חזרתי

התגעגעתי.
התגעגעתי אליכם.
שעזרתם לי לבנות את מציאות חיי מחדש, בעזרתכם יצאתי מעומק התהום. אתם חלק חשוב בסולם.
כל אחד מאיתנו,שנפל אי פעם לבור ובכל זאת החליט/ה שהוא/היא רוצה לחיות, מצא/ה את הכלים שלו/ה, את המשמעות החדשה שתעזור לו או לה למשוך את העגלה.
חלק מהאנשים סביבי חשבו וגם אמרו לי שהילדים הם משמעות, זה נכון.הם בהחלט טעם לחיים, מלאי רוח חיים וצחוק, מלאי דרמה ועוצמות.
אבל הילדים היו שם גם קודם.
הייתי צריכה למצוא עוד כלים שיעזרו לי להגיע אל האוויר במקום החשוך והדחוס אליו נפלתי.
היכולת שלי למלל את הכאב וגם המחשבה שזה אולי עוזר למישהו נתנה לי המון כוח.ובזה הייתם לי שלב מוצק בסולם הזה.
התגעגעתי לכתיבה, ליצירת יש מאין כזה. לפעמים הייתי מתיישבת ליד המחשב ולא יודעת איך לכתוב את המה.החיפוש עשה מעקף לכאב ולרגעים לא הרגשתי אותו. תמיד היה לי רצון לכתוב.  ומתוך הרצון הזה נולד פוסט.
התגעגעתי גם אל האישה הזו הכותבת את דרך חייה. שמתרכזת למשך כמה דקות ביום בשביל לסכם חלק מחוויותיה. אני אוהבת אותה, היא האישה שצמחתי להיות.
ובכל זאת גם נהנתי מההפסקה הזו בכתיבה.
כי לראשונה מאז שנפטר האיש האהוב שלי התחלתי לקרוא שוב. כל כך אהבתי לקרוא כל חיי ואחרי מותו לא יכולתי להתרכז בקריאה, חשבתי בהתחלה שזה בגלל שאני צריכה משקפיים, שהרי חציתי את קו ה 42, אבל זהו. שלא. קניתי לי משקפיים ועדיין לא יכולתי לקרוא. רק לכתוב יכולתי, לשפוך מתוכי את העומס שלא יגלוש ללא בקרה וכדי שלא אשאיר את הכאב תקוע בפנים כמחולל מחלה.לא יכולתי להכניס פנימה כלום, לא היה לי מקום. אז כתבתי כדי לפנות מרחב, כדי שאוכל להכניס פנימה אוויר ואור והם אכן נכנסו. 
גם בדמותו של חיים שלא באופן אקראי קיבל את שמו זה.
ואז המחשב שלי התקלקל.
ככה התחלתי שוב לקרוא. זה כשלעצמו מילא אותי בשמחה והסביר לי שעליתי עוד מדרגה, שתהליך הריפוי ממשיך ומשתלם.
והנה חזרתי.
היום קיבלתי מחיים מחשב נייד במתנה. קטן וחמוד ועונה על צרכי בצורה מושלמת .
אז אני חוזרת אל הכתיבה וזה כנראה יהיה הפוסט האחרון לשנת 2014.
שנת האבל השלישית שלי.
שנה שבה הרבה דברים מתיישבים במקומם. שנה שבה אני מרגישה איך הרוח שלו מתרחקת עוד ואיך אני משחררת אותה גם, משחררת את החבל שאיתו החזקתי אותו פה. ואולי זה לא לשחרר במובן של לעזוב ויותר באופן של התפוגגות. חייו בצורתם הקודמת מתפוגגים ולי אין יותר את האחיזה המוכרת , אני תופשת אותו בדרך חדשה, כי גם לכאוב זו דרך להחזיק במתים והכאב עובר טרנספורמציה ומשתנה והופך את פניו.
עם זאת הזכרונות הופכים להיות יותר ויותר חיים.
בשבוע שעבר הבן האמצעי שלי בא לדבר איתי ועמד נשען על המשקוף. שפת הגוף שלו היתה בדיוק. אבל בדיוק.כמו של אבא שלו. הדמיון העתיק לרגע את נישמתי. הרגשתי בפירוש ובאופן מוחשי את ההמשכיות שלו. את הרוח שלו. את הקיום ה"אחר".
כמה שהילדים דומים לו. כל אחד בדרכו מביא לי אותו.
הזכרונות מגיחים ברגעים הכי פחות צפויים ולפעמים זה מצחיק אותי כל כך.
מצחיק בגלל שהעיתוי שלו היה מאז ומעולם מיוחד מאוד ואותנטי. מתאים לו להגיח דוקא ברגע הספציפי הזה.
והכאב, מותמר כפי שהוא, מושפע על ידי הזמן ועל ידי הרצון שלי לחיות, כבר לא לופת לי את הלב.
אני מלאת הוקרת תודה על כל רגע שזכיתי לחיות לצידו, זה עיקר הרגשתי בשנת האבל השלישית שלי, שנה שבה הצחוק חוזר לחיי. שנה שבה האיזון מקבל מקום של כבוד ולא נמצא אי שם הרחק מהישג יד. אני מוצאת עוד המון דברים להוקיר עליהם תודה. חיי טובים ומלאים.
ברגע שהתקלקל לי המחשב, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה הקיום של הבלוג הזה. תהיתי אם אולי מותו של המחשב בא גם כדי לסיים את פרק הכתיבה הזה, בחיי.
כחודש ומשהו של מחשבות וקריאה וללא מחשב ולאט לאט הבנה חד משמעית חילחלה בי. אני מתגעגעת. אני אוהבת לכתוב. ויש לי מה להגיד. ויש אנשים שאני מאמינה שיש להם עניין בדברים שאומר.
הבלוג החל כבלוג של התמודדות עם כאב ואובדן וזה היה הדבר העיקרי אם לא היחידי עליו כתבתי. מדי פעם היו הבלחות קצרות של תחומי עניין נוספים אבל הם לא החזיקו מים. הכאב העסיק אותי. את כל כולי. הוא עטף כל שבריר של שניה בנשמתי.
עכשיו, אחרי ההפסקה, אני במקום אחר.והבלוג יהיה עדות לזה.
שנת 2015 בפתח.
לחיים.