אִשָה

                                                                         

אִשָה שֶלא מְמָלְאֶה אֶת חֲלָקֶיך הַאָפֵלִים
אִשָה שֶהִיא לא צֲלְעֵךֳ הַחֲסֵרָה,
שלׂא פִּיתְתָה, שלׂא מְפָתַה, שלׂא תְפָתֶה
שֶתַשְאִיר לְךָ אֶת זְכוּת הַבְּחִירָה.
הַתֲּפּוּחַ הָזֶה, בֵּייבִּי, הוּא לׂא פָּחוׂת,
שֶלְךָ.

שוב על אהבה ופחד

                                                                                 

הרבה פעמים בסוף ארוע מקדישים רגע או שניים לתודות.
אז הנה, עכשיו, הגיע רגע תודות הסוף.
כזו אני, מחפשת להודות, וכל סיבה היא כנראה טובה בשבילי למסיבה.
אז....
אותו ממלא חללים חזר אל החלל ממנו הגיח אל חיי.
אחרי הדייט הראשון הוא כתב לי בבוקר:
"בוקר טוב גברת שנות אור, את לא מבינה איזה מרחק לקחת אותי בערב אחד"
היינו צריכים להסתפק בזה. זה היה כנראה צריך להעצר שם. צריכים היינו לומר תודה. שנות אור זה המון לערב אחד. צריכה הייתי לומר, בוא לא נהיה חמדנים. בוא נתרחק, ניקח קצת אויר כדי שנוכל לצלול שוב.
אבל עצמנו עיניים ונתנו לעצמינו ליפול. רצינו ליפול לתוך זרועות האהבה הטובה. אבל....
כמו שכתבתי כבר מזמן ובכמה הזדמנויות, האהבה אכזרית מאין כמוה, היא זקוקה לנו כנראה לא פחות ממה שאנחנו לה וכשהיא פוגשת בקורבנותיה היא לא יודעת רחמים. היא מוצצת את תשוקתם עד זוב דם.
היא הקיזה את דמינו.
תוך שבוע מרגע הפגישה הראשונה פגשנו שנינו בפחד תהומי. וכמו שכתבתי בפוסט קודם כוחות ההתנגדות והדחיה פעלו את פעולתם ותם כל סיפור האהבה הזה.
יש שיגידו זו לא אהבה זו התאהבות, אני לא מתווכחת בעניני סמנטיקה עדינה, בשבילי הכל זה אהבה.
הכל.
מעט מאוד פעמים בחיי, אם בכלל, חוויתי פחד תהומי שכזה, סוג של פחד שמגדיר את הקצה השני.
כי ללא אהבה אין פחד. ולהפך.
אני מודה לפחד שהופיע בתוך מציאות חיי. הוא השומר הבלתי מעורער של עצמאותי, של חירותי, של כוח רצוני, של מטרותיי, של ילדיי, של רגשותיי, של בריאותי, של נפשי, של חיי.
בלעדיו אהיה תלושה, חיה לי בלהלהלנד.
והנה הוא בא לי הפחד, בדמותו של משורר ערספואטי ונכנס בי במלוא עוצמתו לומר לי: שימי גבול, עצרי, שימי לב , שימי לב, שימי לב.
ברגע ששמתי שם את ליבי, נפל לי אסימון בקול תרועה דקה.
אני לא יכולה להיות שם.
אני יכולה להגיד תודה ושלום ואולי גם יום אחד להתראות אבל אותו חלל שאני כל כך רוצה שמישהו יבוא וימלא כבר לא יכול להתמלא באף אחד, כי הוא כבר מלא, זה כבר חלק מהטבע שלו, וממלא החללים של חיי הוא למעשה החלל בעצמו, המבקש שאני אמלא אותו.
ומתוך מלאות חללי אני מבינה שאף אחד לא יכול לעשות את זה בשביל אף אחד אחר.
מלא את חלליך בייבי, ואחרי שתמלא כוס ייסוריך תוכל לפגוש אישה בשמחתך.
זהו הסדר הבלתי מעורער של תובנות חיי.
ועכשיו, אחרי ככלות הכל ובשוך הסערה נראה לי 
שאני פנויה לראשונה.
באמת פנויה
להכיר את האיש המתאים, זה שאין ברצונו אלא לשמוח ולשמח מתוך עומק החלל של חייו.
אותו חלל שנפער ברגע לידתי, שבא לפרצופי עם מותו של אהובי, שיום אחרי יום לימד אותי את עוצמתי הגיע בימים אלה אל מלאותו.
ביום שישי יש לי יום הולדת וקיבלתי אותי במתנה, עטופה בצורה מהודרת, צבעונית ובכל זאת פשוטה,
ועל כך אומר תודה.