לנשום

                                   פוסט זה מוקדש לאיש יקר שלא אוהב כשאני אומרת לו לנשום

הרבה שנים התייחסתי לפעולת הנשימה כמובנת מאליה.
למעשה, מהרגע שנולדתי עד שכמעט הפסקתי לנשום עם מותו.
אולי זה יהיה יותר מובן אם אכתוב שלא התייחסתי אליה כלל,למעשה הנשימה היתה לי כמו כל חלק אחר בגופי במשך 42 שנים. כמו הצפרניים, כמו השיער.
עד שהבנתי, בגופי, שלנשום,יותר מכל איבר אחר, זו מתנת החיים,שהרי בלעדיה הם לא ייתכנו.
עד שידעתי שאורך הנשימה שלי מעיד רבות על היכולת שלי להכיל את מצבי חיי.
עד שקלטתי בחושי שלשלוט בה ואפילו מעט, מלמד אותי על השליטה ברגש שלי ובהבעה שלו.
עד שלמדתי דרך הגוף על כוחות הריפוי שיש בה, בנשימה.
הנשימה היא החלק המקשר בין הגוף הפיסי שלי לשאר הגופים, היא מקשרת בין הגוף הפיסי דרך גוף הרגש לגוף הרוחני, שבתוכו נמצאת הנשמה.
מעניין לראות  שבין נשמה לנשימה רק י' מפרידה  שהיא האות שמייצגת במקרים רבים את אלוהים , מעניין לראות שהשפה תומכת ברעיון הזה, הנשימה היא זו שמחברת בין הגוף שלנו לנשמה, היא הרוח שנכנסת אל גופנו ברגע לידתנו ונותנת לגוף חיים וכשהנשימה יוצאת מאיתנו החיים בגוף הזה נגמרים, הנשמה כבר לא שם,גם.
הנשימה שלנו היא ראי הנשמה, אדם המיומן בנשימתו הוא אדם שיש לו קשר הדוק ומודע לנישמתו.
כתרגיל ראשון, כדאי לשבת בשקט ולהקשיב לה, לנשימה, לקצב שלה, לחוזק שלה, לנסות לא לכוון אותה אלא רק לראות מהי בדיוק. להכיר אותה. אחר כך באים תרגילים נוספים שמלמדים אותנו להאריך אותה ולשלוט בה.
כשהנשימה ארוכה זה אומר, בין היתר, שיש לנו יכולת להחזיק הרבה אויר לאורך זמן בתוך הגוף או להפך, להחזיק אותו מחוץ לגוף הרבה זמן, ואם אני משתמשת בנשימה כאנלוגיה למצבי חיים אז מי שמיומן להחזיק את נשימתו, בהכרח יודע גם לנשום עמוק לפני שהוא מדבר, הוא יכול לשלוט בתגובותיו ולנהל אותן, אחרת, בהרבה מאוד מקרים התגובות האינסטנקטיביות שלנו הן אלה שמנהלות אותנו, אנחנו אומרים דברים שאנחנו מצטערים עליהם וחייבים להצדיק את עצמינו ומסתבכים בתוך עולם תגובות שהנשמה שלנו לא חלק ממנו, ככה יש מקום ומרחב לאגו וזו הסיבה שהוא מנצח. האגו צועק את דברו והנשמה לוחשת. צריך וכדאי לעשות לה מקום. לשתוק קצת כדי לשמוע את מה שיש לה להגיד. היא יודעת לכוון אותנו למקומות הנכונים לנו, אבל היא לעולם לא תצעק. נצטרך לעשות לה מקום. והדרך היא דרך הנשימה.
אז קודם כל לנשום.
לנשום ולהתייחס ביראת כבוד ובהוקרת תודה לפעולה המופלאה הזו שמאפשרת לנו להיות אנושיים, להיות טובים באופן מודע, לרצות ולהצליח לעשות טוב בעולמינו.
הצורך ללמוד לנשום מחדש כאדם בוגר נולד אצלי אחרי מותו של אהובי שהיה חלק  בלתי נפרד מהקצב  של חיי ובהכרח חלק מהנשמה שלי . הזוגיות  השפיעה על  נישמתי ונשימתי.
אני זוכרת בברור את נשימתו האחרונה. לאחריה כבר לא היה שם דבר. הבנתי באותו רגע עד כמה הפיסיות של עולמינו היא מתנה. וכשהוא הפסיק לנשום, אני הייתי צריכה להתחיל לנשום מחדש בלעדיו, ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל הרגשתי תחושת מחנק. ובדיוק אז נכנסתי לקורס מורים ליוגה ושם למדתי שוב לנשום. כמו תינוק.
גם היום,הנשימה, היא זו המאפשרת לי להשאר בתוך מצבים לא נוחים בעליל,מצבים שמזמנת לי המציאות ולנשום לתוכם. לא להגיב מיד, לחכות יום, יומיים, לפעמים חודש,לפעמים יותר, ואז מתגלה לי פתרון, התשובה עולה ובאה לאט, מותאמת לכל ההיבטים של חיי.
אני נושמת לאט וככה, עם כל שאיפה ונשיפה הפרופורציות חוזרות אלי.
הכל בזכות היכולת הפיסית לנשום בקצב איטי, להחזיק את האויר בגוף או מחוצה לו..
בתוך מצבים לא נוחים זה מאוד קשה  לי לעשות, הנטיה הטבעית שלי היא להגיב בספונטניות ובאימפולסיביות ממש כמו שקורה במצבי חרדה המאופיינים בנשימה מהירה ולא סדירה, מה שמשנה את קצב הלב. טיפול אפקטיבי במצבי חרדה הוא תהליך למידה של נשימה איטית, להחזיר את הגוף לקצב. ואז אפשר לטפל בהבט הרגשי שהביא אותנו למצב הזה. ככה בדיוק קורה גם במצבי חיים מורכבים אחרים שאינם מצבים אקוטיים בהכרח אבל טומנים בחובם כאב עמוק. אלו הם מצבים שהכרחי לנשום לתוכם. בתשומת לב ובקשב.
 אני אישה. אני אש. ובעבורי היכולת לשלוט בעוצמת האש שלי היא הכרחית לקיום תקין של מערכות חיי. אז כנראה שבשביל כולנו. האתגר האמיתי הוא לדעת איך ולא לקבל כמובן מאליו שאנחנו יודעים לנשום.