אני אישה "פנויה", אלמנה, מזה 5 שנים, שמעולם לא פתחה פרופיל באתר הכרויות מתוך רצון לתמוך בכוחות המשיכה הטבעיים ולהענות לקצב האורגני של פעימת הלב שלי, במהלך השנים האחרונות נחשפתי להרבה "פנויים" ו"פנויות" מכל שכבות הגיל והאוכלוסיה שטוענים שזו הדרך להכיר היום.
זה נכון. זו הדרך היום.
ולמה המרכאות?
כי עולה בי השאלה, האם כל מי שנמצא ללא בן זוג הוא פנוי?
ובכשרון מיוחד אני עונה על השאלה בשאלה הדומה לשאלת הביצה והתרנגולת
האם אתרי ההכרויות למינהם הולידו את ה ADHD של הלב? או שחוסר היכולת של בני האדם כיום להכיר את כמיהתם, את אותו בור בולעני או כח מניע (תלוי ברמת המודעות) הוליד את אתרי ההכרויות?
כדי שתמיד יהיה משהו שיכסה על בור כמיהתינו.
הפכנו לפלסטרים לבורות הכמיהה של האחר.
גברים ונשים מחליפים "בני זוג" במהירות המשאירה אותי פעורת פה, ממלאים את ההווה שלהם בתקוות שווא לרוב, אולי הפעם יהיה/תהיה זה/זו האחד/האחת.
האכזבות ברוב המקרים מרחיבות ומעמיקות את הכמיהה.
וכך בלי משים הפכנו לכמיהה בכבודה ובעצמה והיינו לבור.
לאדם שהכמיהה ממלאה את כל יישותו אין שדה ראיה היכול לאפשר לו לראות אותה, להסתכל עליה בפרספקטיבה ולנהל אותה ולכן היא זו המנהלת אותנו ואת האחרים.
אז....
יש לי חדשות ישנות ביותר
אף אדם בעולם לא יכול לעשות את העבודה הזו במקומנו, או למלא את הבור הזה.
כמו שממלאים בור אמיתי, באדמה ועפר,גם במקרה של הכמיהה צריך להתאמץ ולהזיע בכדי להכיר אותה ולמלא את הבור שהיא פוערת בנו.
להיות אישה שיכולה להיות עם עצמה ולהיות מסופקת מתנועת המלאות והריקות שאני חווה במידה שווה, לאלף את כמיהתי להיות כמו חתולה המתפנקת לה בסבלנות בשמש, עושה אותי בהירת מחשבה ורגש כך שאף גבר המחפש פלסטר לא מושך אותי.
למעשה אני חווה שאותם גברים גם לא רואים אותי וגם אם רואים זה לא מושך.
גם נשים רבות מעדיפות שלא לפגוש בבור הזה.
וכך אני מרגישה כמסתובבת בעולם של מומיות. של אנשים המדשדשים בביצת הרגשות שלהם ולא מוכנים לעצור.לשהות.
לא רק לרגע.לא רק לשבוע או לחודש. לשנה. לא לשום זמן מוגבל, פשוט לעצור.
לעצור, נקודה.
למות.
כאנלוגיה.
ואז, למצוא שתנועת החיים היא טבעית. כוחות המשיכה מתחילים אז להראות.
אולי יש הרבה דרכים לעצור לשהות ולאתחל מחדש את המערכת הכל כך רגישה שניחנו בה וקיבלנו כמתנה אבל מצאתי שתרגול יוגה והרבה פראניאם (ועכשיו מגלה גם את הנשימות הטנטריות ככלי מעולה) היא דרך ראשונה במעלה. הנשימה היא המלכה.
נשימה היא המורה האולטימטיבית ללידה.כל לידה.
נשימה היא מורה לחיים.לכל מצבי החיים.
ונשימה מלמדת המון גם על מוות.
ואנחנו מוכרחים ללמוד גם למות. למות במובן של לשהות. לשהות בתוך כל התחושות כולן. להכיר את מנעד וקצב הדפוסים שלנו כדי שנוכל לשאוף מחדש באופן אורגני, טבעי ומתפתח.
האם אבד כוח המשיכה הטבעי בעולם?
כל חברי הפנויים נפגשים באופן קבוע עם אנשים שהם זרים גמורים, במלאכותיות גמורה מנהלים שיחה מכנית.
האישונים שלהם מרצדים בלחץ הסטרי מחפשים סימנים להתאמה,אפילו שטחית. הם תרים בשיטתיות אחרי שביב משיכה. שביב תקווה ואיתו הם נכנסים למיטה רק כדי לגלות שעוד צלקת על הלב שלהם לא מאפשרת לו להתרחב יותר וכשהלב לא מתרחב אין לכוחות היקום אפשרות להכניס למרחב שלנו את האדם הנכון שיזמן לנו את הריפוי המדויק לנו.
חייבים לשהות רגע גם בבדידות. בפחד. בכאב וללטף את עצמינו ולחבק.
ואז.....
האהבה תבוא בעיתה.
(למעשה היא כל הזמן כאן ורק צריך לפתוח לה פתח)
סבלנות. איטיות. נשימה.
כי "עת לכל וזמן לכל חפץ "
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה