מלכה

שוב יצאתי לרקוד. אחרי המסיבה המדהימה בפורים, היתה מסיבה בשישי בערב במועדון האהוב עלי. כל השבוע בניתי חשק. בערב שישי, הייתי אמורה לצאת עם זוג חברים, אבל התעוררתי לי בעצלתיים ועם ראש כבד ורציתי להתארגן באיטיות. אפילו התחלתי להסס. ללכת או להישאר. לחיות או לחדול.בכל אופן שיחררתי אותם כדי שאוכל להחליט לי עצמאית. וברגע ששיחררתי אותם החלטתי ללכת, כבדה או קלה. התקלחתי והתלבשתי. הפעם לא בצניעות בכלל. לבשתי שמלה מנצנצת וצמודה. שמלה שכשאני בתוכה, אפילו אני לא יכולה להישאר אדישה. מדליקה. משמחת אותי בניצנוצים הכחולים שלה. היא כמו הלילה.
והתאפרתי. ממש התאפרתי. עם אודם ופס שחור מעל העין ואפילו מסקרה להארכת הריסים. עדין, אבל עדיין איפור.
נסעתי בבימבה החמודה שלי, לבדי, בדרך למועדון ריקודים בערב שישי,במצב רוח "סלע בטון כבד על הנשמה" כשפתאום הרגשתי בנוכחות שלו בכסא שלידי. סובבתי אליו את הראש "שיט" אמרתי לו  "אולי תכין אותי לפני שאתה קופץ ככה לתוך אוטו נוסע? בתור רוח אתה יותר מעצבן אפילו מאשר כשהיית חי"
הוא צחק ואז הוא אמר לי:
"בתנאי שלא תהיי עצובה. את יודעת שתמיד היית המלכה של החיים שלי. תמיד היית וגם עכשיו. את הולכת לרקוד כמלכה, כי זה מה שמלכה עושה כדי להפיג את עצבונה, כדי להביא חיים אל מותה, כדי להאיר את חשכת הלילה שלה. תרקדי אהובה" הוא אמר לי כשנסעתי לי בכבישים הבודדים והמפותלים שדירדרו אותי במורד ההר עליו אני חיה.
הייתי כל כך עצובה. האמנתי לכל מילה שלו, ובכל זאת הייתי עצובה. "אני כל כך לבד" אמרתי אל השקט ובשקט. שוב בכיתי. "אני דומעת כל כך בקלות מאז מותך".
"אל תרחמי על עצמך" הוא רעם " לבד זה לא רע.את לבד,אבל תמיד יש לך אותך, את עשירה, את מלכה וזה היחס שאת ראויה לו ומעצמך קודם כל" השתתקתי. קשה להתווכח איתו היה בחייו וקשה גם במותו.המשכתי להתגלגל וצחקתי על עצמי, לבד בערב שישי בוכה, צוחקת, מדברת אל הרוח ומרגישה מלכה. מצחיק. מצחיק אבל אמיתי.מה גם שנזכרתי, שהוא לא היחיד שאמר לי את זה. לאט לאט אני שומעת את זה מסביב. מה? הוא מסתובב בעולם ומגלה לכולם מה הוא הרגיש כלפי? מלכה, מלכה אבל גם מלכות יודעות להיות מחורפנות.מרוב מחשבות התבלבלתי לי בדרך והגעתי למקום לא מוכר. עצרתי. עצמתי עיניים.התרכזתי.  וכשמצאתי את דרכי חזרה פינטזתי.....
דמיינתי את המלך החי של חיי, שהחליט להפתיע אותי, עומד ומתבונן בי על הרחבה. ואני בעיניים עצומות, רוקדת את הקצב ואת המוסיקה וברגע אחד מסויים פותחת אותם ומגלה אותו שם. והכל נעצר, החושך, האור, המוסיקה, הקצב, הנשים, הגברים, הכל. חוץ מהנשימה שלי והנשימה שלו.
"בדיוק ככה זה קורה כשאת מלכה" אמר לי אהובי "אז מגיע מלך. אז אל תדאגי אלא למלכותך. המלך יגיע בזמן הנכון, בנתיים תרקדי לך מלכתי, תרקדי את חייך, את האור בנשמתך".
"טוב" אמרתי לו "טוב, תפסיק לשכנע, זהו, הגעתי, אני נכנסת, אתה בא?"
נכנסתי לי אל המועדון. לבד אבל לא ממש. כרגיל.
נכנסתי זקופה, בטוחה, מוקפת בהילה שלו ככתר, חציתי את הרחבה, הנדתי לשלום למכרים. ניגשתי לבד אל הבר, הזמנתי וודקה עם אשכוליות, שתיתי לאיטי, הסתכלתי על הרחבה, התחממתי, התחלתי לזוז קצת על הכסא. עברתי לרחבה השניה. מוסיקה אחרת. קהל אחר. המון נשים נוצצות. גם המוסיקה. הקשבתי והרגשתי שהכל נוצץ מדי עבורי.כולם מעבירים פה משקל ורוקדים עם העיניים.
חזרתי אל הרחבה הראשונה, החשוכה, הכבדה, המתאימה למצב רוחי. הזמנתי עוד וודקה ובערך בחצי הורדתי את מעיל הג'ינס הקטן שלי ונשארתי חשופה. נכנסתי אל מרכז הרחבה עדיין עם הכוס ביד, והתחלתי לנוע.
כמו מגנט. ככה הייתי אני בשמלתי הנוצצת.
המודעות שלי לעצמי הפריעה לי לרקוד. הייתי צריכה עוד וודקה כדי לשכוח, שאני מושכת, שאני חטובה, שאני רוקדת כמו אישה שיודעת את קצב חייה. את קצב החיים. גברים בלעו אותי במבטם. עצמתי עיניים ונתתי להם לבלוע אותי במלוא תפארת צניעותי המתה. צניעותי החיה.
זה היה אתגר, לרקוד כמו שאני רוקדת בשמלה שכולה אומרת "הי תסתכלו עלי".
התביישתי לרקוד כמוני. השמלה הפריעה לי. כדי לרקוד ככה עם השמלה הזו אני צריכה את המלך פה, אחרת מוטב לי ללבוש את השרוואל ואת הגופיה ולהתחבא בתוך בגדי הרפויים. המבטים מפריעים לי. מפריעים. לא נהנתי. 
התנתקתי. עליתי לי אל מגדל השן שלי, למקום ההוא שרק מי שנוגע בו, מלך הוא, שמחה במרחב של חיי, עצובה בבדידותי. ככה או ככה אחראית על ממלכה מקודשת.
מלכה
בטוחה בעצמה
אך לא זחוחה
כי מכל התכונות הנלוזות
זחיחות היא המלכה
אם תימצאוה
עירפו את ראשה.

אב ובן

זהו פוסט מאתגר, נוגע במקומות עדינים. מחבר אותי לאבא שלי, וגם לכאבים החיים של היום, של היומיום. לאמהות שלי גם. לזכרונות שהם לא כל כך רחוקים ובכל זאת חורטים שריטות חדשות על צלקות טריות.
אבל אני מוכרחה. יש לי הרגשה שרק כשאני כותבת ומשחררת לאוויר העולם אני מצליחה לעבד את הכאב, להבין אותו. אני פותחת פתח לעולמי הפנימי ומרגישה איך הוא מהדהד כלפי חוץ באדוות רכות. אני זוכה להוקרת והכרת תודה ומבינה שלפתוח את עולמי הפנימי עושה רק טוב.

הרבה פעמים הוא היה קורא לבנים לחדר ,ומשמיע להם מוסיקה. כל מיני דברים, צ'ארלס מינגוס ובאך ויס צ'ארלי היידן ומיילס דיוויס, ביל אוונס ופיל קולינס. ועוד, היריעה קצרה. הוא תמיד. אבל תמיד, עשה את זה בהתרגשות ובאהבה, בחרדת קודש. כשהוא קרא להם, הם היו באים. תמיד. לפעמים בשמחה אבל לרוב במעין תחושה של "אוף".
הם רצו לעשות דברים אחרים. לשחק, לריב או סתם להשתעמם. רק לא לבוא לשמוע שוב מוסיקה עם "הזקן" שלהם.
אבל הוא התעקש. היה מושיב אותם בלחץ מתון ומכריח אותם להקשיב. משמיע להם ומפריד להם את כלי הנגינה.
"שומע את האבוב?"
"כן, אבא" היה עונה לו הבכור.
"תשמע, תשמע" הוא היה אומר לו בהתלהבות ומזמזם לו את קו האבוב,הבס, את התופים, כל כלי בנפרד, הוא היה מצליח להדגיש אותו ולהקפיץ אותו בשביל הבן שלו החוצה."  לאט לאט, המבט של הבן שלי השתנה והפך להיות שקט ומרוכז.
הוא למד להקשיב למוסיקה. מגיל צעיר מאוד.
אבא שלו לימד אותו. בעיקשות ובאורך רוח. באש ובענן.
גם את השיר הזה של פיל קולינס. ועוד לפני שהם הבינו אנגלית ברמה טובה, הוא ביקש מהם לתרגם לו אותו. והם קיטרו.שוב ושוב.אבל תירגמו. אני רואה את המבט שלו בזמן שהוא נותן להם את העצות כתרגום השיר. הוא ידע. הוא ידע.
הוא ידע שיום אחד הוא לא יהיה ומה שכן יישאר זה מה שהוא נטע בהם. רעיונות, אהבות, את עשרת הדיברות שלו.
הבנים הזכירו לי השבוע, איך, הוא היה קורא להם לבוא להיות לידו כשהוא מפרק מחשב. לגורמים. הם רצו ללכת לשחק והוא דאג שיפתחו את הברגים שימיינו את החלקים, שייזרקו את הפסולת ויישמרו את החלקים שהיה לו עניין בהם. והילדים רצו ללכת לחדר. לשחק אבל הוא כל הזמן מצא דרכים יצירתיות להשאיר אותם לידו.
הוא היה אבא  כזה שמאוד אהב שהם סביבו. לא יכול ולא רוצה לשחרר אותם. הוא כמו ידע שזמנו קצוב. ושמה שהוא לא נותן היום, אולי כבר לא תהיה לו הזדמנות לתת.
השבוע, במפגש עם קבוצת הדרמה תרפיה שבה אני משתתפת, הביאה המנחה שיר , וקראה לנו אותו:

ראשון - יהודה עמיחי
אבי היה אלוהים ולא ידע.
הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם,
לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.
והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא"
והוסיף "בבקשה".
וזימר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין
דיבר לדיבר,
לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר.
וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא
תרצח.
ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.
כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.
וקול אבי לבן כמו שיער ראשו.
אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום
שמת בזרועותיי,
ואמר:"אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים.

בזמן שהיא קראה את השיר הבכי החל לחנוק אותי, לאט לאט טיפס ועלה אל כל המקומות האפלים. הילדים שלי
 י ת ו מ י ם  מאב.  האבא הזה, שמתואר בשיר כאלוהים, זה היה הוא.
להבדיל.
הוא ידע שהוא אלוהים בשבילם. ואת עשרת הדיברות הוא נתן לפעמים כן ברעם ולפעמים כן בזעם. ואני לא הבנתי. ולא קיבלתי. והיום אני מבינה ומקבלת ומתגעגעת, היום כשאני כבר מבינה כמה מושלם הוא היה באי מושלמותו הנפלאה. כמה מלא ואוהב וחם. ואיזו מורשת הוא השאיר להם. הרבה מאוד פעמים הם קיבלו את הדיברות שלו, גם ברכות וגם בליטוף. האהבה שפעה ממנו כמעיין. הוא הוסיף "בבקשה" ו"אנא" ומדי פעם, הוא היה אפילו מעיר אותם באמצע הלילה וזימר להם ברכות ובחרישיות "זכור, ושמור.... והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר". ולא הפסיק לדבר הייתי מתעוררת קלות ושומעת את ניגון הדיבור החרישי שלו, כשהוא מספר להם על חביוני נפשו העשירה, בקולו הלבן.
לא תשא, לא לשוא, הוא היה מטיף להם בהחלטיות, כשמרכז הכובד שלו בלב, הוא חיבק אותם חזק ולחש לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח, ושם את כפות ידיו על ראשם ולימד אותם את כל אשר ידע ואמר "השורשים שלכם מתחילים כאן"
לו,לא היה אבא איתו יכול היה להזדהות אותו יכול היה לחקות, אז הוא אסף לו דמויות מפה ומשם וברא עצמו לאבא שהוא רצה להיות.
והוא היה אבא. אבא במלוא מובן המילה, כי הוא ידע ב"חוסר האב" שחווה עד כמה חשוב "אבא"  וכך לאורך כל הדרך הוא הוסיף עוד דיבר ועוד אחד:
"לא תשתנה" ו"השתנה, תשתנה"
והבנים שלנו היום, בכל מעשה שלהם מתייחסים לאבא שהיה להם, הוא כל כך דומיננטי במותו כמו בחייו. והם מטמיעים ודוחים ומטמיעים שוב את כל הדיברות והדברים שהוא נטע בהם בחייו.שהוא ידע שהוא נוטע.
הבן הגדול שלי קנה דרך האינטרנט וקיבל בדואר מאוורר למחשב הנייד שלו. המאוורר שלו התקלקל. אתמול הוא ישב בסלון. פירק את המחשב שלו והחליף מאוורר.פעם ראשונה שהוא מפרק מחשב נייד. בזמן שהאמצעי ישב בחדר שלו ועבד על קטע מוסיקלי חדש שהוא לומד. קטע שאני מכירה מהנגינה של אביו.
זה הוא. יש להם אותו בתוכם.
כמה בני מזל הם שהיה להם אבא. כמה בני מזל הם שזה היה הוא.
ואני, השבוע, כשהגעתי הביתה אחרי הדרמה תרפיה ,הקשבתי לשיר של פיל קולינס שוב ושוב. בלופ. בפול ווליום כמעט. בכיתי וחייכתי לנוכח הזכרונות האלו שעלו ובאו.וידעתי שלמדתי ממנו המון על האמא שאני רוצה להיות.
הילדים שלי איבדו את אביהם בגיל כל כך צעיר. נכון .
בכל זאת אני רואה שלמרות שהוא הלך, הוא נשאר.

לאהוב את מה שיש

היה לי היום יום מושלם.
בבוקר הלכתי לדבר עם הפסיכולוגית שלי.
התפרקתי לחתיכות. צעקתי, התעצבנתי, קיללתי קצת, בכיתי הרבה ובסוף היא חיבקה אותי אפילו ואמרה לי שאני אישה אמיצה ושהיא לא אומרת את זה רק בשביל לעודד אותי אלא בגלל שאחרי הכרות של כשנה והתבוננות היא ככה מעריכה את דרכי. אמיצה. החיבוק שלה היה מעודד. האמפתיה שלה גם. הרגשתי שלמרות שאני עצובה אני גם בת מזל.
משם הלכתי לשבת לי בבית קפה הסמוך לעבודתי.
חיכיתי ללקוחה הראשונה, שהיא, למירב מזלי הטוב ובאופן מושלם למדי ביום שברירי זה , חברת נפש שלי מזה 30 שנה , ובזמן שחיכיתי לה, כתבתי מכתב לבתו של אהוב ליבי מיחסים קודמים. מכתב לאישה צעירה שלא הכרתי. לאישה צעירה שאפילו הוא לא הכיר. מכתב שעלול להפוך את חייה. עוד פינה לא סגורה שהיתה שלו ונשארה שלי. עוד חלק מירושתו. השאלות שניקרו בי בנוגע ליצירת קשר איתה, כן או לא ואיך - עשו בי חור. בור. עלום, בולע.
סיימתי לכתוב את המכתב תוך דקות ספורות. כאילו הוא ישב שם כל הזמן ורק חיכה להיפלט החוצה וברגע שסיימתי, התקשרה לקוחה ושאלה אם היא יכולה לבוא עכשיו.
"לא" אמרתי לה, "מצטערת, אבל אני מקבלת מישהי בדקות הקרובות  וכנראה לא אוכל כבר היום"
"חבל. כל כך חבל, אני צריכה אותך, אם משהו משתנה תתקשרי" שמעתי ברקע צפצוף של שיחה ממתינה. הבטחתי לה שאתקשר אם יהיה שינוי, למרות שהייתי קטנת אמונה. וניתקתי.
בשיחה הממתינה היתה רויטל, החברה, "תשמעי, אני סתומה" היא אומרת לי "אני רק סיימתי עכשיו את הפגישה שלי ויקח לי לפחות שעה להגיע אלייך, טעיתי בחישוב הזמן, אני מה זה מצטערת"
"לא נורא, כפרות, אל תצטערי. הסנכרון מושלם " אמרתי לה  "בדיוק דיברתי עם לקוחה שמאוד רוצה לבוא אז נתראה כשתגיעי".
התקשרתי מיד עם גילה ואמרתי לה "בואי, יש לי זמן"
תוך 5 דקות היא היתה אצלי, עם דמעות בעיניים, מספרת לי שהיא באה מבית חולים, אביה גוסס. גם אני התחלתי לבכות. מזדהה עם המקום הזה. נזכרת ברגעים הקשים הללו ומתחברת לכאב שלה כמו לשלי בדיוק. התחבקנו ועלינו אלי.
בזמן שעבדתי סיפרתי לה על הילדה שלו, על שלא הכיר אותה,דיברתי על שאלת הזהות שמנקרת באדם במיוחד כשהוא לא יודע את שורשיו. כתגובה היא הזכירה לי שהבת שלה מאומצת ושאחרי הפגישה איתי היא הולכת לפגישה שעניינה הוא בדיוק השאילתא הזו. מה זכותם של ילדים מאומצים לחפש את הוריהם הביולוגיים. היא סיפרה על בחור אחד בן ארבעים ומשהו, שבכנס האחרון של אימוץ, עמד וסיפר שכשהגיע לגיל 18 ורצה להכיר את הוריו הביולוגיים, אמו המאמצת אמרה לו "בשביל מה לך? אולי כדאי להשאיר את הדברים כפי שהם? למה לעורר שדים ישנים?"
והוא קיבל את דבריה. אחרי שנים אימו המאמצת נפטרה והוא הרגיש דחף חזק מאוד לחפש את אימו הביולוגית אבל גם היא כבר נפטרה.הוא סיפר על הכאב. על ההחמצה, על שאלות זהות שילוו אותו עד סוף ימיו.
גילה סיפרה לי גם על הרגעים בהם בתה המאומצת החליטה ללכת לחפש את שורשיה. היא היתה בטוחה שהיא עומדת לאבד אותה, את ילדתה היחידה, היא כססה ציפורניה ובלעה את לשונה כי הבינה כמה הפגישה הזו חשובה לשלמות נפשה של בתה. והבת חזרה אליה. שלמה מתמיד. היא הכירה אותם ובחרה בחיים עם האם היחידה שהכירה.
הדמעות של שתינו זלגו כמו בסרט ערבי. ואחר כך באה איזושהי הקלה. שתינו קיבלנו האחת מהשניה את האמפטיה שהיינו צריכות.ואת הנגטיב של הסיפור שלנו. כמה מדויק העולם הזה.
הדברים האלו שגילה סיפרה לי התיישבו בדיוק בנקודות הרגישות של הסיפור שלי. לפנות לבתו? והיא אולי לא יודעת עד רגע זה על העובדה שהיא מאומצת ? זה יכול להפוך את חייה, מה אעשה?  שאלות שאני שואלת את עצמי כבר כמה ימים.
הדברים שאני סיפרתי לה על סוף ימיו של אהובי התיישבו אצלה בדיוק במקום של הגסיסה של אביה והדרך שלי להיות שם פשוט, לא להחליט ולא להאחז ולא לבחור בשבילו, אלא רק להיות, לתמוך בו בבחירותיו, התיישבו לה בדיוק במקום.
כמו פאזל, פיסות וחלקים התיישבו להם במקומם וייצרו תמונה מושלמת של היום.
כשסיימנו, נשמעה דפיקה ורויטל נכנסה.
מושלם.

חזרתי הביתה, התחפרתי בתוך השמיכות ובכיתי עד בלי די.
צו הירושה מביא איתו הרבה מאוד כאב. אולי יותר מדי.
היה יום מושלם.
לפעמים מושלם זה שמח ולפעמים מושלם זה עצוב.

להסתנכרן עם הקצב

הוא היה נגן בס. בס זה הכלי הזה שהרבה אנשים אפילו לא שומעים. התדר שלו נמוך, ובתוך שאר הכלים הצלילים שלו נבלעים, אבל אוזן מיומנת שומעת. הוא נקרא בס, לא רק בגלל מנעד הצליל אלא גם בגלל שהוא הבסיס .הלב. בלעדיו המוסיקה חסרה פעימה. יחד עם התופים הוא דואג להחזיק את הקצב, את הביט. המוסיקאים עצמם מתקשים להחזיק את המוסיקה בלעדיו. הוא הקרקע עליה הם צועדים.
בסיסט לא היה מקצועו. זו היתה מהותו. ועם המהות הזו חייתי. גיליתי עם השנים שכל כלי מוסיקלי מאפיין את הנגנים בתכונות אופי מסויימות. כל הבסיסטים שאני מכירה הם אנשים שמבינים את החיים בצורתם הבסיסית. הפשוטה. הם לוקחים את תופעות חייהם ומפשיטים אותן .ככה שהוא היה ער לקצב המוסיקה, לקצב החיים. הערנות שלו לקצב עוררה גם אותי לחשיבות ולמשמעות הקצב של העולם.
החיים הם מוסיקה.כשהמוסיקה מורכבת, אז הקצב מורכב מתתי מקצבים. הכל מתחיל מפעימת לב. לשמוע את פעימות הלב שלנו, זה להבין את הקצב שלנו, לשמוע את פעימות בן הזוג שלנו זה להסתנכרן איתו. זה להכניס עוד מקצב לחיים שלנו. ילדים מוסיפים עוד לעושר המוסיקלי ולמורכבותו.אני מוכרחה להקשיב לקצב ולכבד אותו.כי אני כבר לא יכולה שלא . וראשית להקשיב לקצב שלי עצמי. בכל תנועה שלי יש את פרמטר הקצב. כשאני עושה יוגה אני מקשיבה לפעימות הלב שלי והן מכתיבות לי את קצב התנועה וככה זה גם בחיים עצמם. השיקוף של ההקשבה הזו מצוי בארועי חיי. כשמישהו אהוב מת הסינכרון של הקצב המשותף משתבש . הייתי חייבת ללמוד לייצר קצב חדש משלי. בלעדיו. ללמוד לנשום מחדש .ממש. היו רגעים שנעצרה לי הנשימה. אחרי שנים שנשמנו יחד.
אני זוכרת את עצמי שוכבת לידו בלילה  ומקשיבה לקצב הנשימות שלו. שקטות, קצובות ועמוקות. מנסה לנשום בקצב שלו. להסתנכרן. לקח לי המון זמן בהתחלה ובסוף הצלחתי בקלות וככה גם נרדמתי.
אז מה הפלא שאחרי שהוא מת, הרגשתי שאני מחסירה פעימות לב. שאני לא מסוגלת לנשום בלעדיו?
יהיו שיגידו שזוהי תופעה של חרדה. אז זהו. שלא. לא הייתי חרדה בשום שלב. פשוט החסרתי פעימה. ועוד אחת. ועוד. והייתי צריכה ללמוד לעשות את כל הפעולות הבסיסיות בלעדיו. החל מנשימה.

בפעם האחרונה שיצאתי לרקוד, רקד לידי בחור צעיר. לשם שינוי לא ברחתי ,אז הוא התקרב , רקד מאחורי כשהוא הרגיש שאני לא נרתעת הוא העז קצת יותר ונצמד אלי,זו היתה הנקודה המדויקת שבה שקלתי בכובד ראש שוב להימלט,מתוך הרגל, אבללללל זה היה די נעים. אז נשארתי, נשמתי, וחזרתי אל המוסיקה והקצב וניסיתי להסתנכרן עם שניהם. ברגע שהרגשתי את המוסיקה ונכנסתי שוב אל הקצב, הרגשתי שהוא אוף ביט. זה התחיל להרגיש לי קצת כמו מלחמה. הוא התאמץ ומיהר והמאמץ שלו לא איפשר לי להרגיש את הפעימה שלו. רק את הבלאגן שבסערה. הרפתי מהמחשבות ורק רקדתי. וכדי לאפשר לו "להיות"התרחקתי טיפה, זה לא עזר. הוא נצמד אבל משהו שיבש את התדר.אוף ביט אוף ביט. אי אפשר לרקוד ככה. טיבה של התרגשות?
למרות החריקות,  התעקשנו. אולי בגלל חוקי המשיכה אולי מסקרנות, אבל הכי סביר שבגלל החיבור, כשיש חיבור ולו קלוש, מאוד קשה לוותר. רקדנו עוד קצת,רק שהמאמץ היה מתסכל.  אז באופן טבעי התרחקנו. הנסיון ליצור קצב משותף נכשל. רציתי להגיד לו "תרגע, תנשום" אבל פחדתי שתצא מזה לידה.
הרבה גברים התקרבו אלי פיזית . זה העיד  על המיקום שלי. זה לא קרה לפני חודשיים. זה קורה עכשיו. זהו הקצב שלי וכמו שהלב פועם, מתכווץ ומתרחב בקצב שמושפע ממאמץ ומהרפיה ככה גם אני מתכווצת ומתרחבת ומשדרת כלפי חוץ את האנרגיה שאני מייצרת. מי שמתקרב אל האנרגיה הזו ניזון ממנה. במקרה של הלב אלה התאים שמקבלים את הדם ובמקרה של רחבת הריקודים אם אני לב אז השמחה שלי היתה סוג של דם. הזנה. הרגשתי איך אני מפיצה אותה. כמו שהעצב מרחיק ככה השמחה מקרבת. לפני כשנה זה לא קרה. קודם לכל היתה עצירה מוחלטת עד רמת הנשימה שנעצרה ואז, לאט התחלתי לפעום. בתנועת ההתכווצות. החומה סביבי היתה מוחשית. כשהתקרבו אלי על רחבת הריקודים זה הבהיל אותי. זו היתה חדירה אלימה למרחב המקודש של חיי. לוקח זמן להתרחב.
מתחילה לחוש שוב את הקצב. הקצב שנעלם עם מותו, חוזר אלי ומזכיר לי שהכל מתכווץ ומתרחב.  הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להפסיק להתאמץ, להרפות ולהקשיב ואז לחוש את הקצב של העולם. של עונות השנה, של הים, של הירח, האישה, הגבר, הילדים שלנו, הכל.
והקצב של הילדים הוא מופלא. ככל שהם קטנים יותר ככה הם מסונכרנים יותר עם הטבע של עצמם ועם הקצב של העולם.
להיות בחברתם. באמת להיות בחברתם, זה יכול להיות הכי מרגיע שאפשר. ללמוד "להיות" פשוט. מה שכבר מזמן שכחנו. ביום שישי הבנות שלי, יחד עם חברות, הכינו ארוחת פירות וירקות בזמן שאני בישלתי את ארוחת הערב. הן חתכו ירקות בכל מיני צורות והרכיבו על צלחות, סירות ופרחים ולבבות הן זימזמו בשמחה ופיטפטו להן אחת עם השניה כשהן מתכננות את ארוחתן. הן כל כך נהנו והתוצאה היתה מרהיבה. הן לא מיהרו אלא נהנו מכל רגע של עשייה משותפת. הן ייצרו מוסיקה. עם הילדים שלי יש קצב פעימות קבוע. קצב של הלב.
כל אנרגיה ובטח ריגשית תמיד משפיעה עמוקות על הקצב. משיכה משבשת אותו. רגשות אשמה וכעס מכווצים. אהבה מסנכרנת את הקצב המשותף ומייצרת הרמוניה מעודנת. חמלה מרחיבה אותו וסלחנות גם. מי שעושה מוסיקה וגם מי שייצר זוגיות ארוכה יודע שזה לוקח זמן לייצר הרמוניה אבל יש לה חוקיות שניתן ללמוד אותה.
המוסיקה ואני היינו מסונכרנות במסיבה האחרונה בגלל שהייתי מחוברת לקצב חיי. לא עייפות, לא כעס ולא רגשות אשמה השפיעו על הריקוד שלי ורקדתי בשמחה כמו שלא רקדתי בחיים שלי.

I feel so unsure, As I take your hand and lead you to the dance floor. As the music dies... Something in your eyes, Calls to mind a silver screen, And all its sad goodbyes. CHORUS I'm never gonna dance again, Guilty feet have got no rhythm. Though it's easy to pretend, I know you're not a fool. I should have known better than to cheat a friend, And waste this chance that I'd been given. So I'm never gonna dance again, The way I danced with you. Time can never mend, The careless whisper of a good friend. To the heart and mind, Ignorance is kind There's no comfort in the truth, Pain is the all you'll find. CHORUS I'm never gonna dance again, Guilty feet have got no rhythm. Though it's easy to pretend, I know you're not a fool. I should have known better than to cheat a friend, And waste this chance that I'd been given. So I'm never gonna dance again, The way I danced with you. Tonight the music seems so loud, I wish that we could lose this crowd. Maybe it's better this way, We'd hurt each other with the things we want to say. We could have been so good together, We could have lived this dance forever... But now, who's gonna dance with me? Please stay. CHORUS And I'm never gonna dance again, Guilty feet have got no rhythm. Though it's easy to pretend, I know you're not a fool. I should have known better than to cheat a friend, And waste this chance that I'd been given. So I'm never gonna dance again, The way I danced with you. ooh ooh Now that you're gone... Now that you're gone... Now that you're gone... Was what I did so wrong? So wrong that you had to leave me alone?

ג'ורג'יה

יש לי עסק קטן.
קטן קטן אבל ממזר גדול. הוא מאפשר לי את עצמאותי. מאפשר לי לחיות את חיי עם המון חופש מחד אבל פרנסה מכובדת מאידך. ויש לו לאן לצמוח. בבוא העת.
הייתי לעצמאית כשנה וחצי לפני מותו. גם לפני זה ניסיתי. זה לא הסתדר. להיות עצמאית זה מצב תודעה , שלא רק קשור לסטטוס. זו חשיבה שונה. להקים עסק, לימד אותי על עצמי ועל עצמאותי בכל רובד. המשאבים שלי, רובם, הולכים לטובת העסק והעסק מניב פרי והפרי מוגש לי לטובת עצמאות חיי. מעגל העצמאות. והוא מתרחב.
אני מהווה דוגמא לילדים שלי. הם חיים את הדרך בה אני מפרנסת אותם. הקטנים לא מתרגמים את זה כרגע אבל בבוא היום, כשהם יצטרכו לבחור את דרכם בחיים, הם יבחנו את האופציות ודרכי תהיה אפשרות חשובה ולו רק בגלל שהיא מוכרת להם בצורה אינטימית. קרובה. אצל הגדולים זה מתחיל להראות את אותותיו.
הבן הבכור שלי עובד כרגע כשכיר במקום שעושה סנדוויצ'ים בוטיק. והוא אמר לי לפני כמה ימים "אמא, אני לא מתכנן להיות שכיר כל החיים שלי". So I rest my case.
כעצמאית אני חייבת לסמוך על עצמי ולהשתפר כל הזמן. הקיום שלי תלוי בי. בבריאות שלי, בחיוביות, בחיוניות, בעצמאות החשיבה, במכלול היכולות שלי וביכולת הספציפית שלי לסמוך עליהן., בביטחון העצמי שלי ובביטחון בעולמי. בלקוחות שלי כולם ולא בבוס אחד. אני מוצאת אותם יפים. את הלקוחות שלי. כמעט באופן גורף.
אני משתדלת להיות צנועה. גובה מחיר ממוצע. שמה לב לזמן של לקוחותי ומשתדלת לכבד אותו. לקבל אותם בזמן שקבענו וללא המתנה וגם מקדישה לכל אחד את מירב תשומת הלב.  הרבה שואלים אותי אם זה מספיק לי. אני עונה שמספיק יש למי שמסתפק. מה שיש זה נהדר. אם רוצים יותר, צריך לברר בשביל מה.המטרות הן חשובות ואם הן ראויות אז המאמץ יהיה כדאי וכנראה יעשה.
אני מאוד משתדלת לא להעביר את זמני בדאגה לעתיד וזאת למען אותו שקט נפשי. הוא חלק משמעותי בבריאותי ולכן גם בפרנסת ילדי. מה גם שלא עזר לי כשדאגתי. אני תיכננתי תוכניות והמציאות התפוצצה לי מצחוק מול הפנים.שוב ושוב. אז שני הדברים שכאמור נמצאים ראשונים בסדר עדיפויותי הם בריאות ופרנסה. כל עוד אני עושה מאמץ ראוי למען אלה אז יש לי מספיק. אם יש לי מספיק. זה הופך אותי לאישה מסופקת. לא שלא חסר לי. אני חיה את החוסר ואת האובדן אבל זה לא הדבר שמגדיר אותי. אני עובדת עבודה מודעת לשם כך. זוהי עבודת האבל והיא עבודת פרך ששכרה בכל זאת בצידה.
אלא מה?
במשך 20 שנה למדתי לחיות בזוג. חלק ניכר מההגדרה העצמית שלי היה כבת זוג. הסכמתי ללכת לאיבוד איתו. לגמרי לגמרי. לא ידעתי לאיפה פני מועדות ולא אכפת היה לי לאיפה אגיע.  אליס בארץ הפלאות זו היתה אני.

היום אני אליס עוף החול.
כי כשהוא מת נשארתי שוב רק אני,  לבד. בלעדיו, מוגדרת על ידי החלל שנותר מזוגיות ארוכה.ומחפשת את עצמי שוב, כמו לפני שנים. לפני שהכרתי אותו. אבל הפעם מוגדרת היטב על ידי עצמי גם. נאלצתי לפקוח עיניים ולראות שתמיד ניהלתי יחסים עם עצמי אבל כשהוא היה חי יכולתי לעשות השלכות. כל מה שלא היה שלי בהכרח היה שלו.היתה לנו בדיחה קבועה. כל פעם שקלטנו משהו באחד הילדים שלא התחברנו אליו כי העלה תכונת אופי שלא מצאה חן בעיננו, אחד מאיתנו היה קופץ ואומר, "זה מהצד שלך במשפחה" זו אמנם סוג של הלצה אבל כמו ההלצות הכי טובות הן חושפות אמיתות כואבות. מאז שהוא מת הכל שלי. מה ששלי שלי ומה ששלו שלי ומה שמשותף שלי גם. ואני לוקחת אחריות. התבגרתי באחת. לא נותרו לי ברירות.
היחסים שלי עם אותה "עצמי" עוברים תהליך שינוי כיוון שדרכי ברורה לי. אני כבר לא בפאזת אליס. אין לי את הפריבילגיה לא לדעת לאיפה אני הולכת ולאן אגיע. אני מוכרחה להחליט על התוואי. אני חייבת לכבוש לי את הדרך, לסלול אותה,  ככה שגם אמהותי היא אני, גם עבודתי היא אני, ועצמאותי. עצמאותי היא לגמרי אני. אני מוגדרת בצורה הרבה יותר מורכבת מכפי שאי פעם הייתי. אני אוהבת ומחוברת למורכבות חיי. החלק שתופס האובדן הוא חלק משמעותי. חלק שעבודת האבל עוזרת לי להכניסו לפרופורציה, אט אט. אם לא הייתי הולכת לטיפול, ועושה עבודה מודעת, יש סיכוי שרגשות אשם וכעסים היו שוקעים ולא מאפשרים לי להמשיך ואז הייתי באמת מוגדרת רק על ידי אלמנותי כי חיי היו הופכים להיות מצבה חיה למותו. אבל אני חיה. יוצאת מהעלטה.
זוהי עבודת האבל במימד הזמן.
הזמן , זה שכעסתי עליו כל כך בהתחלה הופך להיות  גורם מנחם. לא האמנתי שזה יקרה.
הזמן, שלמרות אובדני הוא המשיך בדרכו והכאב התחזק ככל שהוא עבר.
הזמן שבזכותו "הצלחתי" להרגיש את האובדן ברבדים עמוקים יותר. חשבתי שלא יהיה לזה סוף,לעומק התהום.
הזמן שעושה את עבודתו נאמנה, ובתוכו אני לומדת להתמודד עם השכול בלי להשחיר באופן קבוע את יומי.
הזמן שלמעשה הוא פועל הניקיון. כמו הנשר.דואה בשקט בשקט מעלינו, אורב, ותפקידו להשתמש במיותר, במה שנרקב,במה שלא שימושי לנו, לתועלתו שלו. לקיומו.
אם לא ננצל אותו עד תום, הוא כנראה ינצל אותנו.

ג'ורג'יה היה שמי השני. נקראתי כך על שם סבתי כי נולדתי סמוך מאוד למותה.עניין של ימים ספורים.
הוא אהב את השם הזה ואני לא. אז למען עצמאות רצונותי הוצאתי אותו מתעודת הזהות שלי. אבל זה לא שינה לו. הוא המשיך לקרוא לי כך לעיתים, להקדיש לי את השיר וכשהוא ניגן אותו, זה תמיד היה עבורי.
זה השיר שלך- הוא אמר.
לפעמים הייתי שרה את השיר בבית. בין חדר לחדר. זה הביא לו שמחה.הוא חייך. חיבק. צהל כילד.
אחרי שהוא מת החזרתי את השם הזה רשמית. הפעם כשמי הראשון.
מסתבר שהורי צדקו. שהוא צדק,  גם ג'ורג'יה היא אני.

-Georgia, Georgia,
The whole day through
Just an old sweet song
Keeps Georgia on my mind

I say Georgia
Georgia
A song of you
Comes as sweet and clear
As moonlight through the pines

Other arms reach out to me
Other eyes smile tenderly
Still in peaceful dreams I see
The road leads back to you

I said Georgia,
Ooh Georgia, no peace I find
Just an old sweet song
Keeps Georgia on my mind

Other arms reach out to me
Other eyes smile tenderly
Still in peaceful dreams I see
The road leads back to you

Georgia,
Georgia,
No peace, no peace I find
Just this old, sweet song
Keeps Georgia on my mind

I said just an old sweet song,
Keeps Georgia on my mind

הרהורים על הסרטן 2

כבר המון זמן שהמחשבות בנושא ממלאות חלק ממיכל המחשבות שלי. כבר מספר פעמים ניגשתי לכתוב על זה. רק שבמחשבות, הדברים מסתדרים במקומם, ובכתב זה לא עובר. זהו נסיון נוסף. אני מתנצלת מראש, במידה והכתוב פוגע במישהו. הדברים אינם בדוקים ולא מעוגנים מחקרית, אלא פרי הנחות והשערות שלי. זוהי לא אמת או מציאות אבסולוטית, זהו רק חלק מעולמי אותו אני רוצה לארגן ואין כמו בכתוב, ואין כמו אימת הפירסום  בשביל לעשות סדר.
אז ככה:
אני רואה את העולם בראיה הוליסטית, זה אומר שהבריאה כולה היא אחד, זה כולל את החלל, השמיים והארץ ואת כל אשר בינהם, את החברה שבה אנחנו חיים וגם חברות אחרות, הגוף שלנו כמכלול והתאים ממנו הוא בנוי.הכל אחד. בלתי נפרד. להבין משהו על החלל בלי להבין את ההשפעה שלו והקשר אלינו, הופך להיות מידע לא רלוונטי. בכל תא בגופנו מצוי המידע הגנטי של כל הגוף שלנו. הגוף שלנו אחראי על כל אחד מהתאים שלנו. אחראי להזין אותו כראוי ולהעביר לו את המשאבים הדרושים על מנת לקיים אותו ולרפא אותו כשצריך. התאים עצמם אחראים על הגוף כולו, לדאוג לתיפקודו התקין. ואחריות הדדית זו היא דגם לאחריות הדדית שקיימת או צריכה להיות קיימת בכל יחסים שהם, בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
הכל הוא אחד.
עד לא מזמן המבנה החברתי שלנו היה בנוי מתאים משפחתיים.שהיוו מערך חברתי יציב. החברה שלנו היתה בנויה באופן מוצק למדי  מאבא, אמא וילדים. לפרק אותו נחשב היה מרד בכל מובן. ומשפחות גרושות היו מוקצות. אם נתגלע קרע היו הולכים לרבי, למשפחה המורחבת, למישהו אחר שהיה עושה מאמץ מודע כדי למצוא פשרה. בשביל לתפור את קו התפר . בשביל לטאטא, להחביא. כל האמצעים היו כשרים כדי לשמור על התא המשפחתי. ושום דבר כמעט לא היה מספיק נורא על מנת לפרק אותו. החברה כולה, על מוסדותיה, היתה בנויה כדי להגן על התאים המשפחתיים הללו. זה היה הבסיס לחוסן שלה. לאמות המידה והמוסר שלה. לקיום שלה.
המערך הזה נמצא בתהליך התפרקות.
החברה המערבית,  כבר לא מתפקדת בשביל להגן על התאים המשפחתיים האלו. התא המשפחתי הוא כבר לא קודש קודשים. והקשר הגרעיני כבר לא כל כך חזק. הגבולות שהחזיקו אותו מתפוררים. נראה לי לפעמים כאילו המערכת כולה מתפקדת על מנת להחליש את התא המשפחתי שמחזיק אותה.  זה קשור גם לכלכלה במידה רבה. הכלכלה, שמעודדת בצורה אלימה צרכנות כפייתית, מנצלת את המשאבים הבסיסיים של התא הזה (ההורים) עד כדי שחיקה והתפוררות,ולו רק בכדי לקיים את עצמה.  יש ניצול מערכתי. תנועה כבדה של ניצול.
הגוף שלנו בנוי ממצבורי תאים המהווים את מכלול הרקמות שבונות אותו. כמו שהאנושות בנויה ממצבורי תאים חברתיים המרכיבים אותה.
כשאנחנו לא דואגים לתיפקוד התקין של גופנו, כשאנחנו לא מזינים אותו כראוי ואני מתכוונת למזון בכל רמה, פיזית,נפשית ורוחנית הוא קורס. הגוף שלנו חזק כשיש יותר תאים בריאים מתאים חולים. כדי להילחם במחוללי מחלה הגוף צריך להיות חסון באופן כללי וככה הוא יכול לדאוג לפרטים חולים בתוכו. ככל שהגוף שלנו חסון יותר ככה קל לו יותר, הוא בריא יותר ומבריא במהירות יחסית. ככה בדיוק אפשר לדבר על החברה. ככל שהיא מאוחדת יותר, ככל שיש יותר פרטים בריאים בתוכה, ככל שיש יותר תאים משפחתיים מלוכדים ככה היא מתפקדת טוב יותר למען הפרטים שבתוכה. כשמשפחות מתפרקות.כשזוגות מתפרקים ומתחברים לזוגות מפורקים אחרים, הבילבול גדל. אמות מידה משתנות חדשות לבקרים, יש קושי להחזיק את התא אותו בנינו מתוך הבילבול הזה כי היסודות אינם חזקים.אין קיר בנוי ישר כשהיסוד עקום. זהו כשל במערכת החיסון. ברמה החברתית.
זה מה שקורה לגוף שלנו במחלת הסרטן ובמחלות אוטואימוניות אחרות. הגוף תוקף את עצמו מרמת התא.
בגוף שלנו יש כל הזמן תאים סרטניים אבל מנגנון המלחמה בהם עובד כיאות והגוף מצליח לנצח את ה"סרטן". הסרטן הופך להיות מחלה כשהגוף לא מצליח לטפל בתאים האלה ולעצור את התופעה.
כמו שבסרטן תאים בריקמה מסוימת משכפלים עצמם ללא בקרה, ככה בתוך החברה, תאים משפחתיים משכפלים את עצמם. זוגות מתפרקים ומוצאים בני זוג אחרים. פרק ב'. ילדים חדשים שגדלים עם הורים אחרים. זה לא נורא ברמת הפרט, ברמה החברתית יש כאוס. הקשרים רופפים ואנשים בשביל "כלום" נפרדים. בבדידותם הם פונים להכרויות דרך האינטרנט. להכיר ככה בעיני זה כמו להיכנס לסופרמרקט לעצום עיניים ולבחור מוצר מדף  בלי ממש לראות אותו, להריח, או אפילו לרצות. אלא פשוט בגלל שזה בגובה הידיים ואני צריכה משהו. לא ברור לי בדיוק מה, אז אני לוקחת משהו. שיהיה.  בשביל למלא איזשהו צורך עלום ובולע במה שלא יהיה רק כדי שלא יהיה ריק.
אז הבילבול הוא רב. רב מאוד. זה כואב. אנשים מבוגרים ופגועים מקשרים שנהרסו, שהם במו ידם הרסו, שהקשרים הרסו אותם בעצמם. הרוסים. אנשים שפגעו בעצמם ובאנשים שהם היו הכי קשורים אליהם בעולם. אנשים בודדים. מסתובבים סביב עצמם ומחפשים.... מחפשים.... מחפשים....
אבל לרוב הם לא יודעים מה הם מחפשים. ומנגנון היכולת להכיל את עצמם,התקלקל קילקול יסודי. לכן, כשהם פוגשים בכאב המוכר והידוע הם עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, ועוברים לדבר הבא. לריגוש הבא. וכשהוא שוקע הם שוב עוברים הלאה. ושום דבר כבר לא מספק. הצלקות על הלב הולכות ומתרבות ומקטינות את טווח גמישותו הטבעית והנהדרת. הוא מתקשה להתרחב  ונוח לו יותר להתכווץ. זוהי תנועת הצלקת.  סקס הוא כבר לא ביטוי לרגש, הוא ריק. כמו הקמח, כמו הסוכר, כמו מה שעומד מאחורי כרטיסי האשראי ברוב חשבונות הבנק.
למעשה, כולנו מחפשים הזנה אנרגטית. מרמת התא עד הרמה החברתית. אנשים מחפשים קשר. מחפשים אהבה. אבל מתרגמים את זה באופן שטחי ומחליפים אנרגיות ריקות בתוך יחסים מזדמנים. הנפש זקוקה לעומק. לחילופי אנרגיה עדינה, לחיבור אמיתי בין אדם לחברו. חיבור בכל הרבדים. יכול להיות אפילו שכשיש חיבור רגשי, אז ממבט אפשר לאגור  יותר אנרגיה  בריאה מאשר מאקט החדירה ביחסים קרים, ואולי במקרה כזה אנחנו אפילו מבזבזים אנרגיה יקרה.
כל זה מייצר בילבול. התלהבות ודעיכה מהירה. כאילו השמש יכולה לזרוח ולשקוע כל 5 דקות. הרי אם זה יקרה נחטוף סחרחורת. זה אומר שכדור הארץ מסתובב כל כך מהר שאולי לא נצליח לעמוד על הרגליים. למעשה זה בדיוק מה שקורה. אנחנו כבר מתקשים לעמוד על הרגליים. יש לנו סחרחורת ברמה החברתית, ומחלות שאין להן "תרופה" ברמה האנושית-פיזית. אני לא שופטת אף אחד. גם לכאוס יש חיים והוא נועד למטרה מסוימת. אולי כדי ליצור סדר חדש שהרי חייבים להרוס את הישן לפני שבונים חדש. בין לבין יש כאוס.
אבל,
זה שאני לא שופטת לא אומר שאני לא רואה. אני רואה. רואה בעיניים עצומות לרווחה, ושוב חוזרת להתחלה. אני לא יודעת אם כל מה שכתבתי הוא אמת מוחלטת. זוהי תחושת בטן שמסתובבת איתי כבר הרבה שנים, כשהאחיות שלי התגרשו כשהחברים הקרובים גם. כשנשארנו כאי בודד של שפיות בתוך עולם שנראה לי כסדום ועמורה. ואני רואה איך מחלת הסרטן מתרבה ואיך הגירושין גם .ולא יכולה שלא לתהות למה אנחנו משתוללים עם היצרים שלנו עד רמת התא?

התחלות חדשות

אני אוהבת את יום ראשון כי זוהי התחלה של שבוע חדש ואני אוהבת התחלות. מצידי הן יכולות להמשיך ולהתחיל ולהתחיל ושוב להתחיל מחדש. הן עוזרות לי לשאת את הסוף. שהרי כל סוף הוא התחלה של משהו חדש.
הבוקר של יום ראשון הזה, הוא התחלה כפולה. הבוקר אעמוד לראשונה מול כ 20 נשים ואלמד אותן תנועה.
שאלות כמו:
האם אצליח ללמד אותן משהו חדש על הגוף שלהן? איך ארגיש? איך הן ירגישו? האם יאהבו אותי?יתאכזבו? האם אוהב ללמד? אלו ועוד, מקיפות אותי ויוצרות בי התרגשות מעוררת.
 זוהי התחלה חדשה בשבילי. החיים מלאים בהן. בהתחלות חדשות. כל יום הוא התחלה. וכבר מספר חודשים שאני מריחה את ריחה. כי להתחלות יש ריח. ריח רענן, ראשוני משהו ,כמו של גשם ראשון, כמו של דשא כסוח, לפעמים ריח בוסר.
אני מתרגלת יוגה הרבה שנים ושנה שניה בקורס מורים ואני מרגישה מחויבת להעביר את זה הלאה.יש לי מה לתת וכשיש מה לתת צריך לתת את זה. יש  קבוצה של אנשים שמחכה שאתחיל. יש לי מקום. אפילו זמן יש.
אז מה בכל זאת חסר?
חסרה לי הבעיטה בתחת, הדחיפה אל מעבר למפתן הסף.
השיעור הבוקר הוא בדיוק הבעיטה שחסרה לי.
וכמו הרבה דברים משמעותיים אני מקבלת את זה מחברה טובה שלי, אור היא מורה לפלדנקרייז, ואנחנו לומדות יוגה יחד. אור אומרת לי המון פעמים שאני מוכנה, שלמעשה אני המורה שלה ליוגה. שאהיה מורה מצוינת, שאין מקום לחששות שלי. שאני מעצבנת אותה!
המילים לא עוזרות. אני נטועה על עומדי ופוחדת לעשות את הצעד. השינוי מפחיד. גם אם הוא לטובה.
כשהיא הבינה את זה היא ביקשה ממני להחליף אותה בשיעור תנועה, בעקבות נסיעה שלה לחו"ל.
החצי הראשון של השיעור הוא חימום עם מוזיקה. מעין שיעור ריקוד, אירובי קל.וכמו שכולם כבר יודעים, ריקוד היא אחת מאהבותיי. חציו השני הוא פלדנקרייז.
התחום שאני יותר יודעת אותו הוא יוגה. ובכל זאת את השיעור הראשון בחיי אעביר בתחום שפחות נוח לי בתוכו. מזל. אולי אז אני אבין שאני מוכרחה להניע את עצמי לכיוון הוראת היוגה. יש קול שצועק לי באוזן אחת-נו,זוזי כבר!!!! וקול באוזן השניה שאומר. חכי קצת. זה עוד לא הזמן.
אני מחכה ששני הקולות האלו יתאחדו לקול אחד שאומר. זוזי. הגיעה העת.
אני מאמינה שזה יקרה אחרי השיעור הבוקר.
זוהי בדיוק היוגה. השקטת ההכרה. כשכל הקולות שבתוכנו מתאחדים והופכים לקול אחד, שקט ויציב, שמורה לנו את הדרך.
כי ככה זה. כי רק כשכל הגלים שקטים, ניתן לראות את קרקעית האגם. רק כשהמחשבות שלנו שקטות נוכל להכיר את טבענו האמיתי. ואי אפשר לעשות את זה בכוח.אי אפשר לדחוק בזה. זה עובד רק בתשומת לב. קודם להקשיב לקולות הללו. להבין שהם ישנם. להתחיל לבודד אותם. להכיר כל אחד בנפרד. להתחזק. לבחור איזה קול הוא הכי הכי אני. ולהקשיב לו. לבדוק אם אפשר מדי פעם להעלות קול אחר. כדי לבדוק את היחסיות.כדי להבין  שאני היא זו השולטת בקולות ולא הם השולטים בי. ואז לנסות להשקיט את הקולות כולם. מדיטציה. זוהי השליטה בהכרה.  זוהי למעשה תכלית ומטרת היוגה. כל התירגול מוביל לשם.
אז.... שיהיה לי בהצלחה. זהו היום הראשון של שארית חיי. למעשה ככה זה כל יום מאז שנולדתי.

                           ************************************************************

חזרתי.
הרגיש לי שזהו מקום טבעי בשבילי להיות בו.
בתחילה רקדתי על ביצים. זה לא ממש נוח. נדמה היה לי שהן היו חשדניות אבל עם החימום הן הפשירו והרגשתי מקובלת ואז אפילו אהובה. אני מאמינה שהרצון שלי להקל עליהן במשהו. ללמד אותן משהו על הגוף שלהן שהן לא מכירות, גרם להן להיפתח אלי וללמוד. והפתיחות הזו היא עוד צעד שעוזר לי להתגבר על הפחד. שבועט בי החוצה מתוך אזור הנוחות. שהוא כל כך מנחם בעולמי. כמו שצפיתי זה צעד משמעותי .
אולי בקרוב אכתוב פוסטים על שיעורי יוגה......

צו ירושה

אחרי שבוע מאוד סוער, התעוררתי בשישי בבוקר וראיתי שהשמש שוב זורח.
לא פשוט בכלל לקבל את צו הירושה. ובמיוחד כשהוא מורכב. שמעמיד בפני התמודדויות מחדש עם האובדן, עם היותי בלעדיו. עם האחריות על עזבונו. וככה כאילו הוא רק עכשיו עזב חזרתי לימי האבל הראשונים. גלים גבוהים מאוד כיסו את שגרת יומי והחשיכו את עולמי. שוב הרגשתי יותר לבד מאי פעם.כעסתי מאוד על החלקים הלא פתורים שלו. שהוא התקשה מאוד להתמודד עימם בחייו ולכן נותרו שלי עם מותו. כעסתי עליו. ובכיתי המון והתחפרתי לי בתוך השמיכות. הרשתי לעצמי לכאוב מאוד.
אבל קמתי ויצאתי לשתות עם חברה. שתיתי מוחיטו ואכלתי קרפצ'יו אנטי פסטי וצחקתי כאילו אין שום עצב בעולם.
הייתי האישה הכי שמחה בפאב.
שמתם לב לעובדה שהאנשים הכי עצובים הם השמחים מכולם?
בבוקר קמתי שוב. ממש כעוף החול ליום שישי בבוקר.
התארגנו לנו בשלווה יחסית, הילדים הלכו לבית הספר אחרי שהכנתי להם את כל הכריכים שהם צריכים. ואני יצאתי לעבודתי שאותה אני כל כך כל כך אוהבת. יש לי עבודה שמשמחת אנשים, שעוזרת להם להשיל חלקים מיותרים.
כל בוקר לפני תחילת יום העבודה שלי אני יושבת לי בבית קפה סמוך. אני פשוט נכנסת עם חיוך,אומרת בוקר טוב, מתיישבת לי בשולחן הקבוע, מדליקה את המחשב ומה שאני אוהבת לשתות ולאכול מגיע אלי, תמיד עם חיוך, בדיחה, מילה טובה. אני יושבת לי כשעה כותבת את הפוסטים לבלוג, כותבת סיפור,  ואז עולה לי לחדר שלי שמלא בשמש ובאור ועובדת עם אנשים שאני מאוד אוהבת.
וגם ביום שישי, בדיוק ככה עשיתי. ונהנתי מכל רגע. כשסיימתי את עבודתי יצאתי לערוך קניות, חזרתי הביתה ,הפעלתי מוזיקה והתחלתי לבשל ארוחת ערב. שמתי בתבנית עוף עם תפוחי אדמה וכרובית , טיבלתי אותם באהבה אבל גם בסויה,סילאן ושום והכנסתי לתנור. בישלתי אורז, סלט תפוחי אדמה, סלט ירקות ותותים עם קצפת לקינוח. ברקע שמעתי את סטייסי קנט, שרה את אחד משירי האהבה שאני אוהבת לשמוע .
אני מאוד אוהבת שירי אהבה. ואהבה בכלל באשר היא.
הרגשתי עונג שבת שכזה. רוך ושקט כזה. שלוות שישי נחה עלי. מזור לסערת הנפש שהייתי שרויה בה כל השבוע.
אני אוהבת את האור ביום שישי אחרי הצהריים, את קצב המכוניות שהולך ומאט, את ריח הבישולים שלי.
דיברתי בטלפון קצת עם חברות, ואחר כך ישבתי לאכול עם הילדים שלי. צחקנו ודיברנו בזמן הארוחה. היה נעים מאוד. הייתי מפוייסת עם חיי. מסופקת.
אני אוהבת את שישי אחרי הצהריים. תמיד אהבתי. ועכשיו אני חוזרת לזה. חוזרת לאהוב את הדברים שאהבתי תמיד.
נושמת עמוק לתוך המציאות שלי שלפעמים היא ממש לא פשוטה.
יש לי עוד לא מעט התמודדויות עם מה שצו הירושה הזה מביא איתו ואני מקווה שלא אתמוטט שוב, אבל אני מבינה שגם אם כן, יש לי מספיק כוח להתרומם.
מזל שזה לקח זמן, מזל שזה בא עכשיו, אם זה היה בא אפילו קצת קודם אולי לא הייתי עומדת בזה. אולי לא הייתי מצליחה להישבר כראוי, אולי לא הייתי מצליחה להתרומם. המון תעצומות נפש דרושות בשביל ליפול ובשביל לקום.
בקרוב אסיים את ענייני הירושה.
אני לוקחת עוד נשימה עמוקה.
זו תהיה סגירה של עוד דלת במסדרון הארוך הזה שמלא דלתות שנסגרות האחת אחרי השניה וסוגרות על מציאות חיי המוכרת, סוגרות על עברי כמו שהכרתי אותו. ואולי אחרי שאסגור את הדלת הזו, אצליח לפתוח דלת למסדרון חדש.

עלם- נקודה למחשבה

אני מתנדבת עם נוער בסיכון. שם מכובס לנערות ונערים שנמצאים בזנות.
סיפור חייהן (אני משתמשת בלשון נקבה כי הרוב הגדול מאוד הוא נשי) ממלא לי הרבה פעמים את המחשבות, אחת הנערות שלנו-בחורה צעירה שמוכרת את גופה בעבור מנת סם.לא בעבור כסף למחיה, אוכל, משחת שיניים,מגורים, אלא בשביל מנת סם. בשביל חומר שמלכתחילה היא התחילה להשתמש בו בשביל לכסות על הכאב של ההזנחה שהיא עברה,חומר שמטשטש את הכאב מחד ומרעיל את כל כולה מאידך. חומר שנמצא זמין בפיצוציות, חומר קשה. קשה מאוד. זוהי נערה שאף גוף: החל בעצמה, המשך במשפחתה וכלה במדינה, אף אחד לא רואה אותה,אף אחד לא אחראי כלפיה. לא מחויב- והיא מאבדת את שפיותה בתוך אין האונים. בתוך החידלון שלה ושל הסביבה.
לא מזמן היא חשבה שמישהי מהבנות האחרות אצלנו גנבה לה מנת סם, לא משנה שאסור להכניס אלינו סמים או אלכוהול והיא מודעת לזה היטב. כנראה שהחביאה את זה לפני שבאה ושכחה איפה. היא השתוללה. שברה חלון ואגרטל, צרחה והתנהגה באלימות קשה.
האינסטינקט המיידי היה לזרוק אותה מעלינו. להתנער. כמו שעשתה אמא שלה בילדותה, כמו שעשה אבא שלה, כמו שעשו כל המוסדות המוכרים לכולנו מרגע שפגשו אותה, להתייחס אליה כאל כלום, שקופה, בדיוק כמו שהיא בעיני עצמה. שהרי אנחנו עמותה, גוף וולונטארי שלא "חייב" כלום לאף אחד.  אלא לרעיונותיו.
ולכן לא יכולנו.בשביל מצבים כאלה אנחנו קיימים. זוהי האחריות של העמותה הזו.
פתחנו איתה במשא ומתן בנסיון נואש כמעט למצוא איזשהו קול שפוי בתוכה,מישהו שם בפנים ,  שמוכן להאמין. ביקשנו ממנה לעזור לסדר את הבלאגן שעשתה כי אחרת נאלץ לבקש ממנה לעזוב. לתמיד. והיא עשתה את זה.  היא היתה שם.  היא הרגישה משהו בתוך כאוס חייה.אולי היא הבינה שיש מישהו בעולם שאכפת לו והפחד לאבד את זה גרם לתזוזה מינורית. היא לקחה אחריות על מה שעשתה, ואני אקח סיכון ואומר מה נראה לי שהיא הרגישה שם. אני חושבת שהאחריות גרמה לה להרגיש שהיא שווה משהו. שיש לה איזשהו ערך בעולם. דרכה גיליתי עד כמה מידת האחריות מעידה על מידת השפיות שיש באדם. עד כמה חשובה האחריות. עד כמה היא מחזקת ותומכת בתחושת הערך העצמי.
כולנו קורצנו מאותם חומרים. אף אחד מאיתנו הוא לא יותר או פחות מהאחר. לכל אחד מאיתנו יש פשוט מאזנים אחרים של כוח וחולשה, וזכות בחירה. בחירה זו היא האחריות הבסיסית שיש לאדם כלפי עצמו.  לבנות או להרוס את חייו עם נתוני הפתיחה שיש לו. כולנו נמצאים על אותו הרצף. לפגוש את הבחורה הזו, במקום העלוב ביותר בו היא נמצאת. עלוב וכואב עד העצמות שלי, זה לפגוש את קצה הרצף, ובכל זאת לפגוש את עצמי. זה למעשה לפגוש את החלקים האלה שמצויים בכולנו. לראות אותה זה לכאוב את המציאות שלה . המציאות שלנו. של כולנו. היא הפרט שמעיד על הכלל. חוסר הטיפול בה, חוסר היכולת שלה לטפל בעצמה, ההידרדרות שלה במדרון השאול, דרך הכאב הבלתי נתפס שלה על המחסור במישהו אוהב....דרך הכאב על המציאות שלה אני מגלה את האחריות שלי לברוא עולם אחר בשבילי, בשביל משפחתי, בשביל חברי, בשביל החברה שבה אני חיה, בשביל העולם שהוא עגול.
ככה שהכל חוזר אלינו, איך שלא נסתכל על זה.

הנעות

(ממליצה לשמוע את השיר בפול ווליום או ממש בעוצמה גבוהה ולצפות בקטע לפני הקריאה )

לפני כל פעולה אני מנסה לזהות מהי ההנעה שלה.
עם עבודה זו לא בעיה למשל. ההנעה ברורה לי. זוהי הנעה לצורך קיום החיים. שלי ושל ילדי. קודם כל צרכים בסיסיים. אחרי שיש לי את אלו באות המותרות.בגלל ההבנה הזו אני אישה עשירה. יש לי די והותר ועוד מה לתת ולתרום לאחרים. זו הסיבה שמאז ומעולם נהנתי מהעבודה שלי. המחשבה שלא אוכל לפרנס את עצמאותי מניעה אותי לאהוב את עבודתי באשר היא.
אבל יש פעמים שההנעה לא ברורה לי ואז אני מחפשת את המנוע.
אני מהחופרות הגרועות ביותר. כשאחד מילדי אומר לי "אמא, את חופרת לי" אני בדרך כלל צוחקת. כי זה נכון ואני חופרת גאה. ובכל זאת יש בעיה, כמה שאני חופרת החוצה זה כאפס וכאין לעומת הפנימה.   אני חופרת וחופרת עד שאני מבינה מהי המוטיבציה שלי. ואז ואך ורק אז אני עושה את התנועה ככה שכשההתנהלות שלי תואמת להרגשה שלי אני נהנית באמת מהעשיה שלי והלוואי והייתי מצליחה בזה תמיד, יש רק אות אחת שמפרידה בין הנעה והנאה, כשההנעה ברורה ההנאה מובטחת. קורה  גם שאני נהנית מהכאב אפילו, וזוהי גם דרכי להתגבר על הפחדים שלי כי ככה אני מצליחה להבין מאיפה נובעים הדברים ולמה נעות התנועות ולאן.
"דע מאיפה באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עומד לתת את הדין." זה לא משפט שמדבר על איזה אלוהים גדול שבשמיים אולי, בשבילי זה משפט על הנעה.
אני חושבת שזה היה הדלאי למה שאמר:
שים לב למחשבות שלך הן הופכות להיות מילים
שים לב למילים שלך הן הופכות למעשים
שים לב למעשים שלך הם הופכים להיות אופי
שים לב לאופי שלך הוא הופך להיות גורל.
לפעמים יש לי הרגשה ברורה שלמחשבות יש משקל ממש. וזה שהן עשויות חומר שקוף עדיין לא אומר שהן לא קיימות. שהן לא מקיפות אותנו. לא מניעות אותנו. את כולנו. וזה טריקי כי לרוב אנחנו מייחסים משקל גדול יותר למה שאנחנו רואים בעיקר ולשאר החושים גם. מאמינים לחומר. זהו עידן החומרנות.
המחשבות והרגשות, שנסתרים מהעין, הופכים להיות במובנים מסוימים "נוחים" להתעלמות עד כדי כך שזה הופך את הקיום שלהם לעיתים למעורפל ומבולבל, עד כדי מוטל בספק.
אבל אני מאמינה שדוקא בגלל שהם בלתי נראים הם הרבה יותר משמעותיים וכח ההנעה שלהם רב יותר. בדיוק כמו החלל, בלתי נתפס באינסופיותו אבל שתלטן בנוכחותו.זוהי נוכחות ההעדר. אנחנו כביכול לא מתייחסים אליו אבל חלק גדול מהתנועות שלנו בעולם נובע ממנו. ה"יש" מוגדר בעזרתו. בלעדיו ה"יש" לא היה ובכל זאת אנחנו מנסים להתעלם מנוכחותו. לשקר לעצמנו. להתנהג כאילו הוא לא כאן ולא יבוא לעולם.
עד הרגע שהתהום הזו באה לנו לפרצוף. צוחקת בפנינו את צחוקה המרושע ומעמידה אותנו בפני הכלום שבתוכו אנחנו מצויים. אין לנו ברירה אלא למלא אותה במי ובמה שאנחנו.אנחנו חייבים לייצר את היש מתוך האין. זהו הכח המניע הכי חזק שיש.זוהי הבריאה. ככה נבראו המאורות וגם אנחנו.
המסקנה שלי מכל זה היא שחייבים להמשיך ולחיות במלוא הקיטור. או כמו שאמר פרדי מרקורי:
THE SHOW MUST GO ON