוך עצמו, במחשב, בטלפון, בעיתון.  ההתעלמות הזו הבהירה לי את משמעות האהבה בתוך החיים. היא זה החיים. הביטוי הפיזי של האהבה זה משמעות החיים. אלה הם החיים עצמם. מי שלא אוהב לא חי. ולא רק אהבת גבר אישה היא אהבה. אהבה בכל מובן. גם אהבה לאישה זרה ברכבת היא אהבה.
עדיף כבר למות ממש, חשבתי לעצמי, ונשבעתי באותו הרגע, שאני לא אוותר לו למוות שמגלה את חייו בתוך חיי וממית את האור. באותו רגע הבנתי למה אני בוחרת  לאהוב ואני היא זו הבוחרת אם להביא את הכח החיובי אל תוך חיי.
זוהי זכות הבחירה. והבנתי שיש מצב שזוהי הבחירה היחידה שאפשר לעשות באמת. לחיות או למות. בתוך החיים עצמם.
כי למעשה המוות הוא זה שחי. והחיים הם אלו שמתים. ורק זכות הבחירה יכולה לשנות את המצב הזה.
וכשמתעורר אצלי רגש של אהבה אני לא יכולה ולא רוצה להתעלם ממנו. וגם אני פוחדת . כמו כולם. ושואלת את עצמי על מה הפחד?  למה האהבה מפחידה  אותי כל כך? למה החיים מפחידים?
והתשובה היחידה שעולה לי היא - כי זה מכאיב. כי הכאב הוא בלתי נסבל. כי נתתי את כל כולי ונכוותי פעם אחרי פעם. ופעם אחת יותר מדי. כשהתמסרתי עד הסוף ואז הוא מת. לגמרי. לבלי שוב ואני נותרתי עם האהבה ובלעדיו. ומה אני אעשה עם כל זה כשהיא היתה ונועדה בשבילו, היא גדלה והתעצמה יחד איתו ובזכותו. היא השתכללה עם החיבור שלנו. עם הכאבים. עם החיים שעוברים. התכווננו אחד לשני והגענו למצב של fine tuning ואז הוא מת. האיש החי -מת. הוא לא פחד לאהוב, לקפוץ לתוך האהבה גם כשהיא לא בדיוק מסתדרת לו בתוך תנאי חייו. קפיצת ראש לתוך מים עמוקים. ככה הוא היה. ואז הוא היה צולל בתוך העומק. לא כרישים ולא תמנונים לא הרתיעו אותו."בואי נעבור את זה יחד" הוא היה אומר ומושיט לי יד בעיתות משבר קשות. הוא באמת חי.
למדתי ממנו איך.
אז אני לא פוחדת להרגיש, להתרגש, להתאהב, להתבלבל, לאבד את הביטחון, ללכת על חבל דק,לפול, לקום, לכאוב, להתאכזב, לקוות, להתאכזב שוב, לתת, לכעוס, לבכות, לצחוק,לצעוק, לרקוד. ככה אני חיה. מעדיפה לכאוב ולא למות. עד שאמות באמת.

           
המוות בא יבוא. על אהובינו ועלינו ועל כל מה שחי על האדמה הזו. אין לנו ברירות אלא לקבל אותו. להסתכל לו בעיניים בהתרסה ולנצח אותו כל יום מחדש. רק פה אנחנו יכולים לו.
הברירות נמצאות בתוך זכות הבחירה. האם אנחנו בוחרים לחיות או למות בתוך מסגרת חיינו. ואם אנחנו חיים, אז מה זה בדיוק אומר?

מודה אני

תמה שנתי  הארבעים וארבעה. תמה שנתי השניה.
יום הולדתי עלה על כל הציפיות שלי ותאם במאה אחוז את תוכניותי. התעוררתי בבוקר ופתחתי את חלון חדר השינה שממוקם ממש מעל ראשי. ציפור שחורה עמדה על עץ וצייצה לי שיר יומולדת. כל הגוף שלה שמח ואני שמחתי יחד איתה. ניגשתי אל חדר הילדים ונכנסתי למיטה של בתי הנעימה והערתי אותה בחיבוק ונשיקות קטנות על כל הפרצוף שלה וברכתי אותה במזל טוב והיא כמו סופגניה רכה חיבקה אותי וחייכה ונישקה ברוך ומכל הלב הרחב שלה אמרה לי "מזל טוב אמא. אני אוהבת אותך". ומשם עברתי למיטה השניה של בתי הזוהרת. חשבתי שהיא ישנה אבל כשהתקרבתי היא פתחה עם היד את השמיכה שהתרוממה בהזמנה להיכנס ובחיוך המהמם שלה היא אמרה "מזל טוב" וקולה הישנוני ,חם עדיין והיא היתה רכה כל כך והיא חיבקה אותי ואני אותה ואי אפשר היה לקום. זה היה מקום מושלם להתחיל איתו את היום הזה.
נסעתי לשיעור היוגה ובדרך קיבלתי טלפונים וברכות לרוב  והדרך היתה יפה להפליא. יותר מתמיד. לכבודי כמובן. אפילו השמש זהרה בניצנוצים מיוחדים.
שיעור היוגה היה עמוק במיוחד ובסופו חגגו לי יומולדת. קיבלתי המון חיבוקים, חום ואהבה. ושיקוף. כולן דיברו על המקום בו הייתי שנה שעברה והמקום בו אני נמצאת היום.
הבדל תהומי.
ביטוי מושלם כשזה נוגע לאלמנות.
המורה שלי אמר שיום הולדת זו שעה בה אדם צריך לברך על חייו ולהיות ב"נתינה" ואני הרגשתי מאוד מבורכת ולכן גם יכולתי לברך את כולן ואיחלתי להן להצליח למצוא נקודות חיבור למציאות. שיסכימו לשינויים שהחיים יזמנו להן. זו אחת המהויות של פסח. להסכים לשינוי. להסכים לצאת מהמצריים שלנו. ממקום צר אל המדבר. הרחב .
חזרתי הביתה . הילדים לא רצו לצאת לאכול בחוץ ולכן הסכמנו על באולינג בשישי. ובנתיים שלחתי הודעות לאהוביי שבערב אני יוצאת לשתות משהו לכבוד יומולדתי ומי שירצה מוזמן.
בדיוק כמו שתיכננתי, יצאתי ללמד אחרי הצהריים. שיעור היוגה שהעברתי  מילא אותי. למדתי המון בשיעור הראשון ויישמתי את זה בשני. היה שיעור מותאם ומוצלח והרגשתי שאני מחוברת לתלמידים ומבינה את הקצב שלהם. הרגשתי שאני מצליחה להעניק להם מהידע שלי בצורה המתאימה להם. הייתי גמישה וקשובה. התמלאתי.
אבל....
חזרתי עייפה ומסופקת ותהיתי אם לא עברתי את הגבול בצורך שלי לחגוג.הרי כל יום הוא חגיגה והיום במיוחד. כאב לי הראש וחששתי שיגיעו אנשים מכל מיני קצוות חיי שלא יתחברו ויהיה מתח מסביב לשולחן שיעייף אותי יותר. ברגע שזיהיתי את המחשבות הסוררות האלה נשפתי אותן החוצה אל תוך קופסא שחורה. חייכתי למראה, התלבשתי.
לבשתי שמלת סריג. צמודה כמובן. בצבע סגלגל מעושן, עם שרשרת חרוזים צבעונית שהכנתי לי לפני שנים, גרבתי גרביונים צבעוניים ומשמחים, ונעלתי סניקרס. איך לא?
נכנסתי לפאב לבד. (אבל לא לגמרי. זוכרים?)  הפאב היה מלא גברים. התמקמתי פרוביזורית וניגשתי אל הבר. תשומת הלב פנתה אלי. ביקשתי מהמלצרית בירה מהחבית בכוס יפה במיוחד.  חייכתי, לקחתי את הכוס היפה שלי וחיכיתי  בסבלנות . אט לאט עלו ובאו אורחי.
הגיעו מורה לפלדנקרייז, אנטרופוסופית, תופרת, בעלת חנות למוצרים הודיים בשבדיה שחיה בישראל, אומנית, עורכת לשונית, רופא, מארגנת ארועים,פסיכולוגית, רקדנית, קרימינולוגית, בעלת חנות מיחזור, ומארגנת כנסים אחת.
נפקדו מהשולחן כמה יקרים לי ובינהם שני מהנדסים, צייר, מורה למתמטיקה, מתכנתת אחת, והומאופתית. נפקדו אחיותיי הישנות בשעות הללו. כל החברים שהגיעו להוציא האומנית הם חברים הקשורים לחיי החדשים. לא הגיע אף אחד מעולמי הישן. היתה המון שמחה ואהבה מסביב לשולחן וצחקנו המון. חיבורים שונים ומשונים התגלו בין האורחים שלי והשולחן היה מלא בכל טוב. כולם נהנו כל כך ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק. השתכרתי. הייתי שמחה. שמחה. שמחה. אוהבת ואהובה.
מה עוד אוכל לבקש?
היתה לי שנה מאוד מאוד קשה .
אני מסופקת.
עשיתי דרך. אני בצמיחה. גדלתי בעוד שנה. ואני מקווה שהדרך תימשך. החיים יקרים לי עד מאוד.
ואני מאחלת לי ששנה הבאה יהיה לי עוד מה להעניק. שכל השפע שיזרום אלי, יזרום גם ממני הלאה.
אני מודה. מודה אני. למרות, דוקא ואף על פי.

יום הולדת

                              פוסט זה מוקדש באהבה לכל מי שאיבד את היקר לו מכל ובמיוחד לאחד שנכווה

יש לי יומולדת מחר. אני בת 44.
נולדתי בפסח.
באביב.
נולדתי בעונה של פריחה והתחדשות.
נולדתי גם  ב א' ניסן. בהתחלה של כל ההתחלות.
ואני פותחת את גלגל המזלות בסימן אש.
תמיד התלקחתי מהר וכביתי מהר. בשנים האחרונות ניסיתי ללמוד לתעל את האש שלי. היום אני יודעת, אבל, יודעת שהיא נישאת עם הרוח, ובכל זאת מתאמנת וממשיכה ללמוד איך להיות אש ובכל זאת לווסת.
האש. כל כך מלאת סתירות וניגודים. יש בה כל כך הרבה יתרונות אבל בבת אחת היא יכולה לשרוף את כולם. את כל היתרונות שלה.ושל הסביבה הקרובה שלה גם.
אש. בשביל לגדול ולהתפשט היא צריכה את הרוח לידה.
בשביל הביטחון וגם בשביל להכבות היא צריכה מים. מים הם הניגוד הכי בולט שלה.
מים ואש זה דיוקן של שלמות ושל ניגודים. המים תנועתם כלפי מטה. מחלחלים.  והאש תנועתה אל על. ניגוד.
המים מכבים את האש והאש מאדה את המים. איזון. שלמות.
אני אש ואני גם אדמה.שהיא נקבית ביסודה. היא מקבלת ומכילה. היא מאזנת את עצמה. היא יודעת לקבל את האש והיא יודעת לכבות אותה.
אני אישה.
ובזכות זה יש לי את היכולת לאזן את האש שלי. אבל אני מודעת לעובדה שאין לי שליטה ברוח. אז אני עפה איתה.
רוח העולם היא גברית ביסודה ואני מקבלת אותה כפי שהיא. לא מנסה לשנות אותה, להחליש אותה, לנתב אותה, להשתמש בה לצרכי. היא פשוט צריכה להיות היא. רוח וזה כבר יסתדר מאליו.
הבנות שלי הן סימן מים והבנים שלי בסימן אויר. רוח. דיוקן מושלם.

ובאביב אני נולדת מחדש. כל אביב אני מתעוררת מתרדמה עמוקה. פוקחת עיניים אל השמש, ומברכת אותה, בחיוך, באהבה, בתקווה. ובכל אביב אני פורחת. נפתחת כמו פרח, מבקשת לגמוע את החיים.
אני נזכרת...
שנה שעברה, בדיוק בתקופה הזו, כבה לי האור. לי. כבה. האור.
זה היה בלתי נתפס.
ביום הולדתי שנה שעברה תפסתי במלוא עוצמת השחור את משמעות האובדן שחוויתי.
דווקא בעונה הזו, שמסמלת כל טוב עבורי. דוקא אז קיבלתי בומבה בפרצוף. והיא בדמות גבר. גבר שגיליתי שאני מרגישה כלפיו משהו. זה המית אותי. תשעה חודשים אחרי שאהוב ליבי נפטר, ואני כבר חיה. רוצה לחיות, במלוא עוצמת משמעות החיים.
פויה
ילדה רעה
עונש. עונש. עונש.
והענשתי את עצמי ואותו ואת העולם. שרפתי את כל מה שהיה. האש שלי שרפה. עוצמת הרצון שלי אל מול המציאות יצרה ניגוד כל כך בולט שאם רציתי או לא היא כיבתה את האש. המציאות הרגשית של חיי שימשה כמוטיב המים.
בכיתי חודשים. רצוף. לא יכולתי לעצור. אף אחד לא יכול היה לנחם אותי. אף אחד גם לא ממש רצה. וגם אני לא ידעתי מה רציתי. האש שלי כילתה את כוחותי כולם. רציתי את המת ורציתי את החי ורציתי לאבד את נפשי לדעת. הילדים שלי החזיקו אותי. היוגה גם.
זה נכון. החיים, כל עוד הם מפעמים בנו, חזקים הם מכל מוות. אבל האחיזה של המוות  בחיי באותו אביב, לא כל כך רחוק, היתה חזקה יותר. לא מצאתי על מה להודות. והיה לי המון על מה.
האביב החשוך ביותר בחיי.
ואני מודה לו.
גם לחושך.
בלעדיו לא הייתי מוצאת שיש בי את כוחותי לקום ולצעוד במשעול חיי. פצועה ובכל זאת צועדת עדיין. צולעת אבל לומדת שגם כחיגרת, עדיין יכולה ללכת ולמשוך איתי בעוז את עגלת חיי. לעיתים לאט, אבל בדרך כלל בצעדי ריקוד. בקלילות . כמו שאמר הרבי נחמן - אין לב שלם כלב שבור. למדתי את זה מרסיסי ליבי.
מחר,שוב יש לי יום הולדת. השמש תעלה, אני אתעורר אל בוקר שמשי ואסע לכליל,בדרך אשמע מוסיקה בפול ווליום ואבלע בעיניים פקוחות את מראות הנופים, את פריחת האביב, את השמש. אגמע אל ראותי במלוא עוצמת רצוני לחיות, את האויר הנקי. ואתרגל יוגה במשך 5 שעות. כשאחזור הביתה, אצא לאכול צהריים במסעדה טובה יחד עם ילדיי המקסימים ואחר-כך אנוח קלות ואצא ללמד יוגה.שיעור שני בחיי.
ובערב אצא להרים כוסית, עם כל מי שירצה להצטרף ולתת לי חיבוק ולקבל אחד.
זהו גם האביב השני בחיי. ולא רק הארבעים וארבע.
אני לא סופרת רק לפי הנוצרים. ולא לפי היהודים ולא לפי ההודים או האסקימוסים. אני סופרת גם לפי ארועי חיי.
אביב שני בלי הביטוי הפיזי של רוח חיי.
ואני פורחת עדיין.
למרות ואף על פי. ודוקא.
דוקא עכשיו מבינה שקיבלתי את החיים האלה כמתנה והלוואי ואדע לחיות אותם עד תום.
אז.... שיהיה מזל טוב. לא?

כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא

                                                                    

אז מה קורה לאנרגיה של האדם שמת? לרוחו? לנשמה שחיה בתוך הגוף שלו?
כשביקשו ממני לזהות אותו לפני הקבורה, חשפו את פניו. הבטתי בהם וחייכתי. חייכתי כי זה לא היה הוא בכלל. זו היתה קליפה. הבנתי את המשמעות החומרית של הגוף. אהובי לא היה בתוך הקליפה הזו יותר. הוא עבר דירה.
אז שאלתי את עצמי איפה הוא? ושאלתי את אויר העולם- איפה אתה?
והרוח שרק בעצים- אני כאן.
נשמתי עמוקות ופנינו אל מקום הטקס. על המדשאה, עמדו וישבו סביב מעין במה, כל הקרובים שבאו ללוות אותו בדרכו האחרונה. מפגש. אני דיברתי ראשונה.
אמרתי:
אהובי
אלוהים החפץ את החיים, מבקש אותך אליו ואני לא מתפלאה, שהרי אני מרגישה אותו דבר.
היית לי אוהב,אהוב,בן זוג, שותף לדרך, מורה לחיים במשך 19 שנים ו 45 ימים ואני לא חושבת שבגלל שהלכת זה יפסיק.
מהרגע שבו הכרתי אותך, אהבתי את הרוח שלך, את האהבה, את הצניעות, חוש ההומור,הרכות שבנשמתך ואת האותנטיות שלך. נשארת אתה. תמיד, בכל מצב, עד הסוף. מעורר הערצה. השראה.
אנחנו קוראים לזה דרכך האחרונה אבל בשבועות האחרונים הרגשתי שאתה סוגר מעגלים ובעת ובעונה אחת ממשיך את מעגל החיים.
אני יודעת שתישאר חי בזכרוני. שאראה אותך בכל משב רוח,בכל ציץ של פרח שצומח,בכל צליל.אתה חלק מנשמתי ואתה תלווה אותי בכל מחשבה שלי,בכל מילה ומעשה.
אני לא פוחדת אהוב יקר, הרי לאורך כל הדרך דיברת על הסוף הזה,תמיד תיכננת לעזוב מוקדם, התכוננת ליום הזה בכל עשיה שלך והכנת גם אותנו ולפעמים כשדיברת על זה ניסיתי לדמיין איך איך החיים יראו בלעדיך וזה גרם לי להרגיש עד כמה אתה מחבק וזה שיכנע אותי שכשאתה לא פה זה ריק. לא רציתי שתלך. האהבה שלך אלי הגדירה אותי ולמענה חייתי.
אתה בשבילי טעם החיים.
אתה מוסיקה.
בכל פעם ששמעתי אותך מנגן התאהבתי בך מחדש עוד יותר, כל מה שעשית היה מתוך passion לחיים- בזכות צל המוות. ככה ניגנת, ככה בנית כלים, ככה לימדת, ככה למדת, ככה אהבת, ככה עישנת וככה גם הלכת.
אני מודה לך אהוב יקר על כל מה שהשארת לי. אני אישה עשירה. הלכת ובכל זאת אתה נשאר בנו ובכל מי שנגעת בו עם המוסיקה שלך ועם הלב שלך.
לא יאומן, אבל אנחנו נפרדים ואני משחררת אותך באהבה בדרכך האחרונה עלי אדמות ואפילו במעמד זה אני משוכנעת שהטיימינג שלך מדויק והכי יפה שיש. כמו שקית' גארת' אמר ואתה אמרת גם כמה וכמה פעמים :
"Timing is the complex part of simplicity"
במותך ציווית לנו חיים
להתראות איש בוחר
להתראות אהוב.

אמרתי את הדברים בחיוך, והרגשתי איך הוא שמח וגאה בי. כמעט כולם בכו. העצב גאה סביבי ואני הייתי כל כך הרבה דברים. עצב היה רק אחד מיני בליל גועש של רגשות. כאב ובלבול וצורך אמיתי לא להשבר. לא עכשיו, בפרהסיה. הכאב בהתחלה היה שלי. אינטימי. לא רציתי להתרסק, לא ככה, לא בנוכחות הקהל, והוא סמך עלי שאחייך.
והרגשתי כמו מארחת במסיבה גדולה. אני זוכרת שהוא ביקש ממני לא לבכות כשהוא ימות. הוא ביקש שנרקוד על קברו. שננגן, שנצחק. כמובן שהתווכחתי איתו. אמרתי לו שאם הוא חושב שגם אחרי שהוא ימות הוא יוכל להגיד לי מה לעשות, הוא טועה טעות מתוקה מאוד.
אבל הוא לא טעה. אירגנתי מוסיקאים שבאו וניגנו, ואני חייכתי כל הזמן.
הרגשתי את האנרגיה שלו, את רוחו לאורך כל הדרך ועד רגע זה. הוא עדיין אומר לי מה לעשות, בדרכו המיוחדת.
משיחות שיש לי עם אנשים שחוו אובדן אני רואה בברור שהמתים משאירים את המהות האנרגטית שלהם אחריהם.
אישה שהיתה דיכאונית במהותה משאירה חשכה אחריה, אישה שאהבה עד בלי די משאירה גבר כואב ומתגעגע אך אולי משוחרר וחף מאשמה. ומה שהרגשתי כלפיו בעודו בחיים נשאר. לפעמים אותו דבר ולפעמים בדיוק הצד השני של המטבע. זה מבלבל כי אנחנו, אלו שנשארו מאחור כבר לא מכירים את עצמנו, מצד אחד מרגישים את הריק האיום ושתלטנות התהום ומצד שני מעין מלאות וקדושה שיש רק בלידה ובמוות. הרגשות שחוויתי אחרי מותו לא היו רגשותי שלי בלבד, היתה לי תוספת של מהותו.
אז מסתבר שגם אני לא טעיתי וכל מה שדיברתי בהלוויה עומד עדיין במבחן הזמן. הוא כל הזמן כאן. וככל שאני משחררת יותר ככה הוא נוכח יותר. בדיוק כמו מהות אהבתי לו בעודו בחייו. הוא נולד כרוח חופשיה ולא רציתי להרוס את זה. את זה אהבתי. אז אף פעם לא כבלתי אותו, שיחררתי אותו, וככל ששיחררתי יותר ככה אהבתו עטפה אותי בצורתה המוחשית ביותר. וככה שיחררתי אותו כשנשמתו עזבה את גופו, בתהליך ארוך שעדיין לא נגמר. כל הזמן משחררת עוד ומגלה שגם כאן יש אין סוף.
זוהי מתנת הכאב וההוכחה הבלתי מתפשרת למעגליות שיש בדברים ולאינסופיותם.
הגוף שהוא החומר מתכלה וחוזר לאדמה והרוח שהיא אינסופית מתמזגת עם רוח העולם הזה. צריך ללמוד לעשות שקט ולהתמזג עם הכאב והשמחה ואז אפשר להרגיש אותם, את המתים, באופן מוחשי כמעט.
"סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח.  ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים--שם הם שבים, ללכת". (קוהלת א' 7). 
האנרגיה תמיד נשארת השאלה היא איפה...