לא פשוט בכלל לקבל את צו הירושה. ובמיוחד כשהוא מורכב. שמעמיד בפני התמודדויות מחדש עם האובדן, עם היותי בלעדיו. עם האחריות על עזבונו. וככה כאילו הוא רק עכשיו עזב חזרתי לימי האבל הראשונים. גלים גבוהים מאוד כיסו את שגרת יומי והחשיכו את עולמי. שוב הרגשתי יותר לבד מאי פעם.כעסתי מאוד על החלקים הלא פתורים שלו. שהוא התקשה מאוד להתמודד עימם בחייו ולכן נותרו שלי עם מותו. כעסתי עליו. ובכיתי המון והתחפרתי לי בתוך השמיכות. הרשתי לעצמי לכאוב מאוד.
אבל קמתי ויצאתי לשתות עם חברה. שתיתי מוחיטו ואכלתי קרפצ'יו אנטי פסטי וצחקתי כאילו אין שום עצב בעולם.
הייתי האישה הכי שמחה בפאב.
שמתם לב לעובדה שהאנשים הכי עצובים הם השמחים מכולם?
בבוקר קמתי שוב. ממש כעוף החול ליום שישי בבוקר.
התארגנו לנו בשלווה יחסית, הילדים הלכו לבית הספר אחרי שהכנתי להם את כל הכריכים שהם צריכים. ואני יצאתי לעבודתי שאותה אני כל כך כל כך אוהבת. יש לי עבודה שמשמחת אנשים, שעוזרת להם להשיל חלקים מיותרים.
כל בוקר לפני תחילת יום העבודה שלי אני יושבת לי בבית קפה סמוך. אני פשוט נכנסת עם חיוך,אומרת בוקר טוב, מתיישבת לי בשולחן הקבוע, מדליקה את המחשב ומה שאני אוהבת לשתות ולאכול מגיע אלי, תמיד עם חיוך, בדיחה, מילה טובה. אני יושבת לי כשעה כותבת את הפוסטים לבלוג, כותבת סיפור, ואז עולה לי לחדר שלי שמלא בשמש ובאור ועובדת עם אנשים שאני מאוד אוהבת.
וגם ביום שישי, בדיוק ככה עשיתי. ונהנתי מכל רגע. כשסיימתי את עבודתי יצאתי לערוך קניות, חזרתי הביתה ,הפעלתי מוזיקה והתחלתי לבשל ארוחת ערב. שמתי בתבנית עוף עם תפוחי אדמה וכרובית , טיבלתי אותם באהבה אבל גם בסויה,סילאן ושום והכנסתי לתנור. בישלתי אורז, סלט תפוחי אדמה, סלט ירקות ותותים עם קצפת לקינוח. ברקע שמעתי את סטייסי קנט, שרה את אחד משירי האהבה שאני אוהבת לשמוע .
אני מאוד אוהבת שירי אהבה. ואהבה בכלל באשר היא.
הרגשתי עונג שבת שכזה. רוך ושקט כזה. שלוות שישי נחה עלי. מזור לסערת הנפש שהייתי שרויה בה כל השבוע.
אני אוהבת את האור ביום שישי אחרי הצהריים, את קצב המכוניות שהולך ומאט, את ריח הבישולים שלי.
דיברתי בטלפון קצת עם חברות, ואחר כך ישבתי לאכול עם הילדים שלי. צחקנו ודיברנו בזמן הארוחה. היה נעים מאוד. הייתי מפוייסת עם חיי. מסופקת.
אני אוהבת את שישי אחרי הצהריים. תמיד אהבתי. ועכשיו אני חוזרת לזה. חוזרת לאהוב את הדברים שאהבתי תמיד.
נושמת עמוק לתוך המציאות שלי שלפעמים היא ממש לא פשוטה.
יש לי עוד לא מעט התמודדויות עם מה שצו הירושה הזה מביא איתו ואני מקווה שלא אתמוטט שוב, אבל אני מבינה שגם אם כן, יש לי מספיק כוח להתרומם.
מזל שזה לקח זמן, מזל שזה בא עכשיו, אם זה היה בא אפילו קצת קודם אולי לא הייתי עומדת בזה. אולי לא הייתי מצליחה להישבר כראוי, אולי לא הייתי מצליחה להתרומם. המון תעצומות נפש דרושות בשביל ליפול ובשביל לקום.
בקרוב אסיים את ענייני הירושה.
אני לוקחת עוד נשימה עמוקה.
זו תהיה סגירה של עוד דלת במסדרון הארוך הזה שמלא דלתות שנסגרות האחת אחרי השניה וסוגרות על מציאות חיי המוכרת, סוגרות על עברי כמו שהכרתי אותו. ואולי אחרי שאסגור את הדלת הזו, אצליח לפתוח דלת למסדרון חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה