סולם האהבה

 וַיַּחֲלֹם

 וְ הִ נֵּ ה  סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

 וְ הִ נֵּ ה  מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

 וְ הִ נֵּ ה  ד' נִצָּב עָלָיו…

בחור מושלם (על פניו), התחיל איתי, הוא התאים לכל מידותי, גיל מתאים, חתיך, יפה, חכם, ומעוניין. הוא ראה אותי אצל חברה והניע את הרצון שלו, מצא חן בעיני, אבל תוך שבריר שניה בערך הוא רצה שאבוא אליו בערב ונשלב רגליים על הספה שלו, נפצח גרעינים, נשתה מיץ תפוזים ונראה סרט.
נבהלתי.
אמרתי לו, רגע . עוד שניה. תן לנשום.
אבל הוא לא רצה לחכות. הוא רצה את החלום והוא רצה אותו עכשיו.
הוא רצה אתמול אם אפשר.
הבנתי שאני לא מעוניינת בחלום. את החלום אמשיך לחלום מעתה ועד יום מותי אבל אני מעוניינת בדרך אליו. אני רוצה את סולם האהבה.
את השלבים כולם.
בתחילה חשבתי שאני מונעת במקרה הזה מפחד. נמנעת מיחסים סדרתית אבל לא.
אני פתוחה לאהבה שמתוכה יעלו ויבואו היחסים שהיא תירקום. שלב שלב לטפס ולעלות. אבל אני מתכוונת לעכב את הרגע. לחכות עם הגשמת החלום כי החלום הוא סוף הדרך. האמינו לי. הייתי שם.
היופי האמיתי טמון בדרך. כשפגשתי את האיש שלי ראשו מורכן היה, מביט אל האדמה איפה שנטועה היתה המציאות שלו, במקום בו עמד הסולם.. והוא עזב את עולמינו כשראשו בשמיים. הוא הגשים את חלומותיו, ונגמר.
הכרתי אותו חולם, חלומותיו צנועים ולפי מידותיו, הלכתי איתו בדרך משותפת ועזרתי לו להגשים אותם. הייתי אפילו חלק משמעותי  וגם החלום בעצמו.
כשהתגשמו כל חלומותיו, הוא מת.
למדתי מכך שעדיף  להגשים אותם לאט לאט. להתענג על הרגע.
ואופיר (שם בדוי כמובן) מיהר. הקצב שלו מהיר לי מדי. לוקח לי הרבה זמן לעבד ולעכל יחסים, מסתבר שעולם מהיר לא מדבר רק על אוכל מהיר אלא על יחסים גם. אנשים סביבי מחליפים כל כך מהר בני זוג ואהבה. ליבם חד פעמי. במהירות שיא מחליפים ישן בחדש.
ואני?
אני תקועה באהבותי לעולמי עולמים. ליבי בוחר בהם בקפידה, ומתעקש ללא כל התחשבות בדעתי. מבקש ממני ללא הפסקה לצאת מדעתי ולהתייחס לאהבתי.
הפנויים סביבי לא מדברים על רגש, הם מדברים על קשר.
הם לא מדברים על אהבה אלא מדברים על זוגיות.
זוהי כרוניקה של דינמיקה של עולם מהיר ומתרוקן מתוכן.
אני כנראה שייכת לעולם הישן.
עולם בו אהבה התפתחה ונרקמה לאיטה.
במציאות שלי, יחסים נרקמים . הכוונה חשובה מאין כמוה, אבל גם היא צריכה לעמוד במבחן הארועים, במבחני השפל והגאות, השמחה והעצב. במבחני הקשר.
בין החלום להגדרה קיימת מבחינתי המציאות. קודם לכל אני צריכה לאהוב מישהו ורק אז אני מתחילה להבין שאני בכלל רוצה לקיים איתו יחסים עמוקים יותר.
באתרי הכרויות אנשים מגדירים צרכים שלרוב לא קשורים ולא מחוברים למציאות חייהם. מי שטוען שרוצה קשרים מזדמנים, מתגלה כגבר הזקוק לאישה ומשפחה, האחד שטוען שמוכן לקשר ארוך ומחייב מתגלה כאחד שמחפש ריגושים וחי בעולם תלוש כל כך שלא מצליח לקיים קשר מעבר לחודשים הראשונים שבהם ההורמונים מכסים על כוכבי השמיים בשכבה גסה.
ואני?
אף פעם לא חיפשתי "זוגיות" לעומת זאת הייתי פתוחה לאהבה. זה אולי יתפרש כאותו הדבר, סמנטיקה בלבד. אבל לא.
ההבדל תהומי.
כשאדם מחפש זוגיות יש לו תמונת צרכים שאמורים להתמלא במפגש.
כשאדם פתוח לאהבה הוא לא עסוק בצרכיו שלו.
כשאדם פתוח לאהבה, היא נגלית בפניו.הרבה פעמים, גם בתוך זוגיות, וגם לא.
שאדם סגור ומסוגר לאהבה, הוא מוצא את עצמו בבדידותו. ואז הוא לא רוצה "להתקדם" יחד עם בן/בת הזוג.
הריקוד נעצר.
צעדי הריקוד  ירקדו את עצמם ברגע שנפתח לאהבה עוד מקום, עוד צוהר דרכו תוכל להכנס ולהאיר את חיינו.
כשהגבר שלידי רוצה את חלומותיו והם לא קשורים אלי, הוא צריך למצוא דרך לחבר אותי לשם,  הרצון שלי להתחבר קיים, טבוע בדנ"א שלי, אבל יש לי את החששות שלי, את הצרכים שלי, את החלומות.
חלק מאהבה בשבילי זה  לחבר מישהו אחר לרעיונות המופשטים המרכיבים את עולמי.
באהבה אידיאלית הוא פשוט רואה אותי, שם אותי ואת חלומותי במרכז עולמו ואני שמה אותו ואת חלומותיו במרכז עולמי וככה אנחנו מחליפים מרכז. המרכז שלי כבר לא רק שלי. הוא גם שלו. אם הוא יתייחס אליו כאל שלו אנחנו הופכים לשדה אנרגטי מאוחד וגדול יותר.
למעשה, אני מאמינה שזוג זו יחידת הקיום הקטנה ביותר בהקשר לשדה אנרגטי.
גם אדם יחיד מהווה שדה אבל היכולת שלו ליצור ספירלה אנרגטית עולה מוגבלת מאוד, הוא יכול לעשות את זה אם הוא יעשה עבודת תודעה אישית קבועה וגדולה, (אני מפרידה כאן בין מודעות ותודעה) ויחבר את הכוחות המנוגדים שבו, את המינוס והפלוס, וכשהחיבור יתרחש הוא יהיה שדה אנרגטי כפול ויוכל ליצר סביבו אהבה ללא צורך בבן זוג.
 אבל הדרך הטבעית היא בעזרת בן זוג. כך הטבע יצר אותנו, האהבה היא אנרגיה שנועדה לחבר זכר ונקבה. פלוס ומינוס .בעזרת החיבור הזה להגדיל את השדה הזה ולשכפל את האהבה. תוצרי האהבה ייתחברו לתוצרי אהבה המנוגדים להם ושוב ירחיבו את השדה הזה.
אלא מה?
אכלנו מעץ הדעת.
ובתוך תהליך הלמידה של טוב ורע, רבים מאיתנו מתקרבים לקוטב אחד. לקוטב השלילי. לקוטב הפחד והניכור , פוחדים לפתוח את הלב. לתת לאהבה את הכוח לחולל בהם שינוי מהותי. פוחדים להשתנות.
ואני מתחילה להבין את ענין אכילת התפוח.עם אכילת התפוח ניחנו לפתע פתאום במודעות. ניתנה לנו היכולת לראות את עצמינו, אבל עוד לא היינו מוכנים. הפכנו מודעים לכוחות הטמונים בנו. אבל מודעות ללא יכולת ורצון לשנות מייצרת מלחמה קשה בין טוב ורע. כשהרע הוא היצר,האגו והחושים שמשמשים אותם. אנחנו חייבים להצדיק את מעשינו, את חולשתינו כי האלטרנטיבה היא לשלוט בהם ושליטה עצמית היא מלאכה קשה. משתווה לקריעת ים סוף. אומרים שיותר קל להעתיק הר ממקומו,עם כפית, מאשר לשלוט ביצר.
עלינו להעביר את הריכוז שלנו לשם. היצר הוא כח חשוב ומלא עוצמה אבל הוא כח נמוך שבעזרת השליטה בו אנחנו מתפתחים, והרי התפתחות, זה כל הסיפור.
ומה הקשר לסולם יעקב?
סולם יעקב משול למערכת העצבים, הבסיס הוא מקום מושבו של היצר והפחד, בקצה השני נמצא את האהבה ובין הקטבים כל היתר, התפתחות היא הטיפוס במעלה עמוד השדרה. מצ'אקרה לצ'אקרה.
סולם האהבה.


 

המקום

                                              מוקדש לבני בכורי האמיץ, החכם הרגיש והאהוב                                      

הבן הבכור שלי וחברתו נפרדו. היא נכנסה לחייו לפני כשלוש שנים. בלהט ימי האבל, כשהחושך היה חשוך ביותר, כשבמשך זמן כמעט ואפסה תקוותו, כשהכאב שלו חדר לכל פינות חייו, בקושי רב הוא הרים את עצמו ומצא עבודה, ואז הוא נשא את עיניו בעדינות אל שארית חייו והיא נכנסה,כמו  קרן אור שנכנסת מבעד לתריס כמעט סגור לגמרי.
לאט זה דעך ועכשיו היא הלכה.
שוב חזרה לו העלטה.
כביכול.
זה כנראה הפחד הגדול ביותר. לשוב אל חשכת האובדן האולטימטיבי.
פרידה היא מוות. 
אני עומדת לצידו, כואבת את כאבו.
אבל בהיותי אמא יש לי כאן גם הזדמנות לעשות בשבילו את מה שלא ידעתי לעשות כשהייתי אמא צעירה ובחשכה בעצמי.
היום אני רואה שיש בכוחי וכך גם בכוחה של כל אחת ואחד אחר, להפוך את כל ארועי חיינו, לקרקע פוריה לצמיחה ומכאן אני אומרת בפה מלא ולב שלם שהכל קורה לטובה.
אם רק אבחר כך.
זוהי הזדמנות חד פעמית בשבילו להבין את עצמו עוד קצת, לחדור עוד לעומק. למקום שבו טמון האוצר המניע את חייו. אם לא יעשה את זה עכשיו יאלץ לעשות את זה בתוך היחסים הבאים שלו. במקום הפגיע שבו הוא יהיה תחת האיום הבלתי פוסק שיפסיקו לאהוב אותו, במקום בו הוא ינסה לרצות ותוך כדי מאמץ יזנח את נשמתו. כדי למגר את הפחד מאובדן האהבה יש לצאת למסע פנימה, לעומק העומקים, למקום היחידי שבו האהבה היא עצמינו, שאין הפרדה.
כשאדם מכיר ואוהב את עצמו, פעולותיו נובעות מאהבתו, הוא מכיר בחולשותיו, שהרי הוא אנושי ובן תמותה אבל הוא מכיר גם ביכולותיו, באלוהותו, הוא מבין שמושלמותו נמצאת באי מושלמותו. הוא אמנם שואף להשתפר, אבל הוא לא שופט את עצמו והוא לא חרד, הוא לא מרצה אף אחד, הוא מפסיק לפחד מהכאב, הוא כבר יודע  כי הכאב והאהבה יושבים יחד, באותו חדר ,האחד ליד השני, צמודים,  כרוכים. במסעו אל עומק יישותו רואה אדם את היחסים הסימביוטיים האלה ולא נותר לו אלא לקבל עליו את הדין.
ככה זה וזהו זה.
הדרך לא לכאוב משמעה - לא לאהוב. נמנעים מאהבה נמנעים מכאב, אבל אם אוהבים בהכרח כואבים. מי שבאופן מודע לא יוותר על האהבה על אף שהיא כרוכה בכאב, מי שיכאב ויאהב עד בלי די ויעמול לפתוח את הקשר הזה עד שיצליח, ימצא את המקום בו יוכל להרפות ולסמוך. בו ימצא את האיזון בין holding on  ו letting go ,שסומכים בו על המציאות, בו נולדת ידיעה עמוקה (יש היקראו לה אמונה)  שכל מה שקורה, וכל מה שאנחנו פוגשים הוא משמעותי והכרחי להתפתחותינו, זה המקום שעליו אנחנו מוכרחים לדרוך בביטחון אך ללא זחיחות. בעדינות כדי לא לשבור שום דבר אך בהחלטיות. זה המקום שאפשר בו להרפות בתוך מאמץ , בדיוק כמו שממליץ פטנג'לי (שהיה הראשון שאסף, ערך וגיבש את האיזכורים והעקרונות של אימרות היוגה לידי משנה סדורה, באופן מדויק ומתומצת, אמרות שמצטיינות בפתיחות המשתמעת מהן) וכשמרפים גם הכאב מתרכך והאהבה מפציעה שם קורנת ביתר שאת. המקום אליו הגענו ברגליים יחפות, שבו כבר אוהבים גם את הקוצים החדים ביותר, גם הם יפים, גם הם חלק מהדרך. בדרכינו ניקינו, ניקשנו, עדרנו, טיחחנו, זרענו, שתלנו, פשטנו את כל כיסויי עורינו, חלצנו את נעלינו ולמדנו שהדרך היא חלק משמעותי בגן שטיפחנו. מי שלומד לאהוב את הדרך ואת חייו לומד לשהות ולהרפות בתוך המאמץ והכאב. לומד שרק כך הם מאבדים את כוחם על נשמתינו שמשתחררת לאהוב, לשגשג ולהתפתח.אותה דרך שעברנו ברגליים יחפות אל המקום שבו שום קוץ לא מכאיב לנו יותר.
המקום.
חרדת קודש.
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"
יחף, דרך כפות רגליים חשופות, ללא כיסויים מיותרים, ניתן לחוש את הפשטות שבאהבה, כך אפשר לחוש את החום והקור שיש בה ללא דרמות גדולות. כשמתחוללת דרמה כלשהי בחיינו, בליל רגשות מעורבים ומעורבבים שאין יודעים איפה נגמר האחד ומתחיל השני, שמתבטאים בכעס, במתח, בבכי לפעמים או בשתיקות ארוכות אך רועמות, אפשר להיות בטוחים שפולש זר נכנס לגננו, פלש אל המקום, כשיש דרמה ניתן ורצוי להתייחס אליה כאל תמרור שעליו כתוב- האהבה לא כאן, עשי סיבוב פרסה.
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"
כך גם בנפשינו פנימה, בשעה שאנו עומדים במקום בו נגלה לנו מושב האהבה, ביתה, זהו מקום קדוש, כל ההתיחסות ומובני חיינו משתנים, האור נראה אחרת בחיינו,ולשם נרצה לשוב, שוב ושוב וגם נדע שאנחנו שם בין כה וכה. התאוריה שהמקום הזה נמצא כשאנחנו מוצאים את בן/בת הזוג האחד היחיד והמיוחד היא נכונה חלקית. המקום הזה נמצא גם שם אבל גם בכל הסובב אותנו. הדרך האולטימטיבית היא דרך יחסים זוגיים אבל כל היקרים לנו וכל מובני חיינו יכולים לסייע בידינו להגיע לשם. מתפקידינו, באחריותינו לסמן את המקום הזה ולמצוא אותו בכל פעם מחדש בעצמינו. 
המקום.
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"
כך גם בנפשינו, בשעה שאנו עומדים במקום בו נגלה לנו מושב האהבה, ביתה, זהו מקום קדוש, כל ההתיחסות ומובני חיינו משתנים, האור נראה אחרת. לשם נרצה לשוב, שוב ושוב וגם נדע שאנחנו שם בין כה וכה. תפקיד ההורים הוא להיות מורי דרך בשנים הראשונות והקריטיות לחיינו ולהחזיר אותנו לשם בכל פעם שאנחנו הולכים לאיבוד, אבל לעיתים קרובות הם עצמם לא יודעים ולא מכירים את המקום וכך במשך שנים ארוכות, רבים מאיתנו משוטטים בעיוורון פושטים ידיים ומחפשים ללא הכרה את המקום. זו הסיבה שבכל פעם שאנחנו עומדים שם, אנחנו מתנהגים כמו פיל עיוור בחנות חרסינה. מנתצים. הורסים. בועטים, בורחים. לעיתים מחליטים שלעולם לא נחזור. אבל זהו עוד תמרור, עוד סימן דרך ברור שזהו הזמן והמקום להשיל את נעלינו מעל רגלינו ולגשת בעדינות ובזהירות ובכבוד גדול וביראה, שלא נהרוס ולא נקלקל ולא ניפגע ולא ניסגר ולא נתרחק, כי זהו המקום ממנו נקבל הזנה והיזון חוזר ונוכל להעניק ממנו לעולמינו.
המקום הזה הוא מקום קדוש ומקודש. הוא מעיין שנביעתו תלויה בחיים אך גם במודעותינו לכוח המניע אותם.
וזוהי אולי המטרה של האנושות, להיות שם. להכיר את המקום הזה.
כל החומרים כולם בנויים כדי לשרת אותנו בדרכינו אל המקום. מושב האהבה.