המקום

                                              מוקדש לבני בכורי האמיץ, החכם הרגיש והאהוב                                      

הבן הבכור שלי וחברתו נפרדו. היא נכנסה לחייו לפני כשלוש שנים. בלהט ימי האבל, כשהחושך היה חשוך ביותר, כשבמשך זמן כמעט ואפסה תקוותו, כשהכאב שלו חדר לכל פינות חייו, בקושי רב הוא הרים את עצמו ומצא עבודה, ואז הוא נשא את עיניו בעדינות אל שארית חייו והיא נכנסה,כמו  קרן אור שנכנסת מבעד לתריס כמעט סגור לגמרי.
לאט זה דעך ועכשיו היא הלכה.
שוב חזרה לו העלטה.
כביכול.
זה כנראה הפחד הגדול ביותר. לשוב אל חשכת האובדן האולטימטיבי.
פרידה היא מוות. 
אני עומדת לצידו, כואבת את כאבו.
אבל בהיותי אמא יש לי כאן גם הזדמנות לעשות בשבילו את מה שלא ידעתי לעשות כשהייתי אמא צעירה ובחשכה בעצמי.
היום אני רואה שיש בכוחי וכך גם בכוחה של כל אחת ואחד אחר, להפוך את כל ארועי חיינו, לקרקע פוריה לצמיחה ומכאן אני אומרת בפה מלא ולב שלם שהכל קורה לטובה.
אם רק אבחר כך.
זוהי הזדמנות חד פעמית בשבילו להבין את עצמו עוד קצת, לחדור עוד לעומק. למקום שבו טמון האוצר המניע את חייו. אם לא יעשה את זה עכשיו יאלץ לעשות את זה בתוך היחסים הבאים שלו. במקום הפגיע שבו הוא יהיה תחת האיום הבלתי פוסק שיפסיקו לאהוב אותו, במקום בו הוא ינסה לרצות ותוך כדי מאמץ יזנח את נשמתו. כדי למגר את הפחד מאובדן האהבה יש לצאת למסע פנימה, לעומק העומקים, למקום היחידי שבו האהבה היא עצמינו, שאין הפרדה.
כשאדם מכיר ואוהב את עצמו, פעולותיו נובעות מאהבתו, הוא מכיר בחולשותיו, שהרי הוא אנושי ובן תמותה אבל הוא מכיר גם ביכולותיו, באלוהותו, הוא מבין שמושלמותו נמצאת באי מושלמותו. הוא אמנם שואף להשתפר, אבל הוא לא שופט את עצמו והוא לא חרד, הוא לא מרצה אף אחד, הוא מפסיק לפחד מהכאב, הוא כבר יודע  כי הכאב והאהבה יושבים יחד, באותו חדר ,האחד ליד השני, צמודים,  כרוכים. במסעו אל עומק יישותו רואה אדם את היחסים הסימביוטיים האלה ולא נותר לו אלא לקבל עליו את הדין.
ככה זה וזהו זה.
הדרך לא לכאוב משמעה - לא לאהוב. נמנעים מאהבה נמנעים מכאב, אבל אם אוהבים בהכרח כואבים. מי שבאופן מודע לא יוותר על האהבה על אף שהיא כרוכה בכאב, מי שיכאב ויאהב עד בלי די ויעמול לפתוח את הקשר הזה עד שיצליח, ימצא את המקום בו יוכל להרפות ולסמוך. בו ימצא את האיזון בין holding on  ו letting go ,שסומכים בו על המציאות, בו נולדת ידיעה עמוקה (יש היקראו לה אמונה)  שכל מה שקורה, וכל מה שאנחנו פוגשים הוא משמעותי והכרחי להתפתחותינו, זה המקום שעליו אנחנו מוכרחים לדרוך בביטחון אך ללא זחיחות. בעדינות כדי לא לשבור שום דבר אך בהחלטיות. זה המקום שאפשר בו להרפות בתוך מאמץ , בדיוק כמו שממליץ פטנג'לי (שהיה הראשון שאסף, ערך וגיבש את האיזכורים והעקרונות של אימרות היוגה לידי משנה סדורה, באופן מדויק ומתומצת, אמרות שמצטיינות בפתיחות המשתמעת מהן) וכשמרפים גם הכאב מתרכך והאהבה מפציעה שם קורנת ביתר שאת. המקום אליו הגענו ברגליים יחפות, שבו כבר אוהבים גם את הקוצים החדים ביותר, גם הם יפים, גם הם חלק מהדרך. בדרכינו ניקינו, ניקשנו, עדרנו, טיחחנו, זרענו, שתלנו, פשטנו את כל כיסויי עורינו, חלצנו את נעלינו ולמדנו שהדרך היא חלק משמעותי בגן שטיפחנו. מי שלומד לאהוב את הדרך ואת חייו לומד לשהות ולהרפות בתוך המאמץ והכאב. לומד שרק כך הם מאבדים את כוחם על נשמתינו שמשתחררת לאהוב, לשגשג ולהתפתח.אותה דרך שעברנו ברגליים יחפות אל המקום שבו שום קוץ לא מכאיב לנו יותר.
המקום.
חרדת קודש.
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"
יחף, דרך כפות רגליים חשופות, ללא כיסויים מיותרים, ניתן לחוש את הפשטות שבאהבה, כך אפשר לחוש את החום והקור שיש בה ללא דרמות גדולות. כשמתחוללת דרמה כלשהי בחיינו, בליל רגשות מעורבים ומעורבבים שאין יודעים איפה נגמר האחד ומתחיל השני, שמתבטאים בכעס, במתח, בבכי לפעמים או בשתיקות ארוכות אך רועמות, אפשר להיות בטוחים שפולש זר נכנס לגננו, פלש אל המקום, כשיש דרמה ניתן ורצוי להתייחס אליה כאל תמרור שעליו כתוב- האהבה לא כאן, עשי סיבוב פרסה.
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"
כך גם בנפשינו פנימה, בשעה שאנו עומדים במקום בו נגלה לנו מושב האהבה, ביתה, זהו מקום קדוש, כל ההתיחסות ומובני חיינו משתנים, האור נראה אחרת בחיינו,ולשם נרצה לשוב, שוב ושוב וגם נדע שאנחנו שם בין כה וכה. התאוריה שהמקום הזה נמצא כשאנחנו מוצאים את בן/בת הזוג האחד היחיד והמיוחד היא נכונה חלקית. המקום הזה נמצא גם שם אבל גם בכל הסובב אותנו. הדרך האולטימטיבית היא דרך יחסים זוגיים אבל כל היקרים לנו וכל מובני חיינו יכולים לסייע בידינו להגיע לשם. מתפקידינו, באחריותינו לסמן את המקום הזה ולמצוא אותו בכל פעם מחדש בעצמינו. 
המקום.
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"
כך גם בנפשינו, בשעה שאנו עומדים במקום בו נגלה לנו מושב האהבה, ביתה, זהו מקום קדוש, כל ההתיחסות ומובני חיינו משתנים, האור נראה אחרת. לשם נרצה לשוב, שוב ושוב וגם נדע שאנחנו שם בין כה וכה. תפקיד ההורים הוא להיות מורי דרך בשנים הראשונות והקריטיות לחיינו ולהחזיר אותנו לשם בכל פעם שאנחנו הולכים לאיבוד, אבל לעיתים קרובות הם עצמם לא יודעים ולא מכירים את המקום וכך במשך שנים ארוכות, רבים מאיתנו משוטטים בעיוורון פושטים ידיים ומחפשים ללא הכרה את המקום. זו הסיבה שבכל פעם שאנחנו עומדים שם, אנחנו מתנהגים כמו פיל עיוור בחנות חרסינה. מנתצים. הורסים. בועטים, בורחים. לעיתים מחליטים שלעולם לא נחזור. אבל זהו עוד תמרור, עוד סימן דרך ברור שזהו הזמן והמקום להשיל את נעלינו מעל רגלינו ולגשת בעדינות ובזהירות ובכבוד גדול וביראה, שלא נהרוס ולא נקלקל ולא ניפגע ולא ניסגר ולא נתרחק, כי זהו המקום ממנו נקבל הזנה והיזון חוזר ונוכל להעניק ממנו לעולמינו.
המקום הזה הוא מקום קדוש ומקודש. הוא מעיין שנביעתו תלויה בחיים אך גם במודעותינו לכוח המניע אותם.
וזוהי אולי המטרה של האנושות, להיות שם. להכיר את המקום הזה.
כל החומרים כולם בנויים כדי לשרת אותנו בדרכינו אל המקום. מושב האהבה.