אסקפיזם או פגישה עם המציאות 2

יש לי חברה שמתפקדת כשרת התרבות בחיי.
היא יכולה למשל, יום בהיר אחד, להחליט שאנחנו הולכות יחד לסרט. היא קובעת מתי. מזמינה כרטיסים וזהו. עובדה מוגמרת.
לפני כחודשיים הלכתי איתה ככה לראות את "המלבישה" סרט אוסטרלי שמוצג בכל הפרומואים כקומדיה ושתינו חשבנו שזה רעיון טוב לצחוק קצת. המציאות סובבה אותנו ב 180 מעלות. לא זו בלבד שהסרט לא היה מצחיק, אלא שהיו בו כל כך הרבה מיתות כואבות שאני השתנקתי בבכי, בקולי קולות ואי אפשר היה לעצור אותי. התפרקתי.ולא רציתי לעצור. אם כבר לבכות אז עד הסוף. בכיתי ככה שנראה לי ששאר הצופים הסתכלו עלי יותר מאשר על העלילה עצמה. בכיתי כל כך חזק שחברה שלי נעה באי נוחות על מושבה. הלכה להביא לי מים. טישו. הציעה ללכת. אני רציתי להשאר. לבכות את זה עד הסוף.
כשהפעם היא הודיעה לי שהולכות לסרט התחננתי שתחמול עלי ושתבחר סרט הוליוודי שטחי לחלוטין. סרט בנות לא חשוב. סרט מצחיק באמת, כדי שאוכל לברוח לשעה וחצי. אפשר גם מדע בדיוני או פנטזיה אבל לא סרט מלא משמעות. היא שיחררה שליטה ונתנה לי לבחור בין שניים.
בחרתי לברוח.
זכותי המלאה .
אני אמנם בוחרת בדרך כלל שהמציאות תהיה הקרקע שלי עד כמה שאני מצליחה לדרוך עליה וחוקרת את האמת הפנימית שלי עד כמה שעיני הפנימית משגת אבל לפעמים מה שבא לי זה לברוח קצת, לסרט מצחיק ולא חשוב שלא מתאר חיים אמיתיים ובעיות וכאבים של אף אחת. סרט שמכניס אותי לעולם בלתי אפשרי. רחוק שנות אור מחיי. מחיינו כולנו. סרט שיש בו רק אור. רק נשים יפות וגברים נפלאים שמנהלים אהבה שאין בה שום בעיה ואפילו הבעיות הן מצחיקות וקלילות.
כשהמסך ירד אני מבטיחה לחזור לחיים שלי.
הטובים. הקשים. היפים. המכוערים. המוארים. החשוכים. המהירים. האיטיים. המעניינים. המשעממים. הצומחים. התקועים. הרואים. העיוורים. החכמים. הטיפשיים.
על קשת גווניהם המשוטטת בין הקטבים.
אבל בבקשה, אל תתנו לי לראות סרטים של במאי אחר שמנסה בשעה וחצי להעלות יחסים על מגוון גווניהם. הכי עמוק זה הכי משעמם כשמראים לי את זה על מסך שטוח.
עמוק זה טוב לחיים עצמם כשיש לי את האפשרות להבחין בתת גוונים של ההתנהגות האנושית מתוך הראיה שלי. הראיה המיוחדת לי. זו שאף אחד בעולם לא מכיר. חוץ ממנו. שכבר איננו. חוץ ממני. חוץ מכם הקוראים אותי.
האגדה מספרת על איש צעיר שהגיע הרגע שבו היה צריך לצאת למסע, בשביל להגיע אל מטרתו הוא היה חייב לשוט באנייה אל העבר האחר ולחצות את האוקיינוס. רבים סיפרו לו על הסירנות שבלב הים, סיפרו לו שעוד לפני שיבחין בהן, הוא ישמע את שירתן המתוקה שתפתה אותו לעצור ולא תאפשר לו להמשיך במסעו וכך הן יימשכו אותו אל המצולות ויאכלו את נישמתו.
הסירנות הן כל מה שמפתה אותנו לא להמשיך הלאה אל עולמינו החדש, ולכל אחד מאיתנו הסירנה שלו.
הפנטסיה היא הסירנה שלי, שמושכת אותי בכל פעם שוב ושוב אל האובדן, אל הכאב, אל המצולות ומאלצת אותי לפתח כח התנגדות שבעזרתו אני יכולה להמשיך במסע שלי שהרי בלי כח ההתנגדות הזה,פשוט אעצום עיניים ואכנע לקטיפה השחורה.
זוהי משמעות חיי, אולי משמעות החיים בכלל. לא באנו לכאן להיוולד להתבזבז ולמות. נולדנו כדי להתפתח כאינדיבידואל ולהעביר את יכולתינו הלאה לדורות הבאים כדי שנתפתח כאנושות ונמצה את הפוטנציאל הטמון בנו יחד ולא רק כדי שנתרבה ללא הכרה. הבחירות הפרטיות שלנו הן חלק מהמשמעות האוניברסלית וזו עוד סיבה שכדאי להבין אותן וכדאי בעזרתן למצוא משמעות ותשוקה לחיים.
כל כך הרבה פעמים אנחנו עושים את הבחירות הכי חשובות של חיינו מבלי להבין בכלל את הכרוניקה של הבחירה. בלי להבין  מה מפעיל אותנו.  אנחנו בוחרים כמו בסרט. כאילו הסצנה יכולה להגמר כשהבמאי מחליט. כאילו לא נצטרך לשאת  בתוצאות הבחירה וכאילו הסירנות לא כאן. אבל הן כאן. תמיד.  ונצטרך ועוד איך לשאת בתוצאות בחירותינו, כי בסרט הזה של חיינו, הסצנות לא מתחלפות בעיתוי שטחי, כשהבמאי מחליט לחתוך . בחיינו, ישנם רבדים של עומק אינסופי ואנחנו למעשה הבמאים אפילו שאנחנו לרוב לא מודעים לחלק גדול, ומטילים את האחריות על איזו דמות דמיונית שלפעמים היא אדם ולפעמים היא אלוהים. ואולי זו הסיבה שבעיתה הסצנות ממשיכות וטורפות מחדש את הקלפים עד שנבחר בכוח המודעות ונביים את חיינו בשביל ולמען התפתחותינו. המסע שלנו הוא טרנספורמטיבי. עלינו להמשיך בדרך ההתפתחות , עד סופה.
וכך אני מוצאת את עצמי נאלצת שוב ושוב לאטום את אזני לשירת הסירנה הפרטית שלי, הסירנה שבוחרת לחיות במעמקי השאול, ולמשוך גם אותי אליו. הסירנה שמעדיפה חיי נצח נטולי רגש. ובלית ברירה כמעט ובעוצמה שאני מודעת לא מודעת לקיומה, מפעילה את כוח ההתנגדות שבתוכי וממשיכה בדרכי, מותחת ומכוונת מחדש את המפרשים באהבה ונעזרת ברוח כדי להמשיך את המסע היפהפה הזה.
מציאות חיי.

אזכרה 4 שנים

שנה ראשונה שאני לא עושה אזכרה בקבר. לשם אני הולכת באופן אינטימי.
אבל כבר בשנה הראשונה עשיתי ערב לזכרו והזמנתי את כל החברים האהובים עליו ועלי שניגנו איתו ומילאו את חיינו במהלך השנים.
אני תמיד אומרת כמה דברים ואז הערב כבר זורם בנגינה ובכל מיני סיפורים עליו.
וכך אמרתי:
אם הוא היה פה הוא היה אומר שאני אומרת יותר מדי, שעדיף לנגן את זה. הוא לא היה איש של מילים אבל אני תמיד הייתי. אז אני אנצל את העובדה שהוא לא כאן כדי להגיד שמילים הן חזקות כשהן מדייקות הרגשה. בדיוק כמו מוסיקה שגם היא עלולה ליפול אל תוך בינוניות אם המוסיקאי לא מתחבר לעצמו.
התקופה הזו בשנה, ממש לפני האזכרה, זו עונת הבדידות הגדולה שלי. אני תמיד לבד.
אמנם מאוד מחמם את ליבי שאני מרגישה רצויה ואהובה אבל בימים האלה, שלפני האזכרה,  אף אחד ושום דבר לא יכול להפיג את זה. ואני גם לא רוצה. זוהי בדידות קיומית. פאטלית. ככה זה וזהו זה. לא מחפשת מזור וגם לא הקלה ולו קלה. התחברתי והתרגלתי לקטיפה השחורה והמלטפת הזו בימים שלפני האזכרה. זה מחבר אותי אליו.     
אף פעם לא אהבתי פרידות.
הן העציבו אותי .
תמיד.
כל פרידה, אפילו פרידות שראיתי בסרטים
אפילו כשנפרדתי ממשהו סתמי.
מבגד ישן. גרביים עם חור. בלאגן. מהרגלי אכילה. הרגלים בכלל. מספר טוב, מבגדים, מעבודה, ממכונית ישנה ששירתה אותי היטב, מפרק בתקופת חיים.
זה אף פעם לא כלאחר יד.
ואם אני צריכה להפרד ממישהו, אני צריכה לשם כך עבודת הכנה ארוכה ויסודית. אני רוצה להבין את הלמה. את האיך. את המתי גם. לפעמים בתוך עבודת ההכנה הזו אני מבינה שאני לא יכולה להפרד. שזה לא הזמן. או שאין שום דבר מאחורי הלמה חוץ מגחמה, חוץ מפחד. אבל אם שום דבר לא עוצר את הפרידה וזה בכל זאת קורה אני עושה מאמץ על לשאת בתוצאותיה באומץ.
אבל מעולם לא תארתי לעצמי פרידה שכזו. עם מותו מצאתי את עצמי בתוך תהליך פרידה אינסופי. אז ככל שהשנים עוברות לימדתי את עצמי לשחרר ולהרפות בתוך הכיווץ הטבעי שהפרידה מזמנת ומצאתי דרך חדשה.
20 שנה חייתי עם גבר, ולא תמיד זה היה קל או פשוט להשאר ביחד ולהמשיך לאהוב, לדאוג שהנר לא יכבה, לשים לב שאם הלהבה נחלשת להגביר את הבעירה. למצוא דרכים להתרכך מחדש, לא להתקשות , לא להשבר שהרי מה שגמיש הוא הרבה פחות שביר.
והרצון הזה להשאר יחד ובאהבה, הפך אותנו  לבלתי נפרדים גם במוות שהוא הפרידה האולטימטיבית.
כביכול.
כביכול זוהי פרידה המגדירה את האינסוף שיש בסוף הזה .
ועם זאת בשנה האחרונה למדתי רבות על נצחיות הקשר.
הוא מת והקשר עדיין חי.
ותהיתי בשנה האחרונה איך זה יתכן, איך קשר יכול להשאר כל כך חי למרות ועל אף התכלות הגוף הפיזי. הקשר ביני ובינו לא ניתק, ולא רק בגלל שהוא נשאר בתוכי. ולא רק בגלל שהוא נשאר בילדים, או במוסיקה, אלא שהוא גם ברוח שנושבת, בעלים שרוקדים בגשם, הוא חלק מלב העולם. חלק מהאורגניזם הזה שפועם רק שהיכולת שלנו להבחין בפעימה שלו היא מוגבלת.
ההכרות איתו ותהליך הפרידה ממנו לימד אותי שקשר הוא מקודש, הוא נצחי ובלתי מתכלה, כי אנחנו נמצאים על אותו תדר. דוקא הפרידה היא היציאה מאיזון. שיבוש בתנועת הגל, מערכת שאינה מסונכרנת. חריקה, קקופוניה, דיסהרמוניה, היא שבר, היא השקר. לא אמיתית. אנחנו לא באמת נפרדים. יותר מזה. ההפך הוא הנכון. אנחנו מטמיעים. מתאחדים. הוא הפך להיות חלק מתאי גופי.
שמעתי לאחרונה משפט כזה שאומר:
טבעו של המת להשכח.
זה נכון. כי עד כמה שהקשר חי, הזכרונות מתעמעמים והופכים למעין אד קלוש של הרגע.
האזכרות האלה משמעותיות ,הן מחברות את כולנו ומחזקות את הקשר ומטעינות מחדש באנרגיה המיוחדת שלו, שטבעה מטבע הדברים להשכח.
השכחה היא חלק מהאובדן הגדול, חלק מהתהום אליה נפלו גם הזכרונות ולא יכולים לעלות ולצוף.
קודם לאבד אותו ואז לאבד את הזכרונות.אחד אחד.
לשכב במיטה ולנסות ולהתאמץ להזכר, להבין שזה הולך ומתרחק.
אז כדי להחזיר אותו אלי. קצת. בלתי תלוי בזכרונות, התחלתי ללמוד לנגן צ'לו. רציתי לנגן משהו הערב אבל אני עדיין לא מוכנה, אז אולי בשנה הבאה, אבל אני מצליחה ככה, דרך הנגינה להמשיך ולהתקרב אליו גם אחרי מותו. אני עוברת בדרך שהוא עבר, כדי להיות מוסיקאי ולהביע כך את נשמתו דרך הצלילים.
נכון שאפשר גם לנגן באופן טכני. זה מה שאני לומדת כרגע. את הטכניקה כי פריטה על מיתר, מפיקה צליל אבל כדי שהצליל הזה יהפוך למוסיקה, אני צריכה להיות מיומנת מספיק בטכניקה ומחוברת מספיק אל עצמי כדי להצליח להעביר את האנרגיה הייחודית לי ולהעביר דרך הצליל את נישמתי , ובכדי לעשות את זה עלי גם לגעת בה בתוכי, לחוש  את מנעד הצליל בתוך הזמן, להכיר במגבלותי מול אינסוף מרחביה.
ועלי גם ללוש את כאבי, ליצור מהם, להאיר אותם, לא להתבייש בהם, או בחולשותי.
כך ראיתי את המסע שהוא עשה, וגם זה, בדיוק כמו הקשר, לא נגמר. אולי אותו חלק  שאנחנו יכולים לחוש בו, הסתיים אבל אני מאמינה שחלקים אחרים ממשיכים הלאה באותו מסע של הרחבת גבולות נשמתו כמו בכל פעם ששמעתי אותו מנגן ושמעתי איך החלל מתמלא בקסם צליליו, במהותו, שאפפה אותו וכך גם אותי בהילה של קוסם מארץ האגדות ומשהו מאותו קסם נשאר חי בכולנו.
ואולי כך הוא גם ממשיך, ואולי זוהי אחריותינו, להיות קוסמים בעצמינו ולהמשיך ליצור את יופי עולמינו.
להדהד.
נראה לי שכל מי שהכיר ואהב אותו הכיר בזה ברמה מסוימת, זו היתה הכריזמה שלו. דרכו היתה אמיתית ועמוקה  והוא העביר את זה דרך הצלילים ודרך הגנים שלו.
כל אחד מהילדים שלו נושא אותו בתוכו באופנים שונים, ואני מקווה שהם יצליחו באומץ להתחבר אל המקור הזה, זו לא משימה קלה לילדים, כי אשליית גופו נמוגה.
הילדים גדלים ואני רואה אותו בתוך כל אחד מהם וזו נחמה גדולה. ההמשכיות הזו, הידיעה שמשהו ממנו ממשיך באופן בלתי רצוני אפילו ובנו, באופן מודע, דרך הזכרונות שעדיין לא התפוגגו שיעלו במפגשים המיוחדים האלה.
זהו.
ועכשיו מוסיקה!

והיתה שם מוסיקה.
ואיפה שיש מוסיקה הוא נמצא. תמיד
וכך העלנו את זכרו.
והזכרונות שעלו ובאו לבשו את צורתו והפיגו את געגועי.באופן זמני.
מילאו את מצברי חיי לזמן מה.
אזכרה.