סלט תכניות

                                                                           
בכל בוקר שישי, בבית הקפה שבו אני נוהגת לשבת לפני שמתחילה את יומי,יושבת משפחה. אבא אמא וילד בן 10 בערך.
אני לא נוהגת להקשיב לשיחות של אחרים ואפילו נוהגת שלא להקשיב ולא לנעוץ עיניים, אבל לעיתים קורים דברים שלאורך זמן מושכים את תשומת ליבי ואני לא יכולה להתעלם. במקרה הזה, בכל שבוע אני מופתעת מחדש לגלות איך הדינמיקה בינהם כל כך חוזרת על עצמה.
הם מתיישבים תמיד באותה צורה, היא בצד אחד של השולחן ומולה יושב הילד. האבא לצידו. גם הוא מולה אבל מרוחק.
זה תמיד מתחיל כשהיא בטלפון, כותבת sms או גולשת. מרוכזת במסך הקטן והוא גוער בה.
"מה יש לך לכתוב עכשיו? עם מי יש לך להתכתב? למה זה חשוב?"
הוא ביקורתי כלפיה ,היא נאנחת עמוקות, תמיד וכעבור שניות ספורות מניחה לטלפון. לפעמים הילד לוקח אותו ומתחיל לשחק. היא מזמינה סנדוויץ עם טופו, הוא לא מבין איך היא אוכלת את הגומי הזה, היא חותכת עם סכין הוא לא מבין למה עם הסכין הזה "תבקשי סכין אחר"  היא מבקשת סכין והוא מסנן "תגידי אני מבקשת סכין ולא אפשר סכין"
היא שוב נושמת עמוק. לא עונה. ברגע שהוא קם לשירותים היא מוציאה את זעמה על הילד. חוטפת לו את הטלפון. "תקבל אותו כשתדע איך להתנהג" היא גוערת בו.
הילד מתחיל לבכות, ובדיוק אז האבא חוזר וגוער בה. תתני לו לגמור את המשחק לפחות, הוא אומר לה. היא לא עונה לו.
אני לא מבין אותך, הוא אומר לה, מה אכפת לך.
כשהם מתחילים לאכול ממש הדרמה שוככת.
ואני שואלת את עצמי למה הם לא מציפים את האהבה?למה להביע אותה ככה?ואולי אין אותה? היתכן? האם יש שם אהבה או רק פוטנציאל שלה? האם היא נשכחה בתוך סבך היומיום? האם מתורגמן יעזור?מישהו שילמד אותם איך עובר קו ישר המקשר בין הלב ללשון? האם הם לא רואים שלאהבה יש קוד התנהגות מאוד ברור ואותנטי? האם הם לא שומעים את נישמתם המשוועת להקשבה? האם הם לא רעבים האחד לשניה? האם הם לא מבינים שחייהם עלולים להפסק כל רגע ואז מה שישאר להם זה הניכור? שאם הם יאהבו הלכה למעשה הם ירוויחו אהבת עולם?
כי ככה זה.
חיים ואני תיכננו לצאת לסרט בערב שישי. פעם ראשונה שאנחנו יוצאים יחד לסרט.מרגש. אז התלבשתי והתארגנתי וקבענו שהוא אוסף אותי מהבית. התכנון היה לעבור קודם דרך העסק שלו לשעה קלה.
"בטח" אמרתי "בכיף" אבל כבר אז לקחתי בחשבון שלא נגיע לסרט. אני זורמת.וזה מה שלזרום אומר בשבילי.
 כבר שנים שאני יודעת את סודו של הזמן. ששעה יכולה בקלות להפוך לשעתיים ואפילו לשלוש, והאופציה של הזמן להמתח קיימת תמיד.
הגענו אליו לעסק והוא עשה הכל בנחת. כרגיל.  זה שימח אותי כמובן, אם כבר, אז להנות.
בכל מקרה, בשביל הטיזינג, תיפקדתי מדי פעם כשעון דובר :
" יש לנו עוד שעה וחצי"
"אני מודע לשעון ואנחנו מגיעים לסרט בזמן" הוא אמר ברצינות ראויה.
"סבבה" חייכתי .
בין לבין אנחנו עושים דברים, נהנים מאוד אחד עם השני, צוחקים, מדברים, משתעשעים.
"יש עוד שעה עד שהסרט מתחיל, חיים" התעורר השעון הדובר.
"אנחנו כבר מסיימים. 10 דקות והיינו פה" אמר לי חיים והישיר מבט.
"או. קי" חייכתי שוב.
אחרי כמה זמן אני קמה מהכסא שעליו נשבעתי לשבת ולנוח עד הסוף, כי הייתי מאוד מאוד עייפה.
ובכל זאת השתעממתי מהמנוחה וכמו כל פולניה,חשבתי לעצמי שאני כבר אנוח בקבר. מה גם שרציתי לעזור, וזה האריך את העבודה כי הוא ניסה להראות לי איך לעשות דברים ואני התעקשתי לעשות אותם על פי דרכי וכל הזמן ציחקקנו ועשינו שטויות. והשעון לא עצר לרגע. הייתי מודעת לחלוטין לזמן שעבר.
ובקרוב ממש כבר היינו חייבים לצאת.
"אם את רוצה שנגיע לסרט אז תשבי לך על הכסא כי ככה לא נגיע לשום מקום" אומר לי חיים בחיוך שובב.
"אנחנו כנראה לא הולכים לסרט"
"הולכים הולכים, כבר יוצאים" הוא אומר ומאמין בכל ליבו.
"לא הולכים"
"אני כבר סיימתי פה, ממש עוד רגע, ואם לא תפריעי אז תוך 5 דקות אנחנו בחוץ"
"לא הולכים"
הוא מרים מבט "לא הולכים?"
חייכתי "לא. לא נגיע בזמן, נעמוד בפקקים בכניסה, נהיה בלחץ. אני כבר מתחילה להיות עיפה. בוא נחזור הביתה"
"אז נצא לשתות משהו?"
"יאללה, סבבה"
לא עוברות 5 דקות ובדרך החוצה אני אומרת לו "עזוב בירה בחוץ"
הוא מסתכל עלי, בוחן את מצב הרוח שלי. אני מחייכת "עייפה פשוט" אני אומרת.
"הביתה" הוא אומר, חד משמעי.
הוא נוסע בדרך אחרת
"לאן?" אני שואלת
"טיול טבע קטן, ממש קטן" הוא אומר בחיוך
"אז לא הביתה?"
"תכף...הכי חשוב שאנחנו יחד. לא?"
"כן" אמרתי ברוך "זה הכי חשוב"
הגענו למקום מדהים ועוצר נשימה ביופיו , מאוד שמחתי להיות שם איתו ומאוד שמחתי על כל הערב הזה, ששום דבר ממה שתיכננו לא יצא בו ובכל זאת נהנינו מכל רגע, אף אחד מאיתנו לא הרס את הביחדנס. אמנם תיכננו דבר אחד ויצא דבר אחר. עשינו סלט תוכניות, אבל יצא סלט טעים.
אני יודעת שכשיהיה משהו שנצטרך להגיע אליו בזמן באמת, כי צד שלישי תלוי בנו, כי אחרת נפספס משהו שלא יחזור,כי לאחד מאיתנו חשוב להיות, כי ככה או אחרת,
כי אז שנינו נעשה מאמץ .
אני יודעת את זה כי ככה זה כשגמישות וחוזק מהווים מהות ביחסים.
אני יודעת את זה כי למדתי את זה ב 20 השנה שחייתי עם גבר באהבה.
אני יודעת את זה כי ידענו גם עליות ומורדות שלימדו אותי להתרחב ולהתכווץ אל מול השינויים. להתגמש.
אני יודעת את זה כי גם נשברנו והתאחינו ולמדנו לאהוב יותר והתחזקנו.
גמישות השריר והחוזק שלו מעידים על הבריאות שלו וככה גם יחסים, תסתכלו על הגמישות שלהם אל מול חוזקם.
להיות גמיש מדי ולהתקפל אל מול המציאות זו חולשה וככה גם שריר, אם הוא רק גמיש הוא חלש עד כדי חולה.
גם עמידה איתנה אל מול המציאות, היא חולשה כי היא לא מאפשרת לכח ההתנגדות להתממש, וכח ההתנגדות הוא אחד הכוחות המפתחים עלי אדמות.

החיים הם כמו סלט, יש בהם מהכל ובכל זאת אם מעזים לטעום ולקחת ביס מכל וכל, זה עדיין הומוגני וטעים.

לנשום

                                   פוסט זה מוקדש לאיש יקר שלא אוהב כשאני אומרת לו לנשום

הרבה שנים התייחסתי לפעולת הנשימה כמובנת מאליה.
למעשה, מהרגע שנולדתי עד שכמעט הפסקתי לנשום עם מותו.
אולי זה יהיה יותר מובן אם אכתוב שלא התייחסתי אליה כלל,למעשה הנשימה היתה לי כמו כל חלק אחר בגופי במשך 42 שנים. כמו הצפרניים, כמו השיער.
עד שהבנתי, בגופי, שלנשום,יותר מכל איבר אחר, זו מתנת החיים,שהרי בלעדיה הם לא ייתכנו.
עד שידעתי שאורך הנשימה שלי מעיד רבות על היכולת שלי להכיל את מצבי חיי.
עד שקלטתי בחושי שלשלוט בה ואפילו מעט, מלמד אותי על השליטה ברגש שלי ובהבעה שלו.
עד שלמדתי דרך הגוף על כוחות הריפוי שיש בה, בנשימה.
הנשימה היא החלק המקשר בין הגוף הפיסי שלי לשאר הגופים, היא מקשרת בין הגוף הפיסי דרך גוף הרגש לגוף הרוחני, שבתוכו נמצאת הנשמה.
מעניין לראות  שבין נשמה לנשימה רק י' מפרידה  שהיא האות שמייצגת במקרים רבים את אלוהים , מעניין לראות שהשפה תומכת ברעיון הזה, הנשימה היא זו שמחברת בין הגוף שלנו לנשמה, היא הרוח שנכנסת אל גופנו ברגע לידתנו ונותנת לגוף חיים וכשהנשימה יוצאת מאיתנו החיים בגוף הזה נגמרים, הנשמה כבר לא שם,גם.
הנשימה שלנו היא ראי הנשמה, אדם המיומן בנשימתו הוא אדם שיש לו קשר הדוק ומודע לנישמתו.
כתרגיל ראשון, כדאי לשבת בשקט ולהקשיב לה, לנשימה, לקצב שלה, לחוזק שלה, לנסות לא לכוון אותה אלא רק לראות מהי בדיוק. להכיר אותה. אחר כך באים תרגילים נוספים שמלמדים אותנו להאריך אותה ולשלוט בה.
כשהנשימה ארוכה זה אומר, בין היתר, שיש לנו יכולת להחזיק הרבה אויר לאורך זמן בתוך הגוף או להפך, להחזיק אותו מחוץ לגוף הרבה זמן, ואם אני משתמשת בנשימה כאנלוגיה למצבי חיים אז מי שמיומן להחזיק את נשימתו, בהכרח יודע גם לנשום עמוק לפני שהוא מדבר, הוא יכול לשלוט בתגובותיו ולנהל אותן, אחרת, בהרבה מאוד מקרים התגובות האינסטנקטיביות שלנו הן אלה שמנהלות אותנו, אנחנו אומרים דברים שאנחנו מצטערים עליהם וחייבים להצדיק את עצמינו ומסתבכים בתוך עולם תגובות שהנשמה שלנו לא חלק ממנו, ככה יש מקום ומרחב לאגו וזו הסיבה שהוא מנצח. האגו צועק את דברו והנשמה לוחשת. צריך וכדאי לעשות לה מקום. לשתוק קצת כדי לשמוע את מה שיש לה להגיד. היא יודעת לכוון אותנו למקומות הנכונים לנו, אבל היא לעולם לא תצעק. נצטרך לעשות לה מקום. והדרך היא דרך הנשימה.
אז קודם כל לנשום.
לנשום ולהתייחס ביראת כבוד ובהוקרת תודה לפעולה המופלאה הזו שמאפשרת לנו להיות אנושיים, להיות טובים באופן מודע, לרצות ולהצליח לעשות טוב בעולמינו.
הצורך ללמוד לנשום מחדש כאדם בוגר נולד אצלי אחרי מותו של אהובי שהיה חלק  בלתי נפרד מהקצב  של חיי ובהכרח חלק מהנשמה שלי . הזוגיות  השפיעה על  נישמתי ונשימתי.
אני זוכרת בברור את נשימתו האחרונה. לאחריה כבר לא היה שם דבר. הבנתי באותו רגע עד כמה הפיסיות של עולמינו היא מתנה. וכשהוא הפסיק לנשום, אני הייתי צריכה להתחיל לנשום מחדש בלעדיו, ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל הרגשתי תחושת מחנק. ובדיוק אז נכנסתי לקורס מורים ליוגה ושם למדתי שוב לנשום. כמו תינוק.
גם היום,הנשימה, היא זו המאפשרת לי להשאר בתוך מצבים לא נוחים בעליל,מצבים שמזמנת לי המציאות ולנשום לתוכם. לא להגיב מיד, לחכות יום, יומיים, לפעמים חודש,לפעמים יותר, ואז מתגלה לי פתרון, התשובה עולה ובאה לאט, מותאמת לכל ההיבטים של חיי.
אני נושמת לאט וככה, עם כל שאיפה ונשיפה הפרופורציות חוזרות אלי.
הכל בזכות היכולת הפיסית לנשום בקצב איטי, להחזיק את האויר בגוף או מחוצה לו..
בתוך מצבים לא נוחים זה מאוד קשה  לי לעשות, הנטיה הטבעית שלי היא להגיב בספונטניות ובאימפולסיביות ממש כמו שקורה במצבי חרדה המאופיינים בנשימה מהירה ולא סדירה, מה שמשנה את קצב הלב. טיפול אפקטיבי במצבי חרדה הוא תהליך למידה של נשימה איטית, להחזיר את הגוף לקצב. ואז אפשר לטפל בהבט הרגשי שהביא אותנו למצב הזה. ככה בדיוק קורה גם במצבי חיים מורכבים אחרים שאינם מצבים אקוטיים בהכרח אבל טומנים בחובם כאב עמוק. אלו הם מצבים שהכרחי לנשום לתוכם. בתשומת לב ובקשב.
 אני אישה. אני אש. ובעבורי היכולת לשלוט בעוצמת האש שלי היא הכרחית לקיום תקין של מערכות חיי. אז כנראה שבשביל כולנו. האתגר האמיתי הוא לדעת איך ולא לקבל כמובן מאליו שאנחנו יודעים לנשום.

קעקוע ומשמעות

הרבה שנים השתעשעתי לי ברעיון הקעקוע ולא עשיתי. לא מצאתי משהו שדיבר אלי עד כדי לקעקע אותו על גופי לתמיד. משהו שאני יודעת ללא צל של ספק שארצה שיישאר לנצח. משהו שהוא בדרגת איבר מאברי גופי.
אחרי מותו ידעתי ללא צל של ספק וידעתי גם איפה. ידעתי שאני רוצה לקעקע את דמותו על לוח ליבי מאחור, על הגב, בדיוק במקום של הלב. נפגשתי עם מקעקעת מוכשרת, הבאתי איתי את הרעיון והיא תירגמה אותו לציור. ואז קבענו תאריך לקעקוע. מאחר שנפלו חגים באמצע והיא תכננה אחר כך נסיעה, קבענו לחודשיים מאותו רגע.
בין לבין נפלה אצלי ההבנה שאני חייבת לעבור דירה, שהילדים ואני מוכרחים לעזוב את הבית שבו גרנו כמעט כל חיינו המשותפים,  הבית שבו התחיל סיפור אהבתנו, הבית שאליו חזרנו ובו התאחנו מחדש אחרי משבר גדול, הבית בו נולדו כמעט כל ילדינו, הבית בו הוא תמיד אמר שנולד מחדש, הבית בו הוא מת.
בית שהוא סיפור חיים.
אחרי שהוא מת, התקרה בחדר העבודה שלו נפלה. פתאום שמעתי בום וכשנכנסתי החדר נראה כמו חפירה. התקרה התפוררה. אחרי כמה ימים צינור המים של מכונת הכביסה, זה שיוצא מהקיר, התפוצץ, ואינסטלטור ניסה לסדר במשך כמה ימים, אבל זה היה ממש קשה. על גבול הבלתי אפשרי. כל נגיעה שלו פוררה עוד חתיכה.
נראה היה לי שהקירות מתפרקים מצער. כמוני.
נראה היה לי שהבית מקיא אותי מקירבו.
נחנקתי בין הקירות .
החלטתי לעבור דירה.
הדירה הראשונה שראיתי היתה בשכנות לחבר יקר, רציתי אותה.
בעלי הדירה רצו שאכנס מידית כי הדירה עמדה ריקה כחודשיים. אני רציתי לפחות חודשיים להתארגן.
לארוז את כל השנים המשותפות שלנו בארגזים, לא היה עניין של מה בכך, והייתי צריכה אוויר לנשימה ואפשרות לעכל את המעבר.האמנתי שכמו שהבית שלי זורק אותי מתוכו ככה הבית הזה, אם זה הבית שנכון לי ולילדים ולשאר ההיבטים של חיי, הוא יחבק אותי אליו ויחכה לי.
אבל למרות הגישה הרומנטית שלי, היה מאוד מורכב להגיע לעמק השווה.
בעל הדירה עורך דין, ולמרות אישתו הרכה והאמפטית הוא נותר בעיקשותו וגם אני התעקשתי, הבנתי אותו,  אבל בתוכי האמנתי שהם לא יצליחו להשכיר אותה לאף אחד אחר, היא היתה מדויקת מדי ובשבילי. וככה בדיוק היה.התחלתי לארוז בכוונה לעבור לשם בתאריך שרציתי ובלי ערובה שכך יהיה. כעבור חודש כשאני כבר חיה על ארגזים ובלי מקום לעבור אליו, התקשרה אלי בעלת הדירה ואמרה שהיא רוצה אותי כדיירת ומה צריך לעשות כדי שנחתום חוזה. קבענו תאריך, זה היה אותו יום שבו קבעתי עם המקעקעת לעשות את הקעקוע שינציח ויזואלית ופיזית את האהבה שלנו.
אל המקעקעת הגעתי עם החוזה של הדירה ביד, נכנסתי והיא ביקשה ממני להתיישב על כסא, עם הפנים אל המשענת  התיישבתי כפי שהיא ביקשה ,הנחתי את הפנים על שתי כפות ידי ועצמתי עיניים. היא התחילה לקדוח את הצבע לתוך גופי. זה היה כואב.
ברקע התנגן Hey Jude. החדר היה שקט, לא החלפנו מילה לאורך כל התהליך ורק המוסיקה, המחשבות שלי והכאב היו שם.
ואז הם הגיעו לשורה : Remember to let her under your skin, then you begin to make it better.
באותו רגע, ראיתי בברור כמה היום הזה משמעותי.
חתמתי חוזה לדירה חדשה בשביל הסיכוי לחיים חדשים, בשביל לא להיקבר מתחת לזכרונות, ובאותו יום חתמתי גם את דמותו על לוח ליבי וברקע מתנגן השיר הזה עם המשפט הזה.....
מה שעשיתי באותו יום למעשה זה לחתום את המוות למען הסיכוי לחיות. כי האהבה חיה ואני חיה יחד איתה.
הקעקוע היה סמל עבורי, שהאהבה שבלב תישאר לנצח, למרות שהוא מת. האהבה חיה בי בילדים ובמוסיקה ומי שירצה יזכה לרוב טובה.
במהלך חיינו הכנסתי אותו אל מתחת לעור שלי. לאורך השנים הכנסתי אותו לתוך מחזור הדם שלי רק ככה הדברים הפכו להיות טובים יותר. האהבה אליו נכנסה לתוך מחזור הדם שלי בעודו חי,  בטיפטופים מדודים ורציפים לאורך 20 שנה, הוא קיעקע את דמותו בתוך ההוויה שלי ואני לעולם אהיה האישה שידעה אותו. הוא טבוע בי והקיעקוע היה סמל לכל התהליך הזה.
בכיתי, וכל דמעה שנשרה על הרצפה זיככה עוד חלק בכאב וחידדה את נחישותי לחיות.
תם ונשלם.
הצבעתי בגופי ובנשמתי לטובת החיים.

לנהל את העסק

אני מנהלת עסק. עצמאית.
מצד אחד מאוד טבעי לי, נולדתי לזה, להתעסקות עם ההיבטים של העצמאות ולכן היא זורמת.
מאידך, למרות הטבעיות, זה מפעים ומעצים והגמישות שהעצמאות הזו מאפשרת היא נהדרת. אני מודה על כך לעיתים תכופות. משתדלת לא לקבל את זה כמובן מאליו, ובכל מקרה להיות קשובה למציאות ולכל מה שהיא מזמנת לי.
גם כאן אני צריכה להסתכל בעיניים אמיצות על המציאות, לקבל את כל מה שמת על מנת להחיות את כל מה שיש לו פוטנציאל לחיות.
אני צריכה להעביר את העסק שלי למקום אחר בקרוב מאוד.
רוחות של שינוי מנשבות בכל עבר ואני, אני  כבר למדתי שאני אוהבת לעוף עם הרוח, לזרום.
אני מגלה כל פעם מחדש עד כמה המציאות עשירה ומציעה לי מכל טובה וכל שנותר לי הוא לבחור.
ביום שקיבלתי את הידיעה שעלי לעזוב, עוד לפני שהתאוששתי מההלם, דיברתי עם חברה קרובה והחלטנו לפתוח קלינקה יחד. גוף נפש. אנחנו מאוד אוהבות ומחוברות ונמצאות כרגע בשלב האהבה והחיזור.
אבל הפחד עומד בפתח, דופק בעיקשות על דלת חדרי ליבי ומבקש להכנס בתחינה.
אני לא פותחת לו אבל יוצאת אליו החוצה, מקשיבה למה שיש לו להביע.
הוא מתריע בפני על אובדן שליטה. הוא אומר :
"לא סתם בחרת להיות עצמאית. נכון?"
והוא מרים עלי את קולו
"את חולת cf. זה ברור. control fric. מה את חושבת לעצמך, שתוכלי לנהל את עולמך? אז זהו שלא.
מה חשבת? שבגלל שהתאלמנת ובגלל שהוא עכשיו מלאך פרטי ששומר עליכם, אז לא תתקלי בקשיים? אז אין סכנה ליפול? להישבר? לשקוע לתוך חידלון?
אז זהו. שיש.
ולא רק יש אלא הסיכוי רב. רב מאוד, הנה תראי מה קורה. תסתכלי על המציאות ולא דרך החלומות שלך.
יש לך 4 ילדים ועכשיו לא תהיה לך דרך לפרנס אותם. לא יהיה כסף, אתם תרעבו ללחם, תשוטטו ברחובות. אל תשכחי לקחת שמיכות. יש מלחמה. את חיה בסרט ורוד אבל המציאות, חמודה, נתונה למרותי ולא למרות האהבה שאת כל הזמן מדברת עליה. את אולי לא נותנת לי כרגע להכנס אלייך, אבל אני עקשן. אני אדפוק בדלת עד שהיא תיפול. אני כמו החמאס. וטרור עובד על כולם.
נו,את כבר פוחדת?
לא?????
הא, את עוד תפחדי. חכי חכי, ככל שהימים יעברו ולא תמצאי פתרון. לא תהיה לך ברירה, את עוד תרעדי מפחד. תאבדי את הביטחון לחלוטין. ולא רק את הבטחון. את כל השליטה בחייך "
ככה אומר לי הפחד שלי ועל רקע המלחמה שסביבנו, קולותיו  גבוהים.
אני מחפשת את כפתור הווליום כדי להנמיך עד כדי להשתיק אותו, אבל זה לא עובד לי. להפך. הנסיונות להשתיק אותו מחזקים אותו ואני מבינה שהתעלמות ממנו לא תעבוד.
אז אני מקשיבה. מקשיבה למה שיש לו להגיד ומכינה את תשובותי לו כמו פרקליטה חדת לשון. אני צוחקת לו בפרצוף.
"אני חולת שליטה? אתה חי בסרט. ההפך הוא הנכון, אני מתמסרת למה שהמציאות מציעה. היא השליטה הבלעדית, על חיי כולנו, ואתה פיקציה. ועוד פיקציה חלקית. אני מקשיבה לך מסיבה אחת בלבד. אז תהנה כל עוד אני נותנת לך חיים. כי מותק, אני לגמרי משחררת בכל רגע בו נדרש השחרור.
אז מאיפה אתה מגיע למסקנות השטחיות האלו שלך? מתיימר לראות את העתיד דרך משקפיים חד צדדיות שאינן משקפות מציאות שלמה אלא את הצדדים החשוכים שלה.
חה, אין מצב שארעב ללחם, אני יכולה להתפרנס גם בלי מקום קבוע, אני יכולה לנסוע ללקוחות שלי. כבר עשיתי את זה בעבר. וההזדמנות הנכונה תופיע בפני, בזמן הנכון. אני יודעת את זה. אתה יכול להתעקש חמוד, אבל אתה לא יכול לקבל שליטה על הלב שלי. האהבה שילמה שם את שכר הדירה והחדרים הם שלה. אתה נשאר בנתיים בחוץ. אני אשמח לשמוע את קולך. אני אוהבת גם אותך, אתה מניע אותי לפעולה ולא נותן לי לשבת בחיבוק ידיים. אז הרשה לי להודות לך וגם לבקש, תשאר כפי שאתה."
וגם אני עקשנית, לא פחות ממנו. מהפחד. מתעקשת לא לפתוח רדיו. לא לראות את הטירוף המטופש שמתחולל סביבי, את ההיסטריה שאמצעי התקשורת מפזרים בשביל לשמור אותנו מכורים להם ,שמתפקדים כמו אותו פחד בדיוק, מטרטרים בלי סוף על עכבר והופכים אותו להר. למזלי השתנו לי הפרופורציות עם מותו של אהובי. והדריכות לדברים החשובים לי התחדדה עד מאוד אז אני מקשיבה. מקשיבה בעיקר לעצמי ופחות לקולות החיצוניים שמאיימים להשמיד אותי. אני  מודעת לפחד אבל לא פוחדת. כי העיקר הוא לא לפחד כלל.
הילדים שלי בזכות זה כל כך רגועים.
לילה אחד, כשהיתה אזעקה, הבנים היו ערים, אז הם פתחו את דלת חדר השינה שלי ושאלו אם צריך לעשות משהו. לקח לי זמן להבין שיש אזעקה, שאלתי אותם אם אפשר לכבות את הרעש הזה, כי הוא מפריע לי לישון. הם צחקו וחיבקו אותי, כיבו את האור וסגרו את הדלת. הם סומכים עלי בעיניים עצומות ובצדק. ברגע שיהיה איום אמיתי אני אהיה הראשונה להגן עליהם והם יודעים את זה.
אני מודה על עצמאותי.
אני לא מנהלת רק עסק, אני מנהלת את העסק. אני מנהלת את עולמי באחריות ובכלל זה גם את עולם המחשבות שלי ואת עולם הרגש. אני היא זו המחליטה מי ומה יכנס אל חיי, וכאישה עצמאית בדעותיה שעושה מאמץ מודע לא להיות חולת שליטה אלא זורמת בתוך מציאות שאינה קבועה, אני מחייכת אל חיי ומודה בכל רגע על מה שיש.
ומה עוד אוכל לבקש?

רוח ונשמה

כמה ימים לפני אזכרת שנתיים למותו של אהובי ז"ל הלכתי יחד עם חיים אל הקבר. היה לי חשוב להיות שם יחד איתו, להבין איך אני מרגישה, איך הוא מרגיש. קניתי יחד עם חיים ספסל, הרכבנו אותו, וישבנו קצת. בפיסת גן העדן הזו. אלו היו רגעים מפעימים ביופים.
יום למחרת הלכתי לבד. רציתי לשתול שם שיח ורדים. הפרח האהוב עלי.
הפגישות האינטימיות האלה עם אהובי מיוחדות לי מאוד. זהו זמן אינטימי. ישבתי על הספסל והתחלתי להרהר.
שאלתי את אהובי:
איך זה, שחיים כל כך מוכר לי? הוא כל כך שונה ממך ובכל זאת יש לי הרגשה מאוד מוכרת. מאיפה היא באה?
בתשובה הרוח נשבה ביתר שאת, נעימה ומלטפת, מושכת את תשומת ליבי, כך שהיא עלתה כתשובה.
הרוח, חשבתי, היא גברית ביסודה. ומה שאני מזהה בצורה קרובה אצל חיים זה את הרוח שלו ואת אהבתו. ככה אני מכירה את חיים. באמצעות רוח האהבה.
מתוכך היא נובעת ענתה לי הרוח ולכן היא מוכרת. את היא הבוראת שלה. היוצרת.
זהו זמן מוזר לכתוב עליה, זמן של מלחמה. ודוקא כשרוחות המלחמה מנשבות, הצורך בה מודגש. מודגש ככה שהעולם שלי מתחלק לשני עמים בלבד
עם האוהבים ועם השונאים.
חיים ואני אוהבים.
הפסיכולוגית שלי אמרה שעכשיו יתחילו השוואות. אני לא פוחדת מהן, כי בשבילי אין יותר ואין פחות. יש כזה ויש אחר. יש דומה ויש שונה. כל דבר מוכר מתקבל בשמחה וכל דבר שונה מתקבל בברכה המלווה בשמחה לא פחותה. אני שמחה לגלות את חיים. את עצמי בחברתו.
בכלל,
אני מהמאמינים שמה שיש להם כרגע הוא הכי טוב שיכול להיות להם אי פעם.
זוהי לא מחשבה חדשה, ככה אני כבר מרגישה שנים,ככה חשבתי בעודו חי, המשכתי לחשוב ככה עם מותו גם,אבל זה היה אתגר לא קטן, הנסיון לא ליפול למלכודת הרחמים העצמיים, למלכודת הקורבנות.
אני מאמינה שרק ככה התאפשר לי לחוות את עומק הכאב, כי רחמים עצמיים, כמו הכעס, כמו רגשות אשמה, מכסים על הכאב, ולכן כל פעם שהם אלו שעלו ובאו, גירשתי אותם. במידה רבה העדפתי לכאוב, להרגיש.היו לי טכניקות לשם כך.
קודם כל להבדיל בין מים לשמים בין קודש לחול, בין כאב אמיתי לקורבנות. אמרתי לעצמי:
הוא מת כי הוא גמר את מה שיש לו לעשות.
הוא מת כי הגיע זמנו.
הוא מת וזה לא קשור אלייך אלא בעקיפין.
הוא מת ואת נשארת, יש לך עוד מה לעשות כאן.
הוא מת ובכל זאת נשאר המון אחריו, אז תגידי תודה. ואמרתי. בתוך השכול.
הוא מת וזכית באהבתו, זה יותר ממה שיש לרבים.
הוא מת ונשארת המבוגר האחראי, קחי את האחריות ותמצאי שמחה בלב.
הוא מת וביקש בפירוש שתרקדי על קברו אז תרקדי.
הוא מת וזה, מסתבר, העולם הכי טוב שיכול להיות לך.
המחשבה הזו היתה מרגיזה וגם מכאיבה. איך זה יכול להיות? מה יכול להיות טוב בזה?
אבל ככה זה אצלי,  בגלל שהמציאות בשבילי היא הזדמנות לחיות. היא מתנה. כי בעבורי, לחיות זה לא רק להתקיים, לחיות זה להוציא את המקסימום מהחיים, לחיות זה למצות אותם.
ולכן אני מחפשת ומוצאת עוד חיבורים אל חיים.
אנחנו לומדים להכיר האחד את השניה ונותנים לדינמיקה להחשף. לאט.אף אחד לא קובע אותה, היא מתהווה, אנחנו לא ממהרים לשום מקום.נהנים ממה שיש. נותנים אחד לשני את המרחב ואת המקום.
כבר בהתחלה הוא אמר לי:
הי, יש לי מקום גם בשביל הפחדים שלך.
גם לי יש מקום בשביל הפחדים שלו
ובתוך מרחב ההקשבה נוצרים חיים חדשים.

אז לפני האזכרה הלכנו יחד אל הקבר. שנינו התרגשנו, זה היה חדש ומעניין, ללכת אל הקבר היה מבחינתי להפגיש בינהם, להפגיש בין רוח לרוח, בין נשמה ונשימה. זה היה סמלי וזה היה גם פיזי לגמרי. הייתי ערה לכל התחושות שעלו בי באותן שעות שהיינו שם. כל מה שעלה בי היה רך וטבעי ונכון. זוהי פעם ראשונה לו לחיים להכיר אלמנה מקרוב וכאיש פתוח וסקרן הוא ממלא לו לאיטו את המושג בתוכן. מסתכל עלי מקרוב ומרחוק ומנסה להבין וללמוד את שעובר עלי. לומד את עצמו בתוך זה. ככה נולדת הוויה חדשה.
זוג. זכר ונקבה. יחידת הבריאה הקטנה ביותר.