ההתחלה - הקדמה

                                                                                

מה היא ההתחלה של הסיפור הזה? ומה סופו? ומי יספר אותו? אני? הוא? מישהו אחר שיודע את כל הסיפור כולו ומכיר את כל הדמויות לפני ולפנים?

בכל אופן כדאי שתכירו את הסיפור הזה, אולי עוד מעט  גם אני לא אהיה והסיפור הזה, סיפור האהבה המקסים והעשיר שהיה ביני לבינו יעלם לבלי שוב בדיוק כמו שהוא הלך לבלי שוב. חלקיקי זכרון שלו נותרו אצלי ואפילו הם כבר עוצבו בדמות סיפורי שלי.

הוא הכיר אותי. 
היום אני יודעת שהוא הכיר אותי הרבה לפני שאני הכרתי את עצמי.
הוא ידע מי הוא ולכן הוא כבר ידע מי אני ואולי ככה זה כשגבר יודע אישה, אז הוא באמת יודע אותה, הוא מכיר את הטבע שלה, הוא חודר אליה. הוא שוהה שם בפנים. בתוכה פנימה, תר את נבכי נישמתה, ואין לה לאן לברוח . אין מפלט. 
וככה הוא ידע אותי.

ואני הכרתי אותו, הוא הזין אותי בזכרונותיו, בדעותיו, בגבריותו העצומה. ולכן אני יכולה לספר אותו, כי ידעתיו.  

אולי אפילו ככה נבחרתי, הוא ראה אותי ובחושיו החדים, החייתיים, הפראיים הוא ידע שהייתי בוסר ושהייתי ריקה מספיק. חלולה. כל שהוא חיפש היה רחם. כלי עמוק וריק שיכול להכיל את הצורך שלו שהיה אינסופי. ככה גיליתי את עוצמתי הנשית, דרך היכולת להכיל את הגבר הבלתי אפשרי הזה,חסר הגבולות, הצמא כהלך במדבר, הרעב, היפהפה, היצירתי, הייצרי, הרגיש, רחב הלב והנשמה, המלך, העבד, המוסיקה בהתגלמותה, האדם הראשון זה הממציא את קצב חייו.

ואני גם מנסה להחליט מאיפה להתחיל לספר את הסיפור. האפשרויות אין סופיות כמעט, כי ההתחלה לא טמונה בנקודה מסוימת על ציר הזמן, ההתחלה טמונה בהרבה רגעים השזורים בפיסות חיינו הארוגות שתי וערב. ואולי ככה צריך לספר אותו. זכרונות שיעלו ויבואו בסדר משלהם על בימת הכתוב וייספרו את הסיפור. כמו אז, פעם מזמן, בחיים אחרים, לפני שנולדו הילדים ואפילו בדימיוני הם לא היו עדיין, לפני ששיוויתי צורה אמיתית לחיי. 
אז... היו היה, לפני שנים רבות, אחרי שהייתי מנקה ומסדרת את הבית, ואת כל הפסלונים הקטנים שעל המדף, את אגרטל הנחושת שיכול היה להכיל שני פרחים לכל היותר, את זוג המאפרות הקטנטנות, המגולפות ביד אומן כשתי כפות רגליים, את הפסלון של הכושי עם הקונטרבס, הפמוטים, קערה קטנה ובתוכה חפצים קטנים שלעולם לא נצטרך ובכל זאת אי אפשר לזרוק. את הכל סידרתי בקו ישר, משאירה את השולחן פנוי ונקי.מלאה סיפוק והנאה עד הרגע  שהוא היה מגיע הביתה, מיד אחרי ה"שלום" היה מעיף מבט אל השולחן, וללא מילים היה מזיז את החפצים האלו לכל הכיוונים, הורס באחת את שלוות נפשי הזמנית להחריד. התלוננתי שהוא עושה לי "דוקא" והוא היה צוחק ואומר שזה לא דוקא אבל זה בהחלט בכוונה, כי השורה בה עומדים כל הדברים זו רק אופציה אחת של סדר מתוך שלל ואינספור אפשרויות של סדר אחר ולמה דוקא ה"סדר" שלי הוא סדר והסדר שלו הוא לא? 

כי כן, ככה יעלה גם הסיפור הזה, הוא לא יסופר בסדר הכרונולוגי כי זו רק אפשרות אחת לספר סיפור,אני אתן לארועים לספר את עצמם. הם יביאו את עצמם לפי סדר והגיון שלהם. ואני אהיה הכלי. זוהי דרכו של הסיפור הזה לעלות, ואך הגיוני זה הדבר שהסיפור על חייו יסופר בדרכו. ככה הוא חי וככה הוא ניגן, וככה הוא היה יושב ומאזין,ככה היה מקשיב לצלילי חייו וככה היתה נולדת בו גם המוסיקה.
לי הוא היה אומר שהוא עבד של המוסיקה. 
ואני?  
אני התבוננתי בו מוקסמת. מהרגע בו ראיתיו לראשונה ועד עצם הרגע הזה. ועכשיו אהיה עבד של היצירה הזו ואתן לה להכתיב את הסיפור.

5 שנים

              
                                                                                                 

 

5 שנים ויותר עברו מאז שקברתי אותך.
5 שנים שבהם המאמץ לקבור אותך הוא לא אנושי, מהר מאוד הבנתי שהוא גם לא הגיוני, ואז גם גיליתי שלטמון את גופך באדמה זו למעשה תרמית אחת גדולה.
הגוף שלך אמנם קבור מתחת לאדמה אבל הנשמה שלך קבורה, חיה , בתוכי.
הפכת אותי לבית קברות.
האם ארשה לעצמי שוב, אי פעם, להשען על מישהו.
חיים שלמים למדתי להשען עליך, זה היה מאמץ בפני עצמו. לימדת אותי שזה נכון, שהאהבה היא הדרך ואני רציתי להאמין בזה  ואז תמו ימיך והייתי צריכה ללמוד להשען על עצמי. ללמוד אהבה עצמית.
וככה סיזיפוס ואני הפכנו לתאומים סיאמים. כי בלעדיך הייתי צריכה להיות הכל.
כל פעם שנדמה לי שאני עצמאית מספיק וחזקה ולא זקוקה לשום משענת כי הצלחתי לגלגל את הסלע הזה שני סנטימטרים, הוא היה מתגלגל לי חזרה ומזכיר לי את מותך.
ומותך הוא בדידותי.
ובדידותי היא משענת קנה רצוץ.
5 שנים.
חמישה קיצים שכאלה שבהם אפשר היה להניח שאעבור כבר הלאה.
ואכן המשכתי.
אבל המשכתי כמו סיזיפוס. כמו פסדובלה. צעד קדימה. שניים אחורה.
ובכל פעם שאני חולמת על משענת אני מיד נזכרת בסטיקר שיש על מכוניות של חרדים- אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.
והסטיקר הזה מיד מעביר אותי לילדים שלנו. האם, אני בלעדיך, משענת שלמה?
האם אני מאוזנת מספיק? טובה מספיק? חכמה מספיק? מספקת את צרכיהם מספיק?
ובטעות פותחת מגירה של אחד מהם ומוצאת בה תמונות שלך מחובק איתו ומבינה שאת החיבוק הזה שלך אני לא יכולה לספק לאף אחד מהם.
זה תמיד ולעד יחסר.
ואת הנהר הזה אני עדיין חוצה וכנראה אחצה עד סוף ימי. נהר חסרונך.
לרוב אני מצליחה לחצות את הנהרות. חוצה אותם ומתייבשת בנחת על הגדה שבעבר האחר.
אבל לא את נהר חסרונך.
בחציית נהר חסרונך אני לרוב מודה על השכחה.
אבל לעיתים, באופן בלתי רצוני, עולה בי תמונת כאב, כמו קבס, ואז אני חוזרת לאותו היום ממש שבו קברתי את גופך. ואיזה מסע שאני עוברת מאז.
5 שנים ועוד יד הזמן נטויה.


                                                                                                                                                                     

Many rivers to cross
But I can't seem to find my way over
Wandering I am lost
As I travel along the white cliffs of Dover

Many rivers to cross
And it's only my will that keeps me alive
I've been licked, washed up for years
And I merely survive because of my pride

And this loneliness won't leave me alone
It's such a drag to be on your own
My woman left me and she didn't say why
Well I guess, I have to try

Many rivers to cross
But just where to begin, I'm playing for time
There are times I find myself
Thinking of committing some dreadful crime