אהבה היא אנרגיה חיונית. בלעדיה חיים אינם חיים.
כל עוד מתקיימים חיים, מתקיימת גם אהבה.
אהבה כלשהי. אהבה למשהו. מישהו.
האנרגיה הזו תלויה בכל אחת ואחד מאיתנו אבל יותר מזה, היא תלויה ביכולתנו לייצר אותה כיחידה, כולנו כאחד. היכולת שלנו להסיר את המעטה המכסה עליה.
את מעטה האשליה ניתן להסיר בעזרת המודעות, לגלות ולהעצים אותה בתוכנו, יכולת זו, היא למעשה יכולתה שלה לקיים את עצמה בחלל ובזמן וכך לקיים אותנו.
זהו מעגל אנרגטי.
כדור הארץ בחלקים נרחבים שלו חולה.
אהבה היא התרופה.
תמיד היתה.
אנחנו מרגישים אותה מהר מאוד כשפוגשים בן זוג מתאים. משיכה חזקה ובלתי מובנת שנכתבו עליה אינסוף שירים ורומנים רחבי יריעה, המסתורין האופף אותה היווה השראה לאומנות ולמדע מאז ומעולם.
המשיכה בין החלק החיובי של האנרגיה הזו והחלק השלילי , הזכרי והנקבי, מציפים אותה במהירות. ופעמים רבות נוצר בלבול, סוג של היסט, קוראים למשיכה אהבה אבל לא.
האהבה באה אחר כך.
יש באפשרותה לייצר ולהפעיל את הפוטנציאל הגלום בנו לאהוב, באופן כימי, כך נוצר כח משיכה שכמעט בלתי אפשרי להתנגד לו, היא חייבת שיהיו לה כלים עוצמתיים כיוון שבסופו של יום, היא זו המגלה לנו את החשכה האינסופית הקיימת בנו. את אותה חשכה שלרבים מאיתנו יש שאיפה להאיר בעזרתה. הכוחות הגלומים בנו נועדו לבוא לאיזון.
אנחנו עבדי האהבה. היא זקוקה לנו ולכן אנחנו זקוקים לה.
הבחירה בידינו אם נשרת את החושך שבתוכנו או את האור.
זהו לא רעיון פילוסופי, זהו רעיון המעוגן במציאות חיינו. כל מה שאנחנו מעניקים, החל מהנשיפה של הפחמן הדו חמצני אותו אנחנו מייצרים וכלה באהבה אותה אנחנו מעניקים לזולתינו קשור לקוטב החיובי בחיינו, קשור לשמש. לאור.
כל מה שאנחנו מקבלים, החל בחמצן הממלא אותנו וכלה באהבה שאנחנו מקבלים, קשור לחושך ולירח.
אלו שני קטבים המרכיבים את היסודות המניעים את עולמינו.
האנושות היא עמוד תווך. היא הכוח המשמר ומעצים את האנרגיה הזו ואולי בזה מותר האדם מהבהמה. אנחנו כמו קבל במעגל חשמלי בכל הנוגע לאהבה כאנרגיה. המשימה שלנו היא להגדיל את כוח הקיבול בתוכנו.
המודעות היא זכות הבחירה בין טוב ורע ובין אור וחושך. בין אהבה ופחד.
בחירתינו בחושך הוא שלב בהתפתחות האנושית שעליו אולי ארחיב בפוסטים הבאים אבל לעת עתה אומר שכדי לאהוב יש לבחור באהבה, הבחירה בה מביאה אותה, מגלה אותה, מסירה את המעטים ואת צעיפי הבורות מעליה. כדי לאהוב יש להתפשט, לעמוד בפניה ערום ועריה, בפשטות, ולפתח כושר התנגדות ,להתקדם כנגד הזרם הסוחף אותנו מטה לעבר עולם החושים שפונה קודם כל לעבר היצרים והכניעה להם.
כשאהובי מת, האנרגיה שלו "התנחלה" בגופי ובבת אחת גדלה היכולת שלי לאהוב, כמות האנרגיה שקיבלתי היתה גדולה על גופי שיכולת הקיבול שלו לא גדלה בהדרגה, בבת אחת הייתי צריכה לשאת בתוכי את אהבתו שעד לאותו רגע הוא נשא אותה בגופו. המשא היה כבד, הקטבים חיו בתוכי, אור וחושך היבהבו בי ואיימו לקצר את המערכת. לא אחת חשבתי שאמות מכאב. אבל האהבה לא ויתרה. היא היתה צריכה מקום משכן על האדמה הזו והיא מצאה את משכנה אצלי. כך במותו זכיתי באהבתו באופן שלא ידעתיו קודם. אני קוראת לזה מתנת הכאב.
אני אומר כאן משהו שאין הוא נכון או לא נכון, אלא הוא גם נכון וגם לא.
זוהי בחירה.
ההתייחסות למוות היא תלוית תרבות והיא גם בחירה הנובעת מהרבה גורמים נוספים.
בשבילי-
המוות הוא גם מתנה. מתנה אנרגטית.
האנרגיה הזו היא בלתי מדידה, המדע בכליו ה"מוגבלים" יחסית, לא יכול לראות אותה או למדוד ומה שלא מדיד מבחינת המדע לא קיים, ולכן היא לא "נחשבת" אנרגיה. היא נקראת לעיתים רגש, לפעמים רעיון פילוסופי וגם דת אבל...
היא כל אלה ועוד,
היא הכל,
והיא נמצאת גם בצורתה החומרית, צפונה בתוך גופנו מייחלת להתפתח,לצמוח, להתעצם,להתעורר, ולשם כך עלינו להתגבר על היצר, על האגו, על הגאווה, על הכעס ועל ההצמדות שלנו לחפצים ולחומר בכלל.
לכל אחד ואחת מאיתנו, ניתנת זכות הבחירה, בכל רגע ורגע, זכות הבחירה בין טוב ורע ,אפשרויות הבחירה האלו קיימות בתוך מסגרת יכולות מסוימת, אף אחד לא יכול לאהוב מעבר למידותיו אלא אם כן הוא מאמן ומתרגל את היכולת הזו, לאהוב, לחמול, להעניק, להבין ומתאמן על ריסון הכעס, ריסון הרצון למען עצמי, מאמן את עצמו שלא לשפוט את האחר ועוד.
את התרגול צריך להתחיל מהמקום הגס ביותר, מהרטיטה הגסה ביותר, מהגוף הפיזי, להמשיך אל הגוף המנטלי ואז לאמן גם את גוף הרוח.
זה אפשרי.
זוהי היוגה.
היא מאריכה ומחזקת את השרירים של כל מובני חיינו ומאפשרת לנו כוח קיבול גדול יותר לאהבה.
