מה בין אהבה ורומנטיקה

                                                                       
אז מה בין רומנטיקה לאהבה?
לא כלום כמעט.
רעיון הרומנטיקה בהקשר לאהבה בא ממוחם הקודח של הכמהים. של החסרים. של הבורים. של הכואבים. העצובים. של כל החולמים, ההוזים, המפנטזים.
של הכושלים.
כל אלה שניסו במשך פרק זמן ארוך או קצר אבל מספיק לדעתם, להגיע לאי האושר הנכסף.
זהו אחד הרעיונות הגרועים.
יופיה של האהבה נובע מכיעורה. אין היא יפה בלי כאביה, בלי אכזריותה, בלי הטרנספורמציה היסודית שהיא מעבירה אותנו.
במה מותר האדם מן הבהמה אלא באי יכולתו להבין את פשטותה.
"אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה, אם אין פה פרחים וכינורות דביקים"?
שואל ארקדי דוכין בשיר שלו.
ואני יודעת לענות- סיפור האהבה שווה הרבה. המון הוא שווה. הוא שווה יותר.
זה לא שכינורות דביקים הם לא שווים אבל הם שיא. הם רגע אחד במסע שלם והדרך אליהם היא עיקר האהבה. כשמגיעים אל הכינורות אפשר להרפות ולו לרגע ואז להתחיל דרך חדשה. מהתחלה, כי אהבה היא בעיקר סיפור של התפתחות. אם אין סיכוי להתפתחות היא לא שם.
ואין לה התחלה ואין לה סוף וגם אף פעם לא היה.
היא מתמשכת ומתפתחת ומייצרת עוד ועוד גופים שייצרו אותה.
היא הגולם שקם על יוצרו.
היא לא רומנטית בכלל.
להפך.
ואין בכך כלום בכדי להמעיט מיופיה.
להפך.
יופיה הוא מנעד קצותיה. אכזריות והתחשבות היושבות יחד בקדירה אחת.
מגוון צורותיה הוא מנעד יופיה המשכר.
פחד זה לא הצד השני שלה. הוא היא גם.
כל מה שאנחנו פוגשים בעולמינו, הכל הכל זה אהבה.
גם סקס עקר הוא אהבה. אהבה עצובה. אהבה קרה ובכל זאת.
אהבה.
גם אונס הוא אהבה.
גם בוטן.
הכל הכל זה אהבה.
רק רומנטיקה אולי, פחות מהכל היא אהבה. כי רומנטיקה זה רעיון שהלבישו עליה, וככה בהינף שיר וסרט וספר עלוב, צימצמו אותה לצורה אחת שהרסה ועדיין הורסת לאנושות את המסע אליה.
האהבה
היא המסע.
היא הדרך.
היא לא המטרה.
היא לא שקיעה קסומה,
היא הטובע בדרך אליה.

עוצמתו של הרגע הזה

                                                           
     הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו.
אני לא המצאתי את זה. כל מי שמבין משהו על משהו יודע.
זה הרגע לשנות.
זה הרגע.
וכשאני פוגשת במשיכה אני נרגשת. כל תאי גופי מתעוררים. הנאה צרופה. הנאה ברוכה.
ממרום נסיוני אני כבר יודעת שלא כל משיכה כזו היא הדדית. וגם אם כן, היא תשתנה.
אז למדתי לעצור ולהתבונן. לא בא לי לשפוך את הכל כל כך מהר.
ההתבוננות הזו מותחת את הרגע. המשיכה גוברת. נוגעת באיזשהו שיא ואז מתחילה לדעוך.
כך זה בכל התופעות כולן.
נקודת השיא לא טובה בכלום מנקודת השפל. אולי אפילו להפך.
כי אחרי השיא תמיד תהיה ירידה.
אחרי השפל עליה.
אז....
את הדרך אל השיא צריך לדעת איך להאריך. והארכת הרגע הזה זו תמצית. תמצית החיים, השמחה, ההנאה.
זוהי אורגזמה של כל הגוף.
של כל הגופים.
וכבר בתחילת הדרך, כשאני פוגשת מישהו שמוצא חן בעיני וכל הגוף שלי רוצה לגעת ולהתקרב, כבר אז אני מתחילה עם הנשימה. נושמת עמוק לתוך התחושה הזו. נעה בתוכה, מתענגת.
לא עושה כלום.
העשיה תחולל שינוי אבל השינוי יבוא כך או אחרת ואם אשב על גדת הנהר השוצף הזה של תחושותי אוכל להנות מכל רגע, מכל גל, מכל השיאים הקטנים והגאיות.
אי העשיה זו אומנות של האוהבים. כך, הם יודעים, מותחים את הרגע.
הזמן הוא מימד גמיש.
החלק הלא גמיש בזמן זה בדרך כלל המתבונן.
דרך ההתבוננות בזמן היא המשנה אותו, ותורת הפיזיקה הקוונטית מאששת את זה.
את ההתבוננות בזמן יש לעשות דרך ההוויה, דרך החוויה, דרך השהיה.
לא ניתן להתבונן בו דרך מדידה שלו. מדידה היא עשיה וכל עשיה מסבה את תשומת הלב מהחוויה.
פטנג'לי, בסוטרות היוגה, פותח ואומר - היוגה נלמדת עכשיו
ואז הוא ממשיך בשתי הסוטרות הבאות ואומר- יוגה היא השקטת תנודות ההכרה, אז שרוי המתבונן בטבעו האמיתי.
כשאדם שוהה בתוך הרגע אז הוא מבין את הצורה האמיתית. את הטבע האותנטי. אז, ורק אז, הוא לא יכול לשהות בשום דבר אחר. אין עבר ואין עתיד לרגע הזה.
כל מה שיש זה את הרגע.
והרגע הזה יכול הכל.
הוא יכול להמשך ולהתמשך. והוא יכול להיות קצר ותזזיתי.
זה תלוי במכלול כישוריו של החווה, המתבונן.
ככל שהחווה מוכן לחוות כך החוויה תהיה מלאה יותר.
את היכולת אפשר להרחיב. החוויה היא אינסופית. רבדים על גבי רבדים. עומקים בלתי נדלים.
ושהיה ברגע הזה כרוכה בעבודה הכוללת את כל היבטי חיינו- פיזית, רגשית ורוחנית.
אי אפשר לפסוח על אף חלק.
הגוף הפיזי שלנו הוא הכלי שבתוכו התודעה נמצאת. ככל שהכלי חזק יותר, גמיש יותר, גדול יותר, כך האנרגיה שזורמת בתוכו ודרכו יכולה אף היא להיות יותר. יותר כלי יותר אנרגיה.
גוף הרגש, הוא הגוף האמצעי והוא אף האמצעי שמאפשר לנו להרחיב את החלל. החלל שבתוכנו.
ככל שיהיה נקי יותר מרגשות המלכלכים את המרחב כך לאנרגיה יהיה יותר מקום לעבור בתוך הגוף שלנו.
ואז הגוף הופך להיות מה שנועד להיות- ביטוי לאלוהי.
אין מעקפים.
צריך לעבור דרך התהומות של חיינו ולנצח את כל השדים ואז כל רגע יהיה חיים מלאים ושלמים.
אני כל כך נהנית להימשך. כשנכנס גבר יפה שכזה אל מרחב חיי כל כולי שמחה.
העתיד לא שייך לזה.
השאלה- מה יהיה? על צורותיה הרבות, היא לא רלוונטית, למסע רוחני, כי יהיה אשר יהיה, אני אחווה אותו במלואו.
כל רגע בחוויה, בהוויה, הוא שלם ומלא ועגול. וכל רגע שיבוא אחריו גם.החלוקה בין טוב ורע מתפוגגת.
וככה עושים אהבה.

פוסט אופטימי במיוחד

                                                                                   

זהו עולם לא מושלם.
כשאנחנו חווים זאת , זוהי הופכת להיות נקודת שבר.
ה- braking point הראשון בחיינו.
הפעם הראשונה חבויה בנבכי התת מודע. מסתתרת. טראומה.
זה מתחיל מיד עם לידתנו,(לדעתי עוד קודם, אבל זה לפוסט אחר) כשאנחנו יוצאים מרחם אימנו לעולם, לאורות ניאון, לאחות בית חולים טרודה ממשמרת לילה מעייפת במיוחד, או אפילו אם לתוך בריכת מים מחוממת ומיילדת רכה, לזרועות אמא מנוסה.
אם כך ואם ככה או בין לבין,  כמה שלא ננסה לעטוף את החוויה הזו , עדיין הניתוק מהרחם מהווה שינוי חד.
אז...
ביססתי את הטענה הזו - העולם לא מושלם.
ואנחנו ממשיכים לגלות זאת עם כל יום שעובר.
מגלים את זה בכל נסיון שלנו להתקדם.
ובכל זאת, בתוך הדנ"א שלנו טבועה ידיעת המושלם, התאים זוכרים. בזכרון עתיק יומין גם אם שאר מובני חיינו שכחו.
וככה אנחנו כעיוורים בעולם דואלי משונה שכזה מנסים למצוא הגיון ביום יום החוזר על עצמו זה.
השמש הזורחת מדי יום ביומו היא פרס והיא עונש.
כל יום עולה ואיתו אותה שמש שזורחת באותה נקודה, כל יום חוזר על עצמו עם אותה שגרה.
אז איך היא מצליחה לעשות את זה כל פעם מרגש מחדש? 
ככה זה. העולם הזה לא מושלם.
מתח קבוע חודר לתוך שדרת חיינו, גם אם אנחנו מכבים את כל המסכים, לא מקשיבים לחדשות, מתנתקים מהפייסבוק ומהאינסטגרם, עדיין המתח יהיה שם, כי ככה זה כשחיים, כל שאיפה היא מתח וכל נשיפה היא הרפיה, הרפיון המוחלט הוא המוות.
המתח הוא זה המאפשר את תנועת החיים.
זהו עולם לא מושלם.
כל פגישה עם אדם מוכיחה את זה מחדש. האינטימיות מאיימת עלינו. כולנו נמשכים וחוקי המשיכה מאיימים על עצמאותינו.  כשאני פוגשת בגבר אליו אני נמשכת, כל נורות האזהרה נדלקות. יחד עם אותו סאונד מרעים של המראת חללית והספירה לאחור. מתח.
מנסה לשכנע את עצמי שזה לא זה. לא מדויק. לא נכון. לא בשבילי. לא כרגע.
האינטימיות מפחידה ומושכת בו זמנית.
קולות מנוגדים מושכים אותי לגעת. להתקרב. להכיר. לחוש. לשמוע להריח. להתקרב. עוד.
ככה קרה ש.....
לפני זמן מה
התנשקתי עם גבר אליו אני נמשכת.
גם הוא נמשך אלי.
מסתבר.
הנשיקה היתה מתוקה מאין כמוה. הכל היה איטי מאוד.  מלא אויר ומרחב. נכון ומדויק.
לא רציתי שזה יגמר לעולם.
אבל הוא אמר לי:
אני לא רוצה אישה בחיים שלי.בכלל.
הגעתי למקום שטוב לי בו. אני רוצה להתרכז בילד שלי, בעבודה שלי, בשקט ובשלווה.
אני מכבדת את זה.
מבינה אותו. את הרצון הזה שלו.
אז עזבתי. בלי דרמות.
אני מבינה אותו, במשך תקופה ארוכה הרגשתי ככה גם.
מעין נקודת איזון שבתוכה הרגשתי שכל מה שייכנס ייפר את השקט הזה, אחרי סערת חיי הגדולה, הים שקט ואין גלים ולא התחשק גם לי לנענע את הספינה.
ועם זאת יש באיזון הזה סוג של מוות, אין תנועה שם. זהו רגע של חסד ומנוחה. הרפיה.
אז ....האם עולמי מושלם?
באופן שבו הוא משקף את המציאות שלי באופן מוחלט?
אני רואה את הגבר הזה שאני כל כך שמחה לפגוש כל פעם מחדש,  מכירה בפחד שלו, ודרך זה גם בשלי.
המפגש שלי עם אי המוכנות שלו מפגישה אותי באי המוכנות שלי.
בכל זאת ואולי בזכות זאת רוצה לקפוץ למים הקרים.אני יודעת שיכול להיות קר שם בפנים, ואני יודעת גם שמתרגלים, שקר רק בשניות הראשונות, שאחר כך נהיה נעים.
ובכל זאת אני מבינה שאם אני פוגשת בגבר שלא מוכן עדיין למתיקות שיש בנשיקה, כנראה גם אני עדיין לא מוכנה. אם הייתי מוכנה, כנראה שהפוטנציאל שלו היה מפציע ומתממש ומעמיק.
אז העולם בכל זאת מושלם. הפוך על הפוך.
מושלם כי לא תמיד מה שאני משתוקקת אליו הוא הדבר אליו אני נמשכת. לעיתים זה בדיוק להפך.
מושלם כי מה שקורה הוא בדיוק הדבר הנכון. לי , לו, ולשאר מובני חיינו.
מושלם כי אנו זה סה"כ בחירותינו.
מושלם כי אני שלמה. מתהלכת זקופה על אדמות בחירותיי ומוכנה למחירן.
טוב ורע הם מושגים ששייכים לעולמי הישן.
הפסקתי לשפוט.
נושמת לתוך הרגע. נהנית להימשך. נהנית להתנשק. נהנית בבדידותי. נהנית מהאיזון. נהנית כשהוא מופר. נהנית לחיות.
החיים הם כל זה.
מושלם ולא מושלם שבאים יחד בנשימה אחת.
שאיפה ונשיפה.
מי יכול להגיד שהאחד טוב והשני לא כל כך?                                          

                                                              

מה בין כעס ואנרגיה

                                                                                   

                                                                                   


לא אחת נאמר לי , שכעס הוא כמו פקק בצוואר בקבוק וברגע שמפנים אותו אפשר לגעת בכאב.
אחרי מותו של אהובי ,לא היתה לי שום ברירה אחרת ולא הייתי זקוקה לכעס כדי להתחבר לכאב הטהור והמזוקק שחיבר אותי להכל. הייתי לכאב בכבודו ובעצמו, לא היה גבול שעובר ביני ובינו והיינו לאחד. חיבור עמוק.
הפסיכולוגית שלי ניסתה לעזור לי להעלות את הכעס לפני השטח. ללא הצלחה רבה.
היה לי קו ישיר אל הכאב שבי.
אחרי שעבר זמן מסוים ניסיתי באופן מלאכותי להנכיח אותו בבחינת If you can't make it, fake it.
זה לא עבד.
לא שלא כעסתי, אבל זה בטח לא היה נתון לבחירתי, לא העיתוי ולא העוצמה.
הבנתי שיש כאן בעיה.
למה?
בשביל להבין אותה ,אין ברירה, אלא לחזור לשנים הראשונות והמעצבות את דפוסינו העמוקים ביותר.
ילדותי.
באותן שנים חייתי בתחושה שלכולם בחיי יש הצדקה ודחיפות רבה יותר לכעוס.
תחושתי אז היתה שאין מקום בשבילי, אין מקום לכעס שלי.
היום אני מאמינה שדרך זה גם הרגשתי שהגעתי לעולם של כאוס. אף אחד לא חיבק אף אחד ברגעים שכאלה.
סיפור הלידה שלי תמיד מסופר בבדיחות הדעת. מספרים לי שנולדתי בחודש ה 11 להריונה של אימי.
אולי הנשמה שלי ידעה שכל סיפור ההתפתחות שלי, לא הולך להיות כיף גדול בשנים הראשונות.
היום, כאישה בוגרת, אני יודעת ויכולה לומר מה שבילדותי רק חשתי,  שאחד הרעיונות היחידים שטומן בחובו כיף עצום ורב כחול אשר על שפת הים ואף יותר, הוא הרעיון שאף פעם לא נולד ואף פעם לא ימות.
זהו רעיון האחדות והאהבה.
דע מאיפה באת ולאן אתה הולך.
זה זה.
אנחנו באים מאחדות ולשם אנו גם שואפים. כולנו.
ואנחנו פה, בעולם הזה, לשם המסע הזה, שעיקרו התפתחות רוחנית.
כאן, על פני האדמה הזו יש לנשמה שלנו הזדמנות יקרה מפז, להתפתח. הגוף שלנו נועד להיות כלי לנשמה, במסעה.
כעס נחשב אויב רציני להתפתחות הזו.
הוא חוסם את האנרגיה. להחזיק כעס משול להחזקת אבן רותחת ביד. היא שורפת אותנו ואנחנו בכל זאת נאחזים בה. מושא הכעס הופך להיות קצת כמו אלוהים כי אנחנו כל הזמן חושבים עליו ומתמלאים ברגשות שליליים שמושכים אותנו למטה,מבחינה אנרגטית, ואפשר לחוש את זה בכבדות בה אנחנו פוסעים אפילו.
כך הוא מכלה את האנרגיה שלנו.
כעס שנשאר בתוך הגוף, חוסם את הגישה לכאב הטהור שנחשב למעיין היצירתיות.
חלק גדול מהמחלות שלנו, אם לא כולן, קשורות לכאב הכלוא מאחורי חומות בצורות של כעסים.
אז כדאי שנלמד אותו, שנקדיש זמן על מנת לשחרר אותו, וכדאי באופן מבוקר, שנלמד גם לכבד אותו.
איך לא לאחוז בו.
איך?
יש הרבה כלים, כולם קשורים להעלאת המודעות.
וקודם לכל עלינו להתבונן באומץ על עצם היותו. לתת לעצמינו לחוש בו.
לא לפחד ממנו.  הפחד שלנו מלחוש אותו עוצר אותו וזה כבר חומר לפוסט נפרד.
אנחנו חייבים לדעת לנהל אותו ואפילו  להשתמש בו לעיתים.
זוהי עבודת מודעות.
מודעות היא אומץ להסתכל בסיפור חיי מהצד, כאילו אני דמות אחרת וללא מעורבות רגשית המעמעמת את בהירות הבמה.
אז מה היה לי שם?
שני הורים שורדים.
משמאלי, אמא שלא הפסיקה להיות ממורמרת על חייה.
ומימיני, אבא שלא הצליח לספק אותה.
אחות גדולה זועמת ודורשת ממעל ואחות קטנה הצורחת את צרכיה למען השרדותה, מתחת.
לקינוח,גם סבתא רומניה שניצחה על הקקפוניה הזו, ולא הפסיקה לשניה לצעוק על הבת שלה, אמא שלי.
ואני. בתווך.
התווך הזה הוא דפוס, סיפור חיי.
סביבי היה כעס כל הזמן ונראה היה לי מיותר לגמרי. 
הרגשתי כל ילדותי כמו בילי אליוט כשהוא בורח מהבית מתיסכול בכל פעם שלא מבינים אותו ורוקד את תיסכולו ברחובות. מי שלא מכיר את הסרט שירוץ לראות. הסצנה  עליה אני מדברת מצורפת כמובן.
בשנים שלאחר מותו של אהובי יצאתי למסע עמוק שנועד גם למען אלמד לנהל את הכאב.
התחלתי ללמוד יוגה באופן יסודי. לא רק אסאנות אלא גם פראניאם ומדיטציות.
למדתי לנהל גם את הכעס. לשלוט בו.
שליטה בכעס משמעה לראות אותו נולד-משול לשאיפה.
ואז לנסות להבין את המקור שלו- משול להחזקת הנשימה בתוך הגוף. (קומבקה).
עכשיו, אחרי עצירה קלה או ארוכה, תלוי ביכולת האישית, אפשר לשחרר באופן מבוקר- זוהי הנשיפה.
כך, במשך שנים שאני מתעסקת באופן הזה עם הכעס, אני מצליחה לרוב להיות המתבונן. וכך מתבוננת בו, על מקורותיו, תנועותיו, ולאיפה ואיך הוא נשפך עד שהוא הפך להיות שקט.
אחת ההנחיות של שרי שרי טראילנג סוואמי , שאני מנסה לתרגל באהבה ובמסירות היא:
זה השולט בכעסו,ומונע ממנו להתעורר, כמוהו כאדון אמיתי המצליח לעצור סוס פראי ממרוצו. כל השאר רק אוחזים במושכות.
עכשיו, בעקבות סדנאת טנטרה שאני עושה אני מנסה לעשות את ההפך, אני מנסה לעורר אותו, אפילו באופן מלאכותי ומגלה שזו לא משימה פשוטה כלל וכלל.
אבל אני רוצה.
כי אני רוצה להבין מה חוסם את מקורות האנרגיה שלי. וכעס הוא מחסום ראשוני ועצום למקור האנרגיה שלי.
כשאדע לעורר אותו ואדע גם לא לעורר אותו לפי בחירתי, זה יהיה הרגע שבו אדע שאני היא זו המושלת באמת בסוסים.
שיהיה בהצלחה.
לכל מי שהולך באומץ בדרך.

בין אהבה לנזקקות

מנעד שכזה.
כמה זקוקה? כמה עצמאית?
ואיפה שוכנת בבטחה זכות הבחירה?
האהבה, באכזריותה כי רבה בונה בנו את הנזקקות, מהשניה הראשונה.
אולי גם למען זה קיימת פיזיולוגיית הלידה כפי שהיא. היציאה מן הרחם נחווית כנטישה טראומטית שממנה מתחילות כל הפתולוגיות הנפשיות שלנו.
אולי זו גם הסיבה שרבים מאיתנו ואולי אפילו כולנו, חווים את האהבה כנטישה, זקוקים כביכול לביטחון כדי להרגיש אותה וברגע שתחושת הביטחון מתבססת בנו אנחנו רוצים לנוס על נפשינו כדי שלא נחווה את הנטישה שוב.
ככה, ללא מאמץ מצידה, היא (האהבה) גורמת לנו לצרוך אותה, ובאותה נשימה גם לייצר אותה.
כדי לא להנטש שוב עלינו למצוא אותה בתוכנו, להתגבר על החשכות שלנו, לנצח את הדרקונים יורקי האש ועוד ועוד וכל זאת כדי להגיע לעלמת הנפש היפה והמנחמת שבנו .לאהבה.
אנחנו זקוקים לאהבה, והיא זקוקה לנו, ולכן נזקקות היא חלק מהתנועה הטבעית שיש באהבה.
האם ניתן לאהוב באמת בלי נזקקות, בלי תלות, ללא פחד נטישה, הפחד לאבד את מושא אהבתנו? האם זו שאלה של התפתחות התודעה?

ושוב יצאתי לרקוד.
אני  יוצאת לרקוד בכל פעם שה dj האהוב עלי מנגן.
עם הזמן הרגשתי שנוצר ביננו קשר ללא מילים . לא מדברים אבל הנשמות מתחברות. מבחינתי הוא מנגן בשבילי וככה לא אכפת לי אם החדר מלא או ריק.
אם יש את המוסיקה הזו שמוגדרת כטכנו והוא זה שמנגן אותה אז אני רוקדת.
פיתחתי תלות.
אני זקוקה לו. למרחב המוסיקלי שהוא מייצר.
התחושה הזו טילטלה אותי, ומיד דיברתי עם חבר אחר ואירגנתי נסיעה למועדון טכנו מדהים בתל אביב. הסאונד שם עטף אותי ורקדתי 4 שעות רצוף, שתיתי רק מים. עצמתי עיניים וציירתי עם הגוף צורות בצבעים.
חזרתי הביתה בשישי בבוקר, מאושרת.
ניצחתי.
אני לא זקוקה לו. יכולה להנות מהריקוד גם בלעדיו.
באותו שישי, בלילה, היתה מסיבה עם אלוף הטכנו שלי על העמדה.
התייצבתי.
רציתי לראות איך אני על הרחבה שלו כשאני מרוקנת. לא האמנתי שאצליח לרקוד שוב, היתה לי הרגשה שלא נותר בי כלום להביע.שהגוף שלי עייף.
התבדתי.
ברגע שנכנסתי הגוף שלי התחיל לזוז. אני כמו מריונטה. אם הוא מנגן אני בהכרח רוקדת. כאילו הוא קורא את נישמתי. והמקצבים שלו מנצחים את הסאונד הגרוע כל כך שיש במועדון הזה.
אחרי שעתיים, לא יכולתי יותר. השתרעתי על המדרגות וחיכיתי בסבלנות שהחברים שלי ימצו גם את הערב הזה.
לקח להם זמן. ובנתיים ה dj ירד מהעמדה שלו, ניגש אלי,התקרב בעדינות. התקרבתי גם. חיבק אותי ברוך. נענתי בשקט.
משם הדרך לנשיקת המאה המופלאה איתו היתה קצרה.
אני שמחה.
האם מתחיל לי רומן? האם הוא התחיל כבר מזמן?
תקווה.
ברגע שהיא עולה אני מתבוננת בה ומשוחחת איתה. נותנת לה מקום ועם זאת מבינה שהיא מה שהיא. תקווה.
המציאות בהרבה מקרים נמצאת אי שם על הרצף בינה ובין היאוש.


יהיה אשר יהיה.

כשלושה חודשים עברו מאז שכתבתי את השורות שלעיל. והרי העידכונים.
נשיקת המאה חזרה על עצמה גם בערב הריקודים הבא. וגם בזה שלאחריו.
היא לא התפתחה למפגש אישי.
אלו נשארו מספר נשיקות מהממות במועדון ריקודים חשוך.
היו להן סיבות.
גיליתי על עצמי שכמיהתי לפרטנר לאהבה שבי לא מעוורת את עיני. לא הפעם.
שאני מנהלת יחסים עם מנעד הנזקקות הזה שבתוכי.
הפכתי לקצת יותר עצמאית בעקבות הנשיקות המופלאות איתו שהיו מלאות הבטחה ותו לא. ראיתי את היכולת שלי לבחור למי ולמה להזדקק. האהבה היתה שם. כהרגלה. עוצמתית ומפכה ועדיין מעצם טבעה היא משאירה בידי העצמי את הבחירה.

* נ.ב.
כדי שלא אשכח!
אם יום אחד בזיקנתי אשב להזכר ובמקרה אקרא את האישה שהייתי,
לשם כך אוסיף ואומר...
בתוך הנשיקות הנפלאות שהיו ביננו טמון היה עוד אוצר.
קסם של אהבה שאמנם לא התממשה ליחסים מלאים,
אבל לקסם האהבה יש יותר צורות ממה שאנחנו בדרך כלל יודעים.
ואני מודה על כך.
המציאות, רבותיי, כמובן, עולה על כל דמיון.

על אתרי הכרויות והקשר לנשימה

                                                                             
אני אישה "פנויה", אלמנה, מזה 5 שנים, שמעולם לא פתחה פרופיל באתר הכרויות מתוך רצון לתמוך בכוחות המשיכה הטבעיים ולהענות לקצב האורגני של פעימת הלב שלי, במהלך השנים האחרונות נחשפתי להרבה "פנויים" ו"פנויות" מכל שכבות הגיל והאוכלוסיה שטוענים שזו הדרך להכיר היום.
זה נכון. זו הדרך היום.
ולמה המרכאות?
כי עולה בי השאלה, האם כל מי שנמצא ללא בן זוג הוא פנוי?
ובכשרון מיוחד אני עונה על השאלה בשאלה הדומה לשאלת הביצה והתרנגולת
האם אתרי ההכרויות למינהם הולידו את ה ADHD של הלב? או שחוסר היכולת של בני האדם כיום להכיר את כמיהתם, את אותו בור בולעני או כח מניע (תלוי ברמת המודעות) הוליד את אתרי ההכרויות?
כדי שתמיד יהיה משהו שיכסה על בור כמיהתינו.
הפכנו לפלסטרים לבורות הכמיהה של האחר.
גברים ונשים מחליפים "בני זוג" במהירות המשאירה אותי פעורת פה, ממלאים את ההווה שלהם בתקוות שווא לרוב, אולי הפעם יהיה/תהיה זה/זו האחד/האחת.
האכזבות ברוב המקרים מרחיבות ומעמיקות את הכמיהה.
וכך בלי משים הפכנו לכמיהה בכבודה ובעצמה והיינו לבור.
לאדם שהכמיהה ממלאה את כל יישותו אין שדה ראיה היכול לאפשר לו לראות אותה, להסתכל עליה בפרספקטיבה ולנהל אותה ולכן היא זו המנהלת אותנו ואת האחרים.
אז....
יש לי חדשות ישנות ביותר
אף אדם בעולם לא יכול לעשות את העבודה הזו במקומנו, או למלא את הבור הזה.
כמו שממלאים בור אמיתי, באדמה ועפר,גם במקרה של הכמיהה צריך להתאמץ ולהזיע בכדי להכיר אותה ולמלא את הבור שהיא פוערת בנו.

להיות אישה שיכולה להיות עם עצמה ולהיות מסופקת מתנועת המלאות והריקות שאני חווה במידה שווה, לאלף את כמיהתי להיות כמו חתולה המתפנקת לה בסבלנות בשמש, עושה אותי בהירת מחשבה ורגש כך שאף גבר המחפש פלסטר לא מושך אותי.
למעשה אני חווה שאותם גברים גם לא רואים אותי וגם אם רואים זה לא מושך.
גם נשים רבות מעדיפות שלא לפגוש בבור הזה.
וכך אני מרגישה כמסתובבת בעולם של מומיות. של אנשים המדשדשים בביצת הרגשות שלהם ולא מוכנים לעצור.לשהות.
לא רק לרגע.לא רק לשבוע או לחודש. לשנה. לא לשום זמן מוגבל, פשוט לעצור.
לעצור, נקודה.
למות.
כאנלוגיה.
ואז, למצוא שתנועת החיים היא טבעית. כוחות המשיכה מתחילים אז להראות.
אולי יש הרבה דרכים לעצור לשהות ולאתחל מחדש את המערכת הכל כך רגישה שניחנו בה וקיבלנו כמתנה אבל מצאתי שתרגול יוגה והרבה פראניאם (ועכשיו מגלה גם את הנשימות הטנטריות ככלי מעולה) היא דרך ראשונה במעלה. הנשימה היא המלכה.
נשימה היא המורה האולטימטיבית ללידה.כל לידה.
נשימה היא מורה לחיים.לכל מצבי החיים.
ונשימה מלמדת המון גם על מוות.
ואנחנו מוכרחים ללמוד גם למות. למות במובן של לשהות. לשהות בתוך כל התחושות כולן. להכיר את מנעד וקצב הדפוסים שלנו כדי שנוכל לשאוף מחדש באופן אורגני, טבעי ומתפתח.
האם אבד כוח המשיכה הטבעי בעולם?
כל חברי הפנויים נפגשים באופן קבוע עם אנשים שהם זרים גמורים, במלאכותיות גמורה מנהלים שיחה מכנית.
האישונים שלהם מרצדים בלחץ הסטרי מחפשים סימנים להתאמה,אפילו שטחית. הם תרים בשיטתיות אחרי שביב משיכה. שביב תקווה ואיתו הם נכנסים למיטה רק כדי לגלות שעוד צלקת על הלב שלהם לא מאפשרת לו להתרחב יותר וכשהלב לא מתרחב אין לכוחות היקום אפשרות להכניס למרחב שלנו את האדם הנכון שיזמן לנו את הריפוי המדויק לנו.
חייבים לשהות רגע גם בבדידות. בפחד. בכאב וללטף את עצמינו ולחבק.
ואז.....
האהבה תבוא בעיתה.
(למעשה היא כל הזמן כאן ורק צריך לפתוח לה פתח)
סבלנות. איטיות. נשימה.
כי "עת לכל וזמן לכל חפץ "
 

פרק ראשון- התחלה

                                                                                   
הפעם הראשונה ששמעתי עליו.
שמעתי את קרן מספרת עליו כמו קול פנימי שלי המהדהד מאחורי קולות רבים אחרים. היא פיזרה הרבה פרטים שלא ליקטתי אז אך ברגע שהתעוררתי משרעפיי ניסיתי להקשיב  רוב קשב. אני לא זוכרת הרבה. מה שכן, זה שהיא היתה עסוקה בו ואני הייתי עסוקה בהרבה דברים אחרים.
היא דיברה עליו המון באותו שבוע, בין שיעור לשיעור, בהפסקות, בתוך השיעורים, בטלפון, באוטובוס ,בתחנה, כשאכלנו צהריים, בקפה של הבוקר.
היא היתה עסוקה בו באופן יוצא דופן וזה הדבר הברור היחידי שאני זוכרת ויכולה לחתום עליו,היא היתה עסוקה בו כמו  נלכדה בקורי הכמיהה של עצמה. כמו נבלעה לתוך אותו חומר אפל שמוריד מסך על ההגיון וכל תמונת האובייקט הופכת למושלמת. ולא אכפת היה לה מכל המתרחש סביבנו. אלו הרגעים בהם השמש עוברת דירה והיא זורחת מעל ראש אחד בלבד.
ככה התנהגה קרן.
אני כפי הנראה התרגשתי פחות.
היא רצתה שאבוא לפגוש אותו.  סיפרה לי שהוא מנגן בבית קפה מרתפי בעיר עם שני חברים.
הלכתי איתה והרגשתי ממש אשת העולם הגדול שהולכת עם חברה לשמוע ג'אז. נכנסנו באמצע הנגינה. הוא היה על הקונטרבס ולא יצר קשר עם הקהל. התיישבנו בשולחן שמול הבמה הקשבנו קצת ופטפטנו הרבה.
בהפסקה הוא ניגש אלינו. היה לו חיוך מקסים ואני חושבת שהוא היה גם נבוך, באותם רגעים רחוקים, לפני כ 25 שנים, היתה זו המבוכה שלי שהרגשתי, אבל במבט לאחור, בהיותי האישה שאני היום, אני רואה בעיני זכרוני, כמה מבוכה בודאי היתה בו.והוא היה גם משועשע. קרן היתה נרגשת כנערה מאוהבת וזה צבע את הערב, את המוסיקה ואת המקום האפלולי בו הוא ניגן בצבעי שקיעה רומנטיים.
היא שאלה אותי איך הוא ברגע שהוא חזר לבמה.
מזכיר את מיקי מאוס עניתי לה והיא התפוצצה מצחוק.
הערב הזה נגמר ולאחריו לא פגשתי בו מספר חודשים אבל שמעתי אודותיו ממנה. והרבה.
היחסים שלהם היו יותר היחסים שלה איתו. הוא לא השתתף במשחק שהיא המציאה והיא נסתה לשכנע אותו ואת כולנו שהוא משתתף פעיל.
היא מאוד רצתה בו. הרבה יותר מדי. אולי אפילו באופן מדבק.
זה לא עבד לה.

במהלך אותה שנה הקשר בניהם שינה פניו לידידות. היו לה הרבה מאוד ידידים היא הרי נולדה וגדלה בעיר הזו.
היה לה ידיד אחד יפה עם אופנוע.
רציתי אותו. על האופנוע שלו, על דירת הפנטהוס המפוארת שלו במרכז העיר על פניו וגופו. אבל הוא לא ידע אפילו את שמי. וכך הגיע יום הולדתה של קרן.
היא הזמינה כמה חברות וחברים אליה לדירת הגג המקסימה שלה . היא ידעה לארגן את הבתים שלה כל כך יפה. והיא הזמינה אותי לישון אצלה, באתי אליה מיד אחרי הלימודים כשבליבי תקווה אחת, לפגוש את האופנוען החתיך.
אכלנו יחד צהריים ונשכבנו לנוח על המיטה שלה ושם נשארתי גם כשהתחילו להתכנס כל חבריה.

וזו היתה פגישתנו השניה.
יהודה.
כמה כריזמה היתה לו לאיש הזה.
לא היה לו אופנוע אבל היה לו עמוד שדרה וגבריות ברורה ומרתקת.
הוא ישב על סולם קטן שהוביל לגלריה פצפונת בדירת החדר המסודרת בקפידה של קרן. מעשן סיגריה.
קרן התריעה בפניו בתקיפות שלא יאפר על הרצפה.
הוא לא התרגש. הוא ישב שם על הסולם והשקיף עלי כל אותו ערב.והאפר מהסגריה הנשכחת שלו התפזר על הרצפה. קרן התרעמה. הוא המשיך בשלו ואני המשכתי לשכב על המיטה על צידי, ברכיי מקופלות ומרגישה במבטיו, ניזונה מהם במעין חוסר מודעות השייך לצעירים ולצעירים ברוחם.
זו היתה התחלת ההתחלות.
בראשית ברא אלוהיי את יהודה וג'ו ואני לא ידעתי.

היום, אחרי 25 שנה, שוב אני עומדת לפני התחלה.
כמיהתי, כמוני בדיוק, אינה צעירה.
אני מרגישה ברצון עמוק ואמיתי לקשור קשר אהבה עם גבר. רצוני הוא כבודי ואני מסתכלת עליו, על רצוני זה, על כבודי זה, בעיניים בוגרות ורכות ומאוד סבלניות. אנשים רבים חושבים שהגיע הזמן שאתגבר על יהודה שאמשיך הלאה בלעדיו ואני כבר מזמן יודעת שאף פעם לא הייתי בלעדיו ואף פעם לא אהיה. לעד נקשרו נשמותינו.
ואם נשמותינו שלנו קשורות, אז כנראה שכולנו צרור של נשמות. שדה מאוחד. לעולם איננו לבד ובדידותינו היא רק אשליה.
זוהי כמיהתי הבוגרת, זו שנושמת את מצבה בקצב קבוע ואיטי כמו חתולה במנוחה. השלווה שלי טמונה בעובדה הזו, בו, ביהודה כי כבר ברור לי וידוע שבקרוב תקרב לעברי עוד נשמה בה אני קשורה ואני מרגישה אותה נעה לעברי, רוכבת על גבי גלי האתר הרבה לפני הגוף הנושא אותה.

ההתחלה - הקדמה

                                                                                

מה היא ההתחלה של הסיפור הזה? ומה סופו? ומי יספר אותו? אני? הוא? מישהו אחר שיודע את כל הסיפור כולו ומכיר את כל הדמויות לפני ולפנים?

בכל אופן כדאי שתכירו את הסיפור הזה, אולי עוד מעט  גם אני לא אהיה והסיפור הזה, סיפור האהבה המקסים והעשיר שהיה ביני לבינו יעלם לבלי שוב בדיוק כמו שהוא הלך לבלי שוב. חלקיקי זכרון שלו נותרו אצלי ואפילו הם כבר עוצבו בדמות סיפורי שלי.

הוא הכיר אותי. 
היום אני יודעת שהוא הכיר אותי הרבה לפני שאני הכרתי את עצמי.
הוא ידע מי הוא ולכן הוא כבר ידע מי אני ואולי ככה זה כשגבר יודע אישה, אז הוא באמת יודע אותה, הוא מכיר את הטבע שלה, הוא חודר אליה. הוא שוהה שם בפנים. בתוכה פנימה, תר את נבכי נישמתה, ואין לה לאן לברוח . אין מפלט. 
וככה הוא ידע אותי.

ואני הכרתי אותו, הוא הזין אותי בזכרונותיו, בדעותיו, בגבריותו העצומה. ולכן אני יכולה לספר אותו, כי ידעתיו.  

אולי אפילו ככה נבחרתי, הוא ראה אותי ובחושיו החדים, החייתיים, הפראיים הוא ידע שהייתי בוסר ושהייתי ריקה מספיק. חלולה. כל שהוא חיפש היה רחם. כלי עמוק וריק שיכול להכיל את הצורך שלו שהיה אינסופי. ככה גיליתי את עוצמתי הנשית, דרך היכולת להכיל את הגבר הבלתי אפשרי הזה,חסר הגבולות, הצמא כהלך במדבר, הרעב, היפהפה, היצירתי, הייצרי, הרגיש, רחב הלב והנשמה, המלך, העבד, המוסיקה בהתגלמותה, האדם הראשון זה הממציא את קצב חייו.

ואני גם מנסה להחליט מאיפה להתחיל לספר את הסיפור. האפשרויות אין סופיות כמעט, כי ההתחלה לא טמונה בנקודה מסוימת על ציר הזמן, ההתחלה טמונה בהרבה רגעים השזורים בפיסות חיינו הארוגות שתי וערב. ואולי ככה צריך לספר אותו. זכרונות שיעלו ויבואו בסדר משלהם על בימת הכתוב וייספרו את הסיפור. כמו אז, פעם מזמן, בחיים אחרים, לפני שנולדו הילדים ואפילו בדימיוני הם לא היו עדיין, לפני ששיוויתי צורה אמיתית לחיי. 
אז... היו היה, לפני שנים רבות, אחרי שהייתי מנקה ומסדרת את הבית, ואת כל הפסלונים הקטנים שעל המדף, את אגרטל הנחושת שיכול היה להכיל שני פרחים לכל היותר, את זוג המאפרות הקטנטנות, המגולפות ביד אומן כשתי כפות רגליים, את הפסלון של הכושי עם הקונטרבס, הפמוטים, קערה קטנה ובתוכה חפצים קטנים שלעולם לא נצטרך ובכל זאת אי אפשר לזרוק. את הכל סידרתי בקו ישר, משאירה את השולחן פנוי ונקי.מלאה סיפוק והנאה עד הרגע  שהוא היה מגיע הביתה, מיד אחרי ה"שלום" היה מעיף מבט אל השולחן, וללא מילים היה מזיז את החפצים האלו לכל הכיוונים, הורס באחת את שלוות נפשי הזמנית להחריד. התלוננתי שהוא עושה לי "דוקא" והוא היה צוחק ואומר שזה לא דוקא אבל זה בהחלט בכוונה, כי השורה בה עומדים כל הדברים זו רק אופציה אחת של סדר מתוך שלל ואינספור אפשרויות של סדר אחר ולמה דוקא ה"סדר" שלי הוא סדר והסדר שלו הוא לא? 

כי כן, ככה יעלה גם הסיפור הזה, הוא לא יסופר בסדר הכרונולוגי כי זו רק אפשרות אחת לספר סיפור,אני אתן לארועים לספר את עצמם. הם יביאו את עצמם לפי סדר והגיון שלהם. ואני אהיה הכלי. זוהי דרכו של הסיפור הזה לעלות, ואך הגיוני זה הדבר שהסיפור על חייו יסופר בדרכו. ככה הוא חי וככה הוא ניגן, וככה הוא היה יושב ומאזין,ככה היה מקשיב לצלילי חייו וככה היתה נולדת בו גם המוסיקה.
לי הוא היה אומר שהוא עבד של המוסיקה. 
ואני?  
אני התבוננתי בו מוקסמת. מהרגע בו ראיתיו לראשונה ועד עצם הרגע הזה. ועכשיו אהיה עבד של היצירה הזו ואתן לה להכתיב את הסיפור.

5 שנים

              
                                                                                                 

 

5 שנים ויותר עברו מאז שקברתי אותך.
5 שנים שבהם המאמץ לקבור אותך הוא לא אנושי, מהר מאוד הבנתי שהוא גם לא הגיוני, ואז גם גיליתי שלטמון את גופך באדמה זו למעשה תרמית אחת גדולה.
הגוף שלך אמנם קבור מתחת לאדמה אבל הנשמה שלך קבורה, חיה , בתוכי.
הפכת אותי לבית קברות.
האם ארשה לעצמי שוב, אי פעם, להשען על מישהו.
חיים שלמים למדתי להשען עליך, זה היה מאמץ בפני עצמו. לימדת אותי שזה נכון, שהאהבה היא הדרך ואני רציתי להאמין בזה  ואז תמו ימיך והייתי צריכה ללמוד להשען על עצמי. ללמוד אהבה עצמית.
וככה סיזיפוס ואני הפכנו לתאומים סיאמים. כי בלעדיך הייתי צריכה להיות הכל.
כל פעם שנדמה לי שאני עצמאית מספיק וחזקה ולא זקוקה לשום משענת כי הצלחתי לגלגל את הסלע הזה שני סנטימטרים, הוא היה מתגלגל לי חזרה ומזכיר לי את מותך.
ומותך הוא בדידותי.
ובדידותי היא משענת קנה רצוץ.
5 שנים.
חמישה קיצים שכאלה שבהם אפשר היה להניח שאעבור כבר הלאה.
ואכן המשכתי.
אבל המשכתי כמו סיזיפוס. כמו פסדובלה. צעד קדימה. שניים אחורה.
ובכל פעם שאני חולמת על משענת אני מיד נזכרת בסטיקר שיש על מכוניות של חרדים- אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.
והסטיקר הזה מיד מעביר אותי לילדים שלנו. האם, אני בלעדיך, משענת שלמה?
האם אני מאוזנת מספיק? טובה מספיק? חכמה מספיק? מספקת את צרכיהם מספיק?
ובטעות פותחת מגירה של אחד מהם ומוצאת בה תמונות שלך מחובק איתו ומבינה שאת החיבוק הזה שלך אני לא יכולה לספק לאף אחד מהם.
זה תמיד ולעד יחסר.
ואת הנהר הזה אני עדיין חוצה וכנראה אחצה עד סוף ימי. נהר חסרונך.
לרוב אני מצליחה לחצות את הנהרות. חוצה אותם ומתייבשת בנחת על הגדה שבעבר האחר.
אבל לא את נהר חסרונך.
בחציית נהר חסרונך אני לרוב מודה על השכחה.
אבל לעיתים, באופן בלתי רצוני, עולה בי תמונת כאב, כמו קבס, ואז אני חוזרת לאותו היום ממש שבו קברתי את גופך. ואיזה מסע שאני עוברת מאז.
5 שנים ועוד יד הזמן נטויה.


                                                                                                                                                                     

Many rivers to cross
But I can't seem to find my way over
Wandering I am lost
As I travel along the white cliffs of Dover

Many rivers to cross
And it's only my will that keeps me alive
I've been licked, washed up for years
And I merely survive because of my pride

And this loneliness won't leave me alone
It's such a drag to be on your own
My woman left me and she didn't say why
Well I guess, I have to try

Many rivers to cross
But just where to begin, I'm playing for time
There are times I find myself
Thinking of committing some dreadful crime

                                                         

אִשָה

                                                                         

אִשָה שֶלא מְמָלְאֶה אֶת חֲלָקֶיך הַאָפֵלִים
אִשָה שֶהִיא לא צֲלְעֵךֳ הַחֲסֵרָה,
שלׂא פִּיתְתָה, שלׂא מְפָתַה, שלׂא תְפָתֶה
שֶתַשְאִיר לְךָ אֶת זְכוּת הַבְּחִירָה.
הַתֲּפּוּחַ הָזֶה, בֵּייבִּי, הוּא לׂא פָּחוׂת,
שֶלְךָ.

שוב על אהבה ופחד

                                                                                 

הרבה פעמים בסוף ארוע מקדישים רגע או שניים לתודות.
אז הנה, עכשיו, הגיע רגע תודות הסוף.
כזו אני, מחפשת להודות, וכל סיבה היא כנראה טובה בשבילי למסיבה.
אז....
אותו ממלא חללים חזר אל החלל ממנו הגיח אל חיי.
אחרי הדייט הראשון הוא כתב לי בבוקר:
"בוקר טוב גברת שנות אור, את לא מבינה איזה מרחק לקחת אותי בערב אחד"
היינו צריכים להסתפק בזה. זה היה כנראה צריך להעצר שם. צריכים היינו לומר תודה. שנות אור זה המון לערב אחד. צריכה הייתי לומר, בוא לא נהיה חמדנים. בוא נתרחק, ניקח קצת אויר כדי שנוכל לצלול שוב.
אבל עצמנו עיניים ונתנו לעצמינו ליפול. רצינו ליפול לתוך זרועות האהבה הטובה. אבל....
כמו שכתבתי כבר מזמן ובכמה הזדמנויות, האהבה אכזרית מאין כמוה, היא זקוקה לנו כנראה לא פחות ממה שאנחנו לה וכשהיא פוגשת בקורבנותיה היא לא יודעת רחמים. היא מוצצת את תשוקתם עד זוב דם.
היא הקיזה את דמינו.
תוך שבוע מרגע הפגישה הראשונה פגשנו שנינו בפחד תהומי. וכמו שכתבתי בפוסט קודם כוחות ההתנגדות והדחיה פעלו את פעולתם ותם כל סיפור האהבה הזה.
יש שיגידו זו לא אהבה זו התאהבות, אני לא מתווכחת בעניני סמנטיקה עדינה, בשבילי הכל זה אהבה.
הכל.
מעט מאוד פעמים בחיי, אם בכלל, חוויתי פחד תהומי שכזה, סוג של פחד שמגדיר את הקצה השני.
כי ללא אהבה אין פחד. ולהפך.
אני מודה לפחד שהופיע בתוך מציאות חיי. הוא השומר הבלתי מעורער של עצמאותי, של חירותי, של כוח רצוני, של מטרותיי, של ילדיי, של רגשותיי, של בריאותי, של נפשי, של חיי.
בלעדיו אהיה תלושה, חיה לי בלהלהלנד.
והנה הוא בא לי הפחד, בדמותו של משורר ערספואטי ונכנס בי במלוא עוצמתו לומר לי: שימי גבול, עצרי, שימי לב , שימי לב, שימי לב.
ברגע ששמתי שם את ליבי, נפל לי אסימון בקול תרועה דקה.
אני לא יכולה להיות שם.
אני יכולה להגיד תודה ושלום ואולי גם יום אחד להתראות אבל אותו חלל שאני כל כך רוצה שמישהו יבוא וימלא כבר לא יכול להתמלא באף אחד, כי הוא כבר מלא, זה כבר חלק מהטבע שלו, וממלא החללים של חיי הוא למעשה החלל בעצמו, המבקש שאני אמלא אותו.
ומתוך מלאות חללי אני מבינה שאף אחד לא יכול לעשות את זה בשביל אף אחד אחר.
מלא את חלליך בייבי, ואחרי שתמלא כוס ייסוריך תוכל לפגוש אישה בשמחתך.
זהו הסדר הבלתי מעורער של תובנות חיי.
ועכשיו, אחרי ככלות הכל ובשוך הסערה נראה לי 
שאני פנויה לראשונה.
באמת פנויה
להכיר את האיש המתאים, זה שאין ברצונו אלא לשמוח ולשמח מתוך עומק החלל של חייו.
אותו חלל שנפער ברגע לידתי, שבא לפרצופי עם מותו של אהובי, שיום אחרי יום לימד אותי את עוצמתי הגיע בימים אלה אל מלאותו.
ביום שישי יש לי יום הולדת וקיבלתי אותי במתנה, עטופה בצורה מהודרת, צבעונית ובכל זאת פשוטה,
ועל כך אומר תודה.

תודה

                                                                            

                                                                                
פגשתי אותו.
את האחד שממלא את חללי.
באופן מכוון לא השתמשתי כאן בזמן עתיד.
אני לא יודעת, כמו כולם, מה יהיה.
יש לי איזשהו מושג על עכשיו.
ועכשיו הוא ממלא.
אפילו בימים שבין הזמן שקבענו לזמן שנפגשנו, חשתי והרגשתי אותו והוא כבר היה בתוך מרחבי, ממלא את החלל.
איך? אני צועקת לחלל
איך זה יכול להיות שבאחת, נעלם לי ככה העור, שנמס ככה הבשר, שהעצם ככה הפכה לחומר חדיר?
הוא חודר לי אל תוך העצמות.
מה זה הקסם הזה?
האם זו אהבה?
או שמא זוהי המשיכה האיומה והנוראה שהאהבה משתמשת גם בה, כמו בכולנו, על מנת לקיים את עצמה?
ככה זה, הוא אומר, כשכל החלקים נופלים למקום, הראש והלב והגוף.
אני כל כך רוצֶה אותָך
אני כל כך רוצָה אותְך
ומה אחר כך?
האם ככח נגד תחול עלינו מטריית כוחות ההתנגדות והדחיה?
בשני קצות קשת חיי יושבים להם אהבה ופחד,יושבים על כסאות נוח, שותים את דמי אל מול הנוף. קושרים יחדיו קשר למען התפתחותי.
אין לי מה לדבר עליהם איתו, הם יתנהגו אותי, יטלטלו אותי ואני זו שאצטרך ליישר ולשחרר קלות, את עניבת החנק שהם ייקשרו על אהבתי.
האם אוכל להם הפעם?
כמה אומץ דרוש לי כדי להכנס שוב, רפויה, אל היכל האהבה.
להכנס פשוטה,
ערומה.
האהבה
היא זו שפתחה לי את עיני הרגש והראתה לי את האיש שממלא את חללי, תראי חווה, היא אומרת, הנה גבר.
נשימתי נעתקת, הבכי עומד במעלה הגרון.
לא עולה לא יורד.
כל מי שעמד עד כה אל מול שערי, כל מי שנכנס, כל מי שיצא, כל מי שרצה, כל מי שלא עשה, כל מי שברח, כל מי שאמר נואש, כל מי שנשאר, כל מי שנשא תחינה,
כולם עומדים במטבח חיי, מבשלים את אהבתי על אש קטנה למען אוכל לתת אותה לגבר הרעב לה.
וכל שנותר לי הוא לומר לה תודה
בחיל ורעדה
תודה. 

גם זה סיפור אהבה

                                                                                    
                                                            


אחרי שנים ארוכות של קור ובדידות אני אישה זקנה אומרת 
לך שחיכיתי בסבלנות של חוט שנארג, בעצב רב, שתבוא
ותקח, לא שהייתי באה, רחוק מזה, לא שהיו נאמרים דברים
אחרים ממה שאמרנו אחד לשני, תמיד רגעים קשים בהם
איבדנו זה את זו לרוב, אבל שתבוא ותקח את מה שהיה
שלך, ותמיד ידעת שהוא שלך, וכילית את ימי וימיך
בציפיה.

אחרי שנים ארוכות של קור ובדידות, ארוכות מאוד
אני אומר לך שחיכיתי, חיכיתי עד כלות, שתבואי
רק שתבואי, שאדע שבאת, שאדע שרצית, שאדע שאהבת,
ידעתי שידעת שאני שלך, לא שהייתי נעתר, אף פעם לא, 
אבל רציתי שתאמרי, אני רוצה.
הייתי בורח ממך, מקלל אותך ואת אמך
הייתי יורק בפנייך שתברחי בבהלה
מועדת, הרוסה, אחרת הייתי נמרח על ידך כעיסה דביקה
ממנה סלדת, ראו בעינייך,
תמיד.

אחרי שנים ארוכות של חום באביב, של רוח ים,
אחרי שנים ארוכות של חיים בלעדיו, באה שיבה בשערה והוא שמח
סוף סוף איבדה מיופיה, סוף סוף אפשר יהיה לבוז לה
להביט בה בסלחנות, בחיוך דקיק של איבה, אבל הוא טרם העז לבוא.

לראותה, רק שמע מן הרכלנים שהזדקנה ובלילות הארוכים כבש את שמה,
באגרופו, מוצא בעליבותה ניחומים. לאט לאט חזרה אליו שלוות נפשו. גם היא
למדה לשכוח. סיפרו לה שהוא חי בניכר בסחי שיכורים, בין זונות רפויות מותן,
סיפרו לה שהפך גיבן, שהוא אוסף גללי גמלים להתחמם, קבצן אמרו, והיא
בשלה,
צריך היה לבוא.

זוהי מעשיה בלתי אפשרית, אמרה הנערה, האם זה סיפור אהבה? איך יתכן?
האם לא אהבה מעולם איש אחר? והוא, למה לא לקח אחת מן הנשים הרבות
שהיו כרוכות אחריו? והלא אמרת שנמשכו אליה בחורים כדבורים אל הדבש,
האמנם לא ידעה איש מלבדו?

לקחתי את הנערה אל הזקנה שתספר בפיה, בחרוזיה,במשליה, את הסיפור
שסיפרה לי. הזקנה סרבה, אמרה שאין בכך חדש,
כך היא אהבה בין איש לאשה
וכל השאר, צודדה מבט אל הנערה וצחקה
מעשיות לבני הנעורים.
הנערה אחזה בידי ובקשה ללכת. איני אוהבת זקנות שבבשרן אין
לא ריח של עונג ולא טעם של פרחי בר,כעס עמום הקשיח את קולה,
איך יכול היה לאהוב אישה כמוה?

הלכנו לזקן. תחילה לא רצה לדבר בה, אמר שמעולם לא הכיר אותה, שלא
אהב אותה, שאולי פעם אהב  ושכח, שאהבתו היתה עזה ונוראה כמוות, לא
אמר ביובש, שמעולם לא אהב אחרת.
הנערה הביטה בו בתמהון, מדוע לא הלך אליה
הרי עודה מחכה.
לא לי, אמר.

לך.
אם אבוא , תלכי איתי?
לא, השיבה.
לא אותי את רוצה? שאל.
אותך.
ותבואי?
רק לרגעים אבוא
לשתות כמה שתתן, ללכת ממך, לשוב לכשאתרוקן
כך אמרתי לך שנים, בפשטות, שפחה נרצעת לאהבתך, חסרת בושה
חופשיה כעוף לפשוט כנפיה, לנוד,לבכות על בדידותה.

הזקן הלך ממנה, מסרב להכנע, בא לנערה. הוא ליטף את גופה העירום
רקם באוזניה מעשיות, גהר בכבדות על שדיה, במילמולי אהבה
עצם את עיניו, בועל אותה יהיר, לא כנוע, חסר תקנה
ורק בגניחה האחרונה, עלה באפו באחת ריח עורה של אהובתו הזקנה
והביסו.  

(ויקי שירן)




    

החשמל חינם

                               

 
אלון אמר לי שזה מעצים לרקוד לצידי.
על הרחבה ניגש אלי מישהו שאני לא מכירה ואמר לי- לפני שאני הולך רציתי להגיד לך שזו חוויה לרקוד לידך.
נהנתי, זה מחמיא ,ורציתי גם להבין מה הכוונה אז חקרתי. כמו שאני אוהבת, חופרת לנצח.
ואני חושבת שהבנתי משהו.
אהבה הרי מתנהגת גם כמו אנרגיה חשמלית ואצלי היא מאוחסנת, עד שאני באה אל הרחבה.
שם, מתחיל מחול השדים.
במותו הותיר כאן אהובי את מהותו ואני, הרגשתי מיד איך אני עוברת טרנספורמציה והפכתי להיות לאהבתו המפעפעת. בתחילת האבל לא ידעתי מה לעשות עם כל המטען העודף הזה ורוב הזמן הרגשתי שאני כנראה מתחילה לאבד את שפיותי ולא רחוק היום בו התהליך יגיע לסיומו ובאמת לא אמצא אותה יותר.
אבל, למדתי ועדיין מוצאת דרכים לתעל את האנרגיה הזו.
על הרחבה אני מרגישה כמו ביטוי למוסיקה שלו. הוא מנגן, הוא הקצב ואני עדיין מחוברת אליו בנימי נפשי, ואולי נדמה לאחרים שאני נובעת מתוך עצמי ואולי זר לא יבין זאת, אבל  בזכות עבודת האבל המפרכת שעשיתי, מצאתי את היכולת להטמיע בתוכי את החלקים שלו שאהובים עלי , ועדיין להשאר פתוחה לאהבה מכל כיוון.
ככה כשאני רוקדת אני מפזרת על הרחבה בנדיבות את אהבתי.אהבתו. אהבתינו.
אני רוצה ומוכנה להתאהב שוב, מצפה בשמחה שקטה שיכנס לחיי גבר שמתאים למובני חיי.
אבל בנתיים אני רוקדת . מנגנת את המוסיקה ומפיקה חשמל, נטענת באנרגיה שאני זקוקה לה על מנת לקיים חיים מלאים.
כשאני רוקדת אני משחררת את  המטען העודף הזה אל החלל. מי שער מספיק מבחינה רגשית מזהה את זה. מי שיכול גם סופג את זה. מי שחזק יכול להחזיק בזה.זהו ריפוי.
הבנתי את זה באופן מוחלט כשראיתי שוב ושוב שאחרי ערב של ריקודים אני מרוקנת.
חלולה.
החלל הזה שבתוכי הוא אבן שואבת. הוא מגנט. הוא מושך אליו את הקטבים שסביבי ואני בוחרת. בדרך כלל בוחנת ארוכות לפני הבחירה. נותנת קודם כל לגוף להביע. והגוף שלי נמשך.
אבל אלון הוא גבר נשוי.
גבר שבגברים אמנם. חזק. שרירי. רחב. מוצק. נדיב. רך.
נמשך אלי בגבריות בטוחה ושקטה אני חשה את התשוקה שלו  וכנראה שהוא את שלי. הוא רוצה ואני לא פחות. אולי אפילו יותר.
ובכל זאת הגבול אצלי ברור. אני חומת סין. בצורה. אין מעבר למי שאינו חוקי.
הוא מנסה. הוא גבר מנוסה.  
מחמיא לי, מחזר. מזמין.
ואני עוצרת. לא פותחת פתח. רוקדת , פתוחה.
מחוץ לרחבה אני קרחון. רשמית כמו פקידת סעד.
שלום שלום ומה שלומך. תודה. להתראות.
תמימה וחכמה. עומדת על המשמר. שולחת אותו בכל פעם מחדש באופן העדין הזה, לאישתו היפה.
הביתה.
לאהבת חייו.
ובאותה נשימה גם מתפללת שיגיע האיש הנכון ובעל הרשיון לאהוב אותי ולנסוע איתי ברכבת ההרים והשדים שהחיים המשותפים מזמנים.
אהבה.
היא נמצאת סביבנו בכל מובן, מייחלת שנאסוף אותה, שנחיה אותה ואנחנו שבריריים לעומתה, מעדיפים לחיות על קו הדמדומים של הריגוש ואובדנו מאשר לחוות את האהבה במלוא עוצמתה שתסחוף אותנו בעל כורחנו אל מעבר לגבולותינו. שתופסת אותנו לא מוכנים ואפילו שאנחנו ערומים מולה וללא מגפיים היא משליכה עלינו את בוץ המציאות הטובעני ומצפה מאיתנו לשכשך ולבעוט ברגלינו מספיק חזק כדי לעבור הלאה. כדי להתקדם. כדי להתפתח. היא מכריחה אותנו להפעיל את מנוע ה 4*4 ולהחלץ מהבורות ולהמשיך לנוע לעבר הפאטה מורגנה שהיא הציעה לנו בהתחלה.
מצפה שנייצר אותה מתוכינו, מעוצמתינו.
אנחנו אמונים על ייצור החשמל. אנחנו שומרי להבתה.
אין אכזרית ממנה. אין רכה ממנה ואין נצחית ממנה.
בעולמנו המהיר והחד פעמי, לעיתים מאבדים את האמון בזה. אבל היא תגלמות כל העולמות.
אלון צריך להתניע את אהבתו לאישתו בכוחותיו שלו. הוא צריך לייצר חשמל ולשחרר אותו בכוח המודעות שלו. היצר כבר לא עובד איתה. התשוקה אליה כבר לא מספקת אותו. היא המובן מאליו.הוא גם.
זה לא משנה שהיא יפהפיה בכל קנה מידה .היא מוכרת.
והוא רוצה להרגיש שוב צעיר, שוב חי, שוב כובש ללא הפסקה והפעם עם הנסיון של 50 שנות. וזה לא פשוט.
המנוע נחלש עם השנים, ואז כשהוא פוגש בפרץ של אנרגיה שכמותי על הרחבה המנועים פועלים על אוטומט. הוא לא צריך להתאמץ. כוחות המשיכה הטבעיים פועלים.
וזה יפה וזה בריא וזה נעים ואני שמחה להיות שם. נהנית יחד איתו מהחוויה הזו. מהריגוש.
אין על כוח המשיכה.
אבל שילך אחר כך הביתה לאישתו ויאהב אותה כמו שמגיע לה. 
בחברה שלי, החשמל הוא בחינם.

*בחודש הקרוב
למנויים חדשים :)

שער

                                                                      
הנה כמה חדשות מהמחתרת.
I went under
עברתי מתחת לכל הראדרים. גם מתחת לראדרים של עצמי. אל המקום שבו המשמעויות נגלות בפני ללא מאמץ לגלות.
פשוט לחיות. לחיות פשוט.
גיליתי שם, מתחת לראדר חיים שלמים.
ועוד גיליתי שם שינוי במימד הנזקקות.
נפתח לי שער.
יש פתגם האומר שכל דלת שנסגרת פותחת אחרת. או משהו דומה. עם טריקת הדלת באלימות על חיי הקודמים, הפעלתי את כל יכולותי וכישרונותי כדי לפתוח את דלת חיי החדשים. ניקיתי, עדרתי וגרפתי את העשבים השוטים אל מחוץ לחצר, הדלקתי אש וישבתי להתחמם ולהזכר לאור הלהבות היפות והטובות.
את העצים וצמחי המרפא עדרתי, טיחחתי והשקתי ואיפשרתי להם ללבלב בגינתי הקידמית. תליתי ערסל ושכבתי לי מדי פעם. מתענגת על הרוח הקלה. נרדמת לי מעת לעת.
בגינתי האחורית השארתי את כל צמחי הנוי, את הפרחים שצימחו על פני שנותי, הפרחים הצבעוניים, המגוונים,הריחניים, שמעלים בפני זכרונות של רגעים יפים המתפרשים על פני השנים, אותם אירגנתי מול חלוני. מדי פעם הם מחיים חיים אחרים. וכשמספיק לי אני מורידה את התריס והולכת לי לשבת מתחת לעצי הפרי או בגינת התבלין.
ככה, 4 וחצי שנים אחרי, ודברים נכנסים למקומם. שוב. שנה חדשה ומיקומים חדשים.
אני לא סוחבת איתי את אלמנותי. את כאבי. את החלל הבולע אלא נושאת את משא חיי באהבה.
אני חיה את חיי עם ולמרות ואף על פי. בשקט, בשלווה, בשמחה.
מגשימה חלומות, חולמת עוד.
ומה באשר לאהוב? חבר?
אני שקטה גם שם.
גיליתי שאהבה היא בתוכי.
אני מלאה בשקט.
מלאה בידיעה שקטה שהכל מתחבר ומסתדר. כשיבוא מישהו מתאים זה יהיה נפלא ונהדר וגם אם לא נפלא ונהדר זה יהיה מה שזה יהיה, ואולי זה יכנס מחר אבל יותר הגיוני שזה יקח עוד קצת זמן, וזה נפלא באותה המידה.
באותה המידה.
ככה, מתוך נקודת איזון מופלאה שכזו אני מתנדנדת לי בין רצון ואי רצון ובונה לי נזקקות שונה, כזו שבאה מתוך מודעות לעובדה שאם אני לא צריכה כלום ואף אחד, אשאר לי ככה בפסגת בדידותי המזהרת, ואם אזדקק ללא יכולת לנשום בלעדיו אשאר בודדה בחשכת תהומותי.
רצון וצורך פותחים שער. 
המורה שלי אמר לנו בהודו:  
 If you have to fall in love with someone, fall in love with you
וככה אני יוצאת לי לרקוד. בחדר למעלה יש טראנס וטכנו. אני עוצמת עיניים ורוקדת לי צורות ומקצבים. כל מי שרוקד לידי הוא חבר. ככה התחיל לרקוד לידי חבר של חברים. איש נשוי. בלי לדבר מילה תיקשרנו. זה היה פיזי לגמרי אבל לא נגענו. המשיכה היתה חזקה אבל לא מימשנו. רקדנו. נטו. גבר ואישה.
הדבר היחיד שהוא אמר לי היה:
"אני אלון ואני נשוי באושר"
ואני אמרתי לו:
שזה הכי משחרר לשמוע את זה וחייכתי חיוך רחב ושמח.
השתחררתי מהמחשבה שהוא מתחיל איתי.
ריקוד נטו.
חזרתי הביתה שיכורה מאושר. מסטולית מהאויר. הרגשתי לאות בכל הגוף כשהתרפקתי לי בין הסדין לשמיכה ונרדמתי עם חיוך.
התעוררתי מאושרת והבנתי שאני מסתפקת במה שיש.
יש לי חבר חדש. ששייך לחיי החדשים. שלא קשור לאלמנותי. שלא קשור לזוגיות. שלא קשור לילדים אלא רק לאהבתי החדשה והמתפתחת.
הריקוד.
וזהו המקום עליו דיבר שיבוג'י, המורה החכם שלי. מקום של אהבה לעצמי . נקודת תצפית ממנה אני רואה בבהירות את האחרים, את הקרובים אלי, את אהוביי.
מקום לטעות ולסלוח. לרצות ולהתרחק. לרצות ולא לדחוף לשום מקום. להתקרב ולא ללכת לאיבוד. לצחוק ולזכור שאני יודעת כאב. לבכות ולזכור שאני יודעת שמחה. להיות לבד אך לא בודדה. לדחות משהו בכוונה לא לפגוע. להימשך לגבר ולא לממש את המובן מאליו.
לבחור
לחיות.

סרטן ואהבה

                                                                        
נסעתי לי ברכבת מחיפה לתל אביב, מימיני הים, משמאלי ההר. עומקים וגבהים ואני בתנועה . בין לבין והמחשבות עפות. שרשראות שרשראות.
המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה שאהבה היא בריאות. ושלא כמו רוב המחלות, היא לא עוברת. אפשר לנסות לדכא אותה אבל אם היא עמוקה ואמיתית זה לא עובד. זה לא עובר. היא יכולה להיות אכזרית וקשה אבל היא לא תעבור.
מחלות עוברות , אהבה לא!
ואז באופן טבעי לי, חוליה חדשה בשרשרת המחשבות הזו עלתה והפכה את השרשרת הזו, חשבתי על אהובי שנפטר, ועל זה שלא רק האהבה לא עוברת, יש גם מחלות שלא עוברות, כמו הסרטן , שהרפואה המערבית מחפשת לה תרופות שונות ומשונות וגם מוצאת לה כאלה שהן קטלניות לא פחות ממנה עצמה.
לפעמים נדמה לי שהטיפול בסרטן חולני יותר מהמחלה עצמה.
ושוב חזרתי לחשוב על האהבה, על כך שברגע שהיא משתכנת בלב היא גדלה ומשתכפלת, בצורת ילדים,  בצורת ציורים, מוסיקה, פיסול, בישול, כתיבה ועוד ועוד. יש לה צורך להתפתח ולגדול.
חשבתי על כך שהיא עקשנית, כשהיא משתכנת בליבי היא לא מוכנה להתפנות,שום דבר לא יכול לסלק אותה. ובמובן הזה ככה מתנהג גם הסרטן, מתישב לנו בגוף ברמת התא ומשכפל אותו בעקשנות.
ובכל זאת, חשבתי, הוא החולי והיא הבריאות.
ואם הם עומדים האחד מול השניה ואם הוא החולי והיא הבריאות ובכל זאת יש בינהם קוי דמיון משיקים, אם היא האור והוא החושך אז רק אם נשכפל אותה באופן מודע ויסודי נוכל אולי לטפל בסרטן .
המורים הרוחניים הגדולים טוענים שאי אפשר לסלק חושך בעוד חושך. רק כשנכנס האור החושך מתפוגג. פילוסופים מגדירים חושך כהעדר אור ואני, מגדירה את המחלה הזו כהעדר אהבה.
כל עוד יש בגופינו אהבה הוא גוף חי.
הסרטן היא מחלה המתפשטת מרמת התא ורק אהבה החודרת לרמת התא יכולה לסלק אותה.
ואיך? שאלתי את עצמי. איך אפשר להחדיר אותה לתאי גופינו ?
כל כך הרבה מסתורין.
המדע מקדיש את עצמו למצוא רפואה למחלות בכלל ומחלות כרוניות בפרט.
הרבה כסף מושקע במחלת הסרטן.
אולי הפתרון נמצא במכלול.
עלינו למצוא דרכים לסלק את החושך ולהחדיר את האור.
נזכרתי.
פגשתי לא מזמן גבר, חברה קרובה הכירה לי אותו. ומצאנו חן האחד בעיני השניה. התחברנו.
ויצאנו ובילינו וצחקנו ונהננו מאוד האחד מהשניה. רצינו להמשיך להיפגש ויותר. רוח חיים חדשה נכנסה לחיי. משב רוח רענן.
ומתוך שמחת המפגש גיליתי שהוא מתעורר בבוקר ודבר ראשון פותח את המסך לראות חדשות-
אני רואה בהן רעל . מוחדר ישירות למוח.
די. תפסיק . זה לא בריא אמרתי לו.
הוא שתק. הביט בי וחייך בתמיהה, אולי חשב לעצמו, היא חמודה ללא ספק אבל קוקו.
ואז הוא יצא החוצה ועישן סיגריה-
אני רואה בהן רעל. מוחדר ישירות לריאות ומשם למחזור הדם.
די. תפסיק. זה לא בריא. אמרתי לו.
הוא הסתכל עלי וענה לי שזה קשה להפסיק. אולי אם נתנשק כל הזמן, הוא אמר, לא יהיה לי מקום לסיגריה בפה.
 תשמעי, זו תהיה סדנת גמילה מושלמת. זה סטארטאפ.
חייכתי. מושלמת בשביל מי? שאלתי את עצמי.
ואז יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר והוא שם שתי כפיות סוכר בקפה שלו.
די. תפסיק. זה לא בריא. חשבתי לי וכבר לא אמרתי כלום.
אבל נפל לי אסימון. הבחירה שלי נעשתה. כזה אני לא רוצה.
זה בנוי מרעל. ממחלה וככל שיש בגוף כלשהו יותר רעלים ככה יש בו פחות אהבה.

נחזור אל רכבת המחשבות.
הבנתי משהו. הבנתי שכדי להלחם במחוללי מחלה , אנחנו צריכים להכניס אהבה אל תאי גופנו.
רובינו מאמינים שבן זוג יעשה את זה ותולים את כל תקוותינו בבן הזוג הנכון. מהר מאוד אנחנו מגלים שהפרפרים בבטן נעלמו. מי שאשם בזה הוא כמובן שוב הבן זוג, ההתאמה. אי לכך יוצאים שוב למסע לחיפוש בן זוג מתאים.
או לחלופין נשארים אתו ומנסים לשנות אותו שיתאים לנו ויספק אהבה לתאי גופינו העייפים.
אז זהו.
זה לא זה.
זה לא ככה עובד.
אהבה היא אנרגיה ברת שכלול וכל אחד מאיתנו אחראי על עצם קיומה, וכדי לקיים אותה בתוכינו עלינו להתעורר בבוקר ולהודות לבריאה, לנשום מלוא הריאות אויר צח. לשים מוסיקה אהובה ולפתוח את הלב גם דרך האזניים.
ולהמשיך ככה את היום.
לשים לב לנשימות שלנו, שיהיו מלאות. למחשבות שלנו שיהיו ברורות וחיוביות ולמילים שלנו שיהיו מדודות ושקטות וגם הן,חיוביות ככל שניתן.
ואז, אולי אז, האהבה תחליף את מקום המחלה. את הרעל שנכנס אלינו מתוך היותינו חלק מהעולם הזה.
המוות של אהוב ליבי ממחלת הסרטן שרט בי שריטה עמוקה. כמו להב יהלום השורט בזכוכית מחוסמת. זהו מקום שיש בו פוטנציאל לשבר, שבר שיהיה קשה לאחות אם שוב ישרט אותו מקום.
אז....
חוץ מלהתפלל שלא אפגש שוב במחלה הזו מקרוב כל כך אני גם אעשה מאמץ להכניס לתוכי את כל האהבה שאוכל ואת הרעלים ארחיק ואולי כך השריטה שלי תשאר שריטה שתעשה את חיי טובים יותר