אסקפיזם או פגישה עם המציאות 2

יש לי חברה שמתפקדת כשרת התרבות בחיי.
היא יכולה למשל, יום בהיר אחד, להחליט שאנחנו הולכות יחד לסרט. היא קובעת מתי. מזמינה כרטיסים וזהו. עובדה מוגמרת.
לפני כחודשיים הלכתי איתה ככה לראות את "המלבישה" סרט אוסטרלי שמוצג בכל הפרומואים כקומדיה ושתינו חשבנו שזה רעיון טוב לצחוק קצת. המציאות סובבה אותנו ב 180 מעלות. לא זו בלבד שהסרט לא היה מצחיק, אלא שהיו בו כל כך הרבה מיתות כואבות שאני השתנקתי בבכי, בקולי קולות ואי אפשר היה לעצור אותי. התפרקתי.ולא רציתי לעצור. אם כבר לבכות אז עד הסוף. בכיתי ככה שנראה לי ששאר הצופים הסתכלו עלי יותר מאשר על העלילה עצמה. בכיתי כל כך חזק שחברה שלי נעה באי נוחות על מושבה. הלכה להביא לי מים. טישו. הציעה ללכת. אני רציתי להשאר. לבכות את זה עד הסוף.
כשהפעם היא הודיעה לי שהולכות לסרט התחננתי שתחמול עלי ושתבחר סרט הוליוודי שטחי לחלוטין. סרט בנות לא חשוב. סרט מצחיק באמת, כדי שאוכל לברוח לשעה וחצי. אפשר גם מדע בדיוני או פנטזיה אבל לא סרט מלא משמעות. היא שיחררה שליטה ונתנה לי לבחור בין שניים.
בחרתי לברוח.
זכותי המלאה .
אני אמנם בוחרת בדרך כלל שהמציאות תהיה הקרקע שלי עד כמה שאני מצליחה לדרוך עליה וחוקרת את האמת הפנימית שלי עד כמה שעיני הפנימית משגת אבל לפעמים מה שבא לי זה לברוח קצת, לסרט מצחיק ולא חשוב שלא מתאר חיים אמיתיים ובעיות וכאבים של אף אחת. סרט שמכניס אותי לעולם בלתי אפשרי. רחוק שנות אור מחיי. מחיינו כולנו. סרט שיש בו רק אור. רק נשים יפות וגברים נפלאים שמנהלים אהבה שאין בה שום בעיה ואפילו הבעיות הן מצחיקות וקלילות.
כשהמסך ירד אני מבטיחה לחזור לחיים שלי.
הטובים. הקשים. היפים. המכוערים. המוארים. החשוכים. המהירים. האיטיים. המעניינים. המשעממים. הצומחים. התקועים. הרואים. העיוורים. החכמים. הטיפשיים.
על קשת גווניהם המשוטטת בין הקטבים.
אבל בבקשה, אל תתנו לי לראות סרטים של במאי אחר שמנסה בשעה וחצי להעלות יחסים על מגוון גווניהם. הכי עמוק זה הכי משעמם כשמראים לי את זה על מסך שטוח.
עמוק זה טוב לחיים עצמם כשיש לי את האפשרות להבחין בתת גוונים של ההתנהגות האנושית מתוך הראיה שלי. הראיה המיוחדת לי. זו שאף אחד בעולם לא מכיר. חוץ ממנו. שכבר איננו. חוץ ממני. חוץ מכם הקוראים אותי.
האגדה מספרת על איש צעיר שהגיע הרגע שבו היה צריך לצאת למסע, בשביל להגיע אל מטרתו הוא היה חייב לשוט באנייה אל העבר האחר ולחצות את האוקיינוס. רבים סיפרו לו על הסירנות שבלב הים, סיפרו לו שעוד לפני שיבחין בהן, הוא ישמע את שירתן המתוקה שתפתה אותו לעצור ולא תאפשר לו להמשיך במסעו וכך הן יימשכו אותו אל המצולות ויאכלו את נישמתו.
הסירנות הן כל מה שמפתה אותנו לא להמשיך הלאה אל עולמינו החדש, ולכל אחד מאיתנו הסירנה שלו.
הפנטסיה היא הסירנה שלי, שמושכת אותי בכל פעם שוב ושוב אל האובדן, אל הכאב, אל המצולות ומאלצת אותי לפתח כח התנגדות שבעזרתו אני יכולה להמשיך במסע שלי שהרי בלי כח ההתנגדות הזה,פשוט אעצום עיניים ואכנע לקטיפה השחורה.
זוהי משמעות חיי, אולי משמעות החיים בכלל. לא באנו לכאן להיוולד להתבזבז ולמות. נולדנו כדי להתפתח כאינדיבידואל ולהעביר את יכולתינו הלאה לדורות הבאים כדי שנתפתח כאנושות ונמצה את הפוטנציאל הטמון בנו יחד ולא רק כדי שנתרבה ללא הכרה. הבחירות הפרטיות שלנו הן חלק מהמשמעות האוניברסלית וזו עוד סיבה שכדאי להבין אותן וכדאי בעזרתן למצוא משמעות ותשוקה לחיים.
כל כך הרבה פעמים אנחנו עושים את הבחירות הכי חשובות של חיינו מבלי להבין בכלל את הכרוניקה של הבחירה. בלי להבין  מה מפעיל אותנו.  אנחנו בוחרים כמו בסרט. כאילו הסצנה יכולה להגמר כשהבמאי מחליט. כאילו לא נצטרך לשאת  בתוצאות הבחירה וכאילו הסירנות לא כאן. אבל הן כאן. תמיד.  ונצטרך ועוד איך לשאת בתוצאות בחירותינו, כי בסרט הזה של חיינו, הסצנות לא מתחלפות בעיתוי שטחי, כשהבמאי מחליט לחתוך . בחיינו, ישנם רבדים של עומק אינסופי ואנחנו למעשה הבמאים אפילו שאנחנו לרוב לא מודעים לחלק גדול, ומטילים את האחריות על איזו דמות דמיונית שלפעמים היא אדם ולפעמים היא אלוהים. ואולי זו הסיבה שבעיתה הסצנות ממשיכות וטורפות מחדש את הקלפים עד שנבחר בכוח המודעות ונביים את חיינו בשביל ולמען התפתחותינו. המסע שלנו הוא טרנספורמטיבי. עלינו להמשיך בדרך ההתפתחות , עד סופה.
וכך אני מוצאת את עצמי נאלצת שוב ושוב לאטום את אזני לשירת הסירנה הפרטית שלי, הסירנה שבוחרת לחיות במעמקי השאול, ולמשוך גם אותי אליו. הסירנה שמעדיפה חיי נצח נטולי רגש. ובלית ברירה כמעט ובעוצמה שאני מודעת לא מודעת לקיומה, מפעילה את כוח ההתנגדות שבתוכי וממשיכה בדרכי, מותחת ומכוונת מחדש את המפרשים באהבה ונעזרת ברוח כדי להמשיך את המסע היפהפה הזה.
מציאות חיי.