וַיַּחֲלֹם
וְ הִ נֵּ ה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה
וְ הִ נֵּ ה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.
וְ הִ נֵּ ה ד' נִצָּב עָלָיו…
בחור מושלם (על פניו), התחיל איתי, הוא התאים לכל מידותי, גיל מתאים, חתיך, יפה, חכם, ומעוניין. הוא ראה אותי אצל חברה והניע את הרצון שלו, מצא חן בעיני, אבל תוך שבריר שניה בערך הוא רצה שאבוא אליו בערב ונשלב רגליים על הספה שלו, נפצח גרעינים, נשתה מיץ תפוזים ונראה סרט.
נבהלתי.
אמרתי לו, רגע . עוד שניה. תן לנשום.
אבל הוא לא רצה לחכות. הוא רצה את החלום והוא רצה אותו עכשיו.
הוא רצה אתמול אם אפשר.
הבנתי שאני לא מעוניינת בחלום. את החלום אמשיך לחלום מעתה ועד יום מותי אבל אני מעוניינת בדרך אליו. אני רוצה את סולם האהבה.
את השלבים כולם.
בתחילה חשבתי שאני מונעת במקרה הזה מפחד. נמנעת מיחסים סדרתית אבל לא.
אני פתוחה לאהבה שמתוכה יעלו ויבואו היחסים שהיא תירקום. שלב שלב לטפס ולעלות. אבל אני מתכוונת לעכב את הרגע. לחכות עם הגשמת החלום כי החלום הוא סוף הדרך. האמינו לי. הייתי שם.
היופי האמיתי טמון בדרך. כשפגשתי את האיש שלי ראשו מורכן היה, מביט אל האדמה איפה שנטועה היתה המציאות שלו, במקום בו עמד הסולם.. והוא עזב את עולמינו כשראשו בשמיים. הוא הגשים את חלומותיו, ונגמר.
הכרתי אותו חולם, חלומותיו צנועים ולפי מידותיו, הלכתי איתו בדרך משותפת ועזרתי לו להגשים אותם. הייתי אפילו חלק משמעותי וגם החלום בעצמו.
כשהתגשמו כל חלומותיו, הוא מת.
למדתי מכך שעדיף להגשים אותם לאט לאט. להתענג על הרגע.
ואופיר (שם בדוי כמובן) מיהר. הקצב שלו מהיר לי מדי. לוקח לי הרבה זמן לעבד ולעכל יחסים, מסתבר שעולם מהיר לא מדבר רק על אוכל מהיר אלא על יחסים גם. אנשים סביבי מחליפים כל כך מהר בני זוג ואהבה. ליבם חד פעמי. במהירות שיא מחליפים ישן בחדש.
ואני?
אני תקועה באהבותי לעולמי עולמים. ליבי בוחר בהם בקפידה, ומתעקש ללא כל התחשבות בדעתי. מבקש ממני ללא הפסקה לצאת מדעתי ולהתייחס לאהבתי.
הפנויים סביבי לא מדברים על רגש, הם מדברים על קשר.
הם לא מדברים על אהבה אלא מדברים על זוגיות.
זוהי כרוניקה של דינמיקה של עולם מהיר ומתרוקן מתוכן.
אני כנראה שייכת לעולם הישן.
עולם בו אהבה התפתחה ונרקמה לאיטה.
במציאות שלי, יחסים נרקמים . הכוונה חשובה מאין כמוה, אבל גם היא צריכה לעמוד במבחן הארועים, במבחני השפל והגאות, השמחה והעצב. במבחני הקשר.
בין החלום להגדרה קיימת מבחינתי המציאות. קודם לכל אני צריכה לאהוב מישהו ורק אז אני מתחילה להבין שאני בכלל רוצה לקיים איתו יחסים עמוקים יותר.
באתרי הכרויות אנשים מגדירים צרכים שלרוב לא קשורים ולא מחוברים למציאות חייהם. מי שטוען שרוצה קשרים מזדמנים, מתגלה כגבר הזקוק לאישה ומשפחה, האחד שטוען שמוכן לקשר ארוך ומחייב מתגלה כאחד שמחפש ריגושים וחי בעולם תלוש כל כך שלא מצליח לקיים קשר מעבר לחודשים הראשונים שבהם ההורמונים מכסים על כוכבי השמיים בשכבה גסה.
ואני?
אף פעם לא חיפשתי "זוגיות" לעומת זאת הייתי פתוחה לאהבה. זה אולי יתפרש כאותו הדבר, סמנטיקה בלבד. אבל לא.
ההבדל תהומי.
כשאדם מחפש זוגיות יש לו תמונת צרכים שאמורים להתמלא במפגש.
כשאדם פתוח לאהבה הוא לא עסוק בצרכיו שלו.
כשאדם פתוח לאהבה, היא נגלית בפניו.הרבה פעמים, גם בתוך זוגיות, וגם לא.
שאדם סגור ומסוגר לאהבה, הוא מוצא את עצמו בבדידותו. ואז הוא לא רוצה "להתקדם" יחד עם בן/בת הזוג.
הריקוד נעצר.
צעדי הריקוד ירקדו את עצמם ברגע שנפתח לאהבה עוד מקום, עוד צוהר דרכו תוכל להכנס ולהאיר את חיינו.
כשהגבר שלידי רוצה את חלומותיו והם לא קשורים אלי, הוא צריך למצוא דרך לחבר אותי לשם, הרצון שלי להתחבר קיים, טבוע בדנ"א שלי, אבל יש לי את החששות שלי, את הצרכים שלי, את החלומות.
חלק מאהבה בשבילי זה לחבר מישהו אחר לרעיונות המופשטים המרכיבים את עולמי.
באהבה אידיאלית הוא פשוט רואה אותי, שם אותי ואת חלומותי במרכז עולמו ואני שמה אותו ואת חלומותיו במרכז עולמי וככה אנחנו מחליפים מרכז. המרכז שלי כבר לא רק שלי. הוא גם שלו. אם הוא יתייחס אליו כאל שלו אנחנו הופכים לשדה אנרגטי מאוחד וגדול יותר.
למעשה, אני מאמינה שזוג זו יחידת הקיום הקטנה ביותר בהקשר לשדה אנרגטי.
גם אדם יחיד מהווה שדה אבל היכולת שלו ליצור ספירלה אנרגטית עולה מוגבלת מאוד, הוא יכול לעשות את זה אם הוא יעשה עבודת תודעה אישית קבועה וגדולה, (אני מפרידה כאן בין מודעות ותודעה) ויחבר את הכוחות המנוגדים שבו, את המינוס והפלוס, וכשהחיבור יתרחש הוא יהיה שדה אנרגטי כפול ויוכל ליצר סביבו אהבה ללא צורך בבן זוג.
אבל הדרך הטבעית היא בעזרת בן זוג. כך הטבע יצר אותנו, האהבה היא אנרגיה שנועדה לחבר זכר ונקבה. פלוס ומינוס .בעזרת החיבור הזה להגדיל את השדה הזה ולשכפל את האהבה. תוצרי האהבה ייתחברו לתוצרי אהבה המנוגדים להם ושוב ירחיבו את השדה הזה.
אלא מה?
אכלנו מעץ הדעת.
ובתוך תהליך הלמידה של טוב ורע, רבים מאיתנו מתקרבים לקוטב אחד. לקוטב השלילי. לקוטב הפחד והניכור , פוחדים לפתוח את הלב. לתת לאהבה את הכוח לחולל בהם שינוי מהותי. פוחדים להשתנות.
ואני מתחילה להבין את ענין אכילת התפוח.עם אכילת התפוח ניחנו לפתע פתאום במודעות. ניתנה לנו היכולת לראות את עצמינו, אבל עוד לא היינו מוכנים. הפכנו מודעים לכוחות הטמונים בנו. אבל מודעות ללא יכולת ורצון לשנות מייצרת מלחמה קשה בין טוב ורע. כשהרע הוא היצר,האגו והחושים שמשמשים אותם. אנחנו חייבים להצדיק את מעשינו, את חולשתינו כי האלטרנטיבה היא לשלוט בהם ושליטה עצמית היא מלאכה קשה. משתווה לקריעת ים סוף. אומרים שיותר קל להעתיק הר ממקומו,עם כפית, מאשר לשלוט ביצר.
עלינו להעביר את הריכוז שלנו לשם. היצר הוא כח חשוב ומלא עוצמה אבל הוא כח נמוך שבעזרת השליטה בו אנחנו מתפתחים, והרי התפתחות, זה כל הסיפור.
ומה הקשר לסולם יעקב?
סולם יעקב משול למערכת העצבים, הבסיס הוא מקום מושבו של היצר והפחד, בקצה השני נמצא את האהבה ובין הקטבים כל היתר, התפתחות היא הטיפוס במעלה עמוד השדרה. מצ'אקרה לצ'אקרה.
סולם האהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה