עוצמת הפגיעות

שאף אחד לא ירחם עלי. אני לא זקוקה לרחמים.
זו אחת התחושות הברורות שלי מאז שאני אלמנה.
אולי לזה מתכוונים אנשים שאומרים לי "תהיי חזקה" "את כל כך חזקה" ועוד כהנה וכהנה פעלים ,הטיות, ומשפטים תחביריים יצירתיים על חוזק.
ואני לא. אני לא חזקה בכלל, אני נשברת כל יום מחדש. מחפשת את הכיוון.
אני פגיעה וחשופה וככל שאני נראית חזקה יותר ככה אני יודעת שכל זה נובע מהשבריריות החד משמעית של הקיום שלי. שלנו, של כולנו.
ופתאום נתקלתי בהרצאה מאלפת על עוצמת הפגיעות והתחברתי למה שנאמר שם.
בתחילת ההרצאה שלה, אומרת המרצה connection is the meaning,
ובזה הגדירה את אחת מתמציות הכאב שיש באבל שלי. ואיך הכאב הפך להיות חלק מהמשמעות הקיומית שלי, כי המשמעות מתה יחד איתו ולכן בלי הקשר אין גם משמעות, אז אני חייבת לדלות אותה מהמעמקים של התהום ובכך ובהכרח אני מוצאת עוצמה בכאב, בפגיעות.
המסקנה הסופית בהרצאה היא
"I'm good enough"
ולהגיע למסקנה הזו אחרי נטישה כל כך סופית וחד משמעית, כמו מוות של בן זוג
 זו דרך מדהימה.
אני מאחלת לכולנו לעשות את כברת הדרך ולהבין את זה מהבטן.

http://www.youtube.com/watch?v=iCvmsMzlF7o

לא טוב היות האדם לבדו

"לא טוב היות האדם לבדו", אמר לי חבר השבוע כשישבנו יחד בבית קפה.
המשך המשפט ,נשאר תלוי באויר והמשיך איתי כמה ימים ועורר בי מחשבות.דוקא בגלל שלא נאמר.
כולנו לבד, נולדנו לבד ונמות לבד. בין לבין, אנחנו מחפשים קשר, חיבור.
יש שזוכים. יש כאלה שלא.
אני זכיתי, ואחר כך הפסדתי. ועכשיו אני לא מחוברת. מחפשת את החיבור בדרכים אחרות.
אתמול יצאתי לרקוד . ב 00:00 נפתחו הדלתות, ואני כמו סינדרלה בשחור.
טופפתי אל מרכז הרחבה. כהת חושים, קצת שיכורה, נעלמתי לי בינות המון אדם, ורקדתי, כאילו רק אני שם.
שכחתי שהעולם הוא עגול, שכחתי את השעון, שכחתי את הכאב, את הבדידות. שכחתי הכל, רק הפעימה היתה, הקצב, והגוף שלי שמתחבר.
ואלוהים , כמה שהוא חסר לי שם. למרות שאם הוא היה בחיים כנראה לא הייתי מגיעה לרחבה הזו, כי את החיבור למוסיקה דרך הגוף למדתי רק אחרי מותו. התאהבתי בריקוד בגלל הגעגוע אליו. הוא היה מוסיקאי, הייתי יוצאת לשמוע אותו מנגן לעיתים קרובות מאוד, אהבנו להאזין יחד למוסיקה. הוא לימד אותי איך. והחיבור למוסיקה למעשה הוא החיבור איתו.
אני רוקדת איתו למרות שהוא אינו.
והכי נוח לי לרקוד כשאני לא מכירה אף אחד.  ועל הרחבה, בינות המון אדם, דוקא כשכולם זרים מתרחש חיבור , מרגישים פחות לבד, כולם נעים לאותו קצב, לפעמים אני עוצרת רגע ועולה במדרגות ומשקיפה קצת מלמעלה וזה נראה כמו גוף אחד, ראש עולה וראש יורד, והכל בתנועה, קצת כמו הים. הכחול הגדול,האחד. ואז אני חוזרת לרחבה ומרגישה כמו טיפה שמצטרפת לים ונעלמת בתוכו אבל למעשה היא חלק ממשהו גדול יותר,  הרבה יותר גדול.
בבוקר התעוררתי והרגשתי שהשתחרר לי איזה פקק, הבכי שטף אותי, הגעגוע התנחל. נתתי לו להיות, קיבלתי אותו, אני כבר יודעת איך לטפל בתהום שלי. אני נכנסת לתוכה ונותנת לה להיות בי ולי להיות בה. כשהיא תלך אני ימצא חיבור עמוק יותר לעצמי ולחיים. כשאני מחוברת לעצמי אני אף פעם לא לבד.
בגלל כל זה אני אוהבת לרקוד.
זה קשור למוות שלו, זה קשור לחיים שלי וזה קשור לחיבור בין האתמול למחר ובין אדם לעצמו ולזולת.
לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה.

זוגיות, אהבה ומה שבינהם

מישהו סיפר לי על אישה שהתאלמנה לפני 10 שנים, כל לילה היא חולמת על בעלה ז"ל , כל היום היא מחכה שתרד החשכה, כדי ללכת לישון מוקדם .היא מתעוררת מאוחר מתקשה להיפרד ממנו שוב. החיים האמיתיים שלה עכשיו הם בלילה. שם היא פוגשת אותו.
אני לא מאמינה שהיא יכולה לקיים קשר חדש, שלא לדבר על זוגיות. היא לא מוכנה לזה, אפילו אם יגיע המכסה של הסיר שלה, היא לא תראה את זה כי הסיר שלה כבר מכוסה.
ואני?
בהתחלה הרגשתי בדיוק כמו ששר פרדי מרקורי, עירומה, לבד ורחוקה מהבית ושמישהו לעזאזל יציל אותי. שנה וחצי אחרי אני לא מחפשת מכסה. עדיין לא . בנתיים אני מכיירת את הסיר. סיר קרמיקה צבעוני, אני מעצבת אותו וממלאה אותו בתוכן, מי שיפגוש אותי בדרך יהיה חלק מהתהליך הזה, חלק מהצבע, חלק מהצורה. חבר שייקח חלק בתהליך הלמידה שלי. שיהיה חלק מהחיים שלי ואולי יום אחד אני ארגיש מעוצבת ומלאה ואז, מנקודת התצפית הזו אוכל להסתכל סביב, אולי אצטרך משקפת ואולי זה יהיה ממש קרוב ואוכל לראות שהתבשיל יהיה טעים גם עם מכסה לסיר הזה.
בנתיים הסיר נשאר פתוח.
זוגיות היא עניין של מוכנות והמוכנות חלקה בנויה מהרצון הגלוי שלנו, הרצון ההכרתי, אבל יש גם את הרצון הסמוי מהעין, זה שגם סמוי מעצמנו לפעמים. הנשמה שלנו, בעדינות רבה, עובדת יחד איתנו אבל בעולם מהיר כמו שלנו אנחנו לעיתים רחוקות עוצרים להקשיב, והיא, הנשמה, לא יודעת לצעוק. בלחש היא אומרת את דברה. בעיקשות אך בשקט מפלסת לנו דרך וככה אנחנו נמצאים תמיד איפה שאנחנו צריכים להיות.
ביירון קייטי בספרה "לאהוב את מה שיש" אומרת שאלוהים זה המציאות ועם זה היא לא מתווכחת.
אני מסכימה עם זה בכל מאודי.
והמציאות שלי היא כזו. ככה היא. ואת זה אני רוצה לאהוב. לא רק את מה שהיה ולא את מה שיכול היה להיות, ולא את מה שאני מקווה שיהיה ולא את מה שחשבתי שאולי יהיה ולא קרה.
את העכשיו. את הכאן.
את הילדים שלי, העבודה שלי, הכתיבה שלי, הקפה, הסרט, הריקודים, היוגה, המשפחה, החברים.
תהליך למידה שכזה,
לאהוב את מה שיש.
אז שם יושבת גם הזוגיות, אני יאהב כשהיא תהיה, אם תהיה ואני אוהבת גם בלעדיה.
אני בת זוג של החיים, של הכאב, של השימחה, של הבדידות ושל היחד.

טרגדיה

בבת אחת התהפכו לנו החיים, כל מה שנראה היה בטוח הפך את עורו לרעוע.
כל התוכניות צחקו לי בפרצוף.
הקרקע שהתהלכתי עליה בביטחה נשמטה מתחת לרגליים שלי, התנדנדתי כמו שיכורה. המסכים כהו.
ייחלתי ליפול, לנוח, מנוחה סופנית.
מזל שיש את הילדים, כוחות החיים שלהם אילצו אותי לקום על הרגליים וללכת, שיכורה ומתנדנדת, עטופה בחשיכה ובלא נודע, להמשיך על הסתעפות השביל שהלכנו בו יחד, שסללנו אותו בעבודת צוות, שנראה היה לי שסללנו אותו עד קו האופק וטעיתי, כי סללנו אותו רק עד נקודת ההסתעפות והאופק היה קרוב משדמיינתי.
עם הימים הדרך מתבהרת, הכאב מצטרף ומדגיש את ההליכה, אני כובשת לי שביל ברגליים יחפות, אני פצועה אבל הולכת, וזה מלמד אותי שהכאב גם מחזק ולאו דוקא מחליש. כפות רגליים מדממות מאלצות אותי לעצור, להסתכל על הפצעים ואז להרים מבט ולבחון את הדרך, היא יפה בעיני אז אני ממשיכה לכבוש אותה למרות הפצעים. ומחייכת למרות הכאב.
היא לא נודעת, אז אני עוצרת, נושמת עוד קצת, נותנת לפצעים להרפא, וובנתיים לפעמים זורחת השמש ואז אני יודעת איך ולאן להמשיך. לפעמים זה נשאר חשוך ואז אני לא ממשיכה. אין למה, אני ממשיכה כשאני יודעת לאן, אבל בלי לתכנן כל כך רחוק, למדתי שהאופק לפעמים נמצא מתחת לאף.
טרגדיה
האמנם?

על גבר אישה ורגשות אשמה חלק1

בשפה הטיבטית אין מילה או ביטוי שמבטאים "רגשות אשמה".שהם נבדלים מאשמה אמיתית.
בעיברית, יש ויש. ומישהי גם אמרה לי שמאז שהיא הפכה לאמא היא הפכה ל"פח אשמה".
אלמנים ואלמנות חייבים להתעסק עם זה, כמעט אי אפשר לעבור את האבל בלעדיהם.
רגשות אשמה, שלא כמו כעס, שמהווה פקק בצוואר בקבוק הרגשות, מהווים מעטה שומני ומלוכלך על כל הבקבוק הזה, לא מאפשרים לנו לגעת בו בכלל, כי ברגע שניגע הכל יהיה מגעיל ומלוכלך גם. אז לא נוגעים וככה מצליחים לדמיין שהכל היה נקי. טהור. צובעים את החיים שהיו בצבעי הקשת בענן.
אבל החרא צף ואין ברירה, חייבים להתייחס למה שבאמת היה, אחרת בכל פעם בחיים שמשהו רק יזכיר לנו, ולו ברמז מה שהיה במהלך החיים עם האהוב/ה ז"ל, מיד יהיה לנו איזה צורך חזק ולא מודע לשבור את הכלים. רגשות האשם הללו ילכלכו כל חלקה בריאה וטובה בתוך ההווה ויחסלו את הסיכוי לקיום בריא ותקין.
אני חושבת שבשביל להבין מה מתוך סך התנועות שלנו נובע מרגשות אשמה אנחנו צריכים מישהו אובייקטיבי ובעל ניסיון שיעזור לנו להבין את זה. אי אפשר כמעט לגעת בזה לבד. זה מלוכלך מדי. וגם, אין שם בהכרח הגיון בריא, אלו רגשות שנובעים מתוך היחסים ותלויים בהם, אבל היחסים כבר אינם. אלו רגשות שנובעים מתוך תחושת אחריות גדולה מדי, אבל אנחנו לא אלוהים ואפילו לא דגם מוקטן שלו. אנחנו בסך הכל בני אדם. וכזוג אנחנו שני בני אדם, זכר ונקבה שדרכיהם הצטלבו ונקשרו לפרק זמן מוגבל. כל מה שנמצא על האדמה הזו הוא מוגבל, וגם האדמה עצמה כנראה.
להכל יש אורך חיים, חלק מהיצורים חיים שעות, חלק שבועות,חודשים,שנים,עשרות,מאות,אלפים,כדור הארץ כנראה  "חי" מליוני שנים.
אהובי חי 55 שנים. ככה נקצב לו. הוא חי טוב.  יש כאלה שאומרים שמת טרם זמנו. אין לי שמץ של מושג, קטונתי. הוא נפטר. תמו חייו על האדמה הזו.
 הוא לא הלך בגללי, הוא גם לא נפטר בגלל שום סיבה שקשורה אלי, והעובדה שהחיים שלי היו קשורים בשלו,מבלבלת אותי. שום דבר שעשיתי או שלא עשיתי לא יכול היה לשנות את העובדה הזו. אבל האובדן מעמיד אותי בפני תהום שלא ניתנת לשינוי. אני לא יכולה לשנות כלום ביחסים שלי איתו. וזה חלק משמעותי באובדן. עוד חלק מלא בכאב.
נראה לי מתצפיות (וזה לא מדעי בעליל) שלגברים יש יותר רגשות אשמה במקרים של מוות של בן זוג.
למה?
אולי אצל  גברים זה בגלל התפקיד שלהם בתוך המערכת הזוגית, התפקיד שלהם מימי קדם זה לדאוג לפרנסה ולביטחון של הטריטוריה שלהם. מה גם שגבר מייצג את השמיים, היוצר, הפעיל, וחוסר יכולת לשנות את המציאות מבחינה גברית, היא סוג של הרגשת אין אונים אולי, ולכן,וכשמשהו כמו מוות של בת הזוג שלהם קורה, אין שום דבר הגיוני שיכול לפטור אותם מלהרגיש אשמים. הם כביכול "מעלו "בתפקידם.
אישה, שמשמשת רחם לחיים חדשים מבינה את הדינמיקה של חיים-מוות-חיים. הכל נולד ומת . אולי אישה מבינה את מגבלות האחריות שלה בתוך הטבע.
אבל בכל מקרה, גבר או אישה אנחנו חייבים לגעת בידיים חשופות ברגשות האשמה האלו, להבין אותם להבין את מה שאי אפשר לשנות, את מה שניתן היה לשנות ובחרנו לא. את מה שבכל זאת השתנה בהשפעתנו. ואיכשהו לחצות את הנהר הגועש הזה ולעבור לגדה השניה. גדת החיים.

כאב, כעס ואובדן משמעות

הכאב צורב. שורף את הנשמה. אבל זה לא הופך אותי למסכנה. אני לא אוהבת רחמים.
הכאב שלי  לא מעורר רחמים.  הוא קרקע פוריה לחיבור ותקשורת. הוא מעורר אצלי רגישות לזולת ולכאב שלו. אבל אי אפשר להרגיש אותו בלי לכעוס קודם.
המטפלת שלי אמרה לי פעם שהכעס הוא כמו פקק בצוואר בקבוק, אחרי שמשחררים אותו אפשר להגיע לעומק הרגשות.
הכאב מחבר אותי לשם. לעומק הרגשות. אני מדמיינת אותו יושב בדיוק על אותה ספה יחד עם האהבה.
לכן לא אוותר עליו לעולם.
אבל על הכעס אני רוצה לוותר. לכעוס אותו עד הסוף ולוותר עליו.
אורסון סקוט בספר משחקי אנדר כותב:
The husband longs for all the unfinished things that he and his wife were making when she died,and all the unstarted dreams of what they would have made if she had lived .
Thus a man grows angry at his children for being too much like him and not enough like his dead wife.
הבעל , בהמשך הקטע הזה כועס גם על עצמו . אבל הוא לא כועס עליה.
אני כן. אני כועסת עליו. שהוא לא שמר על עצמו, שהוא עזב אותי ככה. שאמנם הספקנו משהו ב 20 שנים והגשמנו את החלומות שלנו אבל אני כועסת שהוא לא נשאר כדי שנוכל לחלום חדשים. אני כועסת על הבחירות השגויות שעשינו ועכשיו אני לבדי צריכה לקחת אחריות ולשלם את המחיר, אני כועסת שהוא השאיר אותי לבד, עם הכל, עם הטוב ועם הרע.הוא היה הגבר בחיים שלי, העוטף, המגן, המחבק, האוהב, הוא היה התשובות לשאלות שלי, הפרופורציות. וגם על זה כותב אורסון סקוט:
Thus he never believes any of his own thoughts,because there is always a question in his mind which his wife's  thoughts were the only possible answer. Thus the whole world seems dead to him because he cannot trust anything to keep its meaning before the onslaught of this unanswerable question
וזוהי שאלת השאלות אולי, המשמעות הזו שהתערערה לחלוטין בלעדיו.  במשך שנים בנינו יחד משמעות שקרסה כמגדל קלפים במותו, ועכשיו אני צריכה למצוא משמעות בלעדיו, בלי אף אחד למעשה. אני צריכה למצוא משמעות שאף אחד לא יוכל לקחת ממני לא בחייו ולא במותו, כי מסתבר שהמשמעות היא טעם לחיים.
אני מתגעגעת לאהבה וליחסים אבל אני מאחלת לעצמי לא לבנות את משמעות  חיי שלי על האהבה אלא לבנות את חיי האהבה שלי לתוך המשמעות הזו.
לחיי האהבה.לחיים.

איך את? ומה שלום הילדים?

זה אולי יישמע כפוי טובה, אבל קשה לי לשמוע את השאלות האלה. ולו רק בגלל שאני צריכה לענות עליהן.
והתשובות אף פעם לא פשוטות, או קצרות, או צפויות. ובדרך כלל יש לי הרגשה שמי ששאל לא התכוון לתשובה המלאה אלא למשהו קצרצר שירגיע אותו עצמו ולא קשור אלי באמת. אני יודעת שהשאלות בדרך כלל באות מתוך כוונה טובה אבל הרבה פעמים הם באות ממקום אוטומטי. כי זה מה ששואלים. אני מזהה את זה ובכל זאת....
אני כמעט תמיד עונה, בכל הכנות.
יש לי ארבעה ילדים. בגילאים שונים וכל אחד מהם מתמודד אחרת לגמרי. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים.
תעצומות הנפש של כל אחד מהם, הקשר שהיה לו עם אבא שלו, הקשר שלו איתי, תפיסת המציאות שלו, תפיסתו את עצמו, הרגישות שלו לסובב אותו, העומק הריגשי ועוד כל מיני פרמטרים.
לכן כל אחד מהם מתמודד אחרת וזקוק לדברים שונים.
באופן כללי, הם כולם ילדים, הם מרגישים אותי, כשהם רואים שאני חזקה ומתמודדת, שאני חיה וגם לפעמים נשברת, שאני צוחקת ולפעמים גם בוכה, שלמרות הכאב אני יוצאת לעבוד וגם לבלות, שאני כועסת, שאני מדברת עליו, בכל מיני צורות, הוא חיובי והוא שלילי. הוא מושלם וגם לא. וככל שאני פותחת בעצמי את מנעד ההתמודדות ככה יש להם דוגמא חיה של התמודדות עם מוות של אדם כל כך אהוב וקרוב שהקיום שלהם היה תלוי בו וככה הם יכולים להתפנות לחיים שלהם שתמיד יהיו לצד המוות, לצד האפשרות המפחידה שהם יכולים להיגמר כל רגע.
בכל מקרה אבא שלהם נפטר והם יתומים.
אובדן של אבא זה אובדן של ביטחון בסיסי, המילה אבא טומנת בחובה הבטחה לביטחון ניצחי. וכשאבא מת הקרקע הזו נשמטת. לכל אחד מהם יקח זמן למצוא את האבא הפנימי. הם יאלצו למצוא בתוך עצמם את הקול הזה שלו שדיבר פיזית בעודו בחיים, שיעץ, שתמך, שהגביל, שלימד, שליטף, שדחף,שצחק, שצעק,שסיפר, ששתק, שהקשיב, שפירגן, ששפט שידע, שטעה, שכעס ושסלח.
למצוא את זה יהיה תהליך, שייקח הרבה זמן לדעתי.
בדבר אחד אני משוכנעת. כשהם ימצאו את הקול הזה בתוכם, הוא לא ימות לעולם.

סרט מרגש על מחלת הסרטן

http://www.utrend.tv/v/one-second/

סרט שריגש אותי עד דמעות

חורף וקר

חורף היא העונה המתאימה ביותר למצב הרוח שלי בימים האלה.
תקופה של דגירה. התכנסות פנימה. סוג של שינה גם בערות. גם האדמה עכשיו נחה. מקבלת את הגשם אליה. סופגת אותו ונותנת לזרעים את הזמן שהם צריכים בשביל לצמוח.
ככה גם אני. דוגרת. זה חורף שני בלעדיו ואני במצב אחר לחלוטין. שנה שעברה הייתי לא יציבה בכלל, מצבי רוח עוצמתיים. שמחה ועצב בכפיפה אחת כמעט . אחד הולך ומיד אחר בא. ולפעמים ממש יחד. כאילו לא יכולים האחד בלי השני. וגם ללא התראה. אף פעם לא ידעתי מתי הכאב יתקוף אותי או מה יהיה הטריגר. אני זוכרת את עצמי הולכת עצובה מאוד בגשם. הדמעות שוטפות אותי מבפנים החוצה והגשם שוטף מבחוץ פנימה. ואחרי דקות ספורות קופצת בשלוליות כמו ילדה שחווה גשם ושלוליות בפעם הראשונה.
החורף הזה אני במקום אחר. באותה עיר אמנם ובאותה שכונה אבל מרגישה אחרת. הכאב עדיין איתי, מלווה אותי באשר אלך אבל הוא לא המוביל את התנועה. יש קול אחר בתוכי והוא כח החיים. הוא עדיין בתוך האדמה, ניזון מהגשם המחלחל פנימה. ישן את שנת החורף אבל אני ערה במידה מסוימת לקיומו. אני לא סוערת. לא שמחה מדי ולא עצובה מדי. מצליחה להסתכל על חיי כיחידה ולא כחתיכה מ.... לא כנכה שחסרים לה חלק מהאיברים שלה.
חסר לי החיבוק המחמם שלו. הוא היה חם כמעט תמיד. תנור פנימי היה לו בתוכו הוא הצליח לחמם את כולנו. חסר לי הריח של הקפה השחור שהתבשל על האש ואף אחד לא שותה מאז שהוא נפטר. חסר לי הריח שלו באופן כללי.
הוא ידע בדיוק מה קר אצלי וידע איפה ואיך לחמם. הוא חימם את כולנו. ואיך שהוא איחד את כולנו ליחידה אחת. משפחה.החיוך שלו חימם את כולנו וזרח כמו שמש ביום קר.
אבל אני יודעת שעוד קצת השמש תזרח שוב בכל מקרה, והיא תזרח גם בלעדיו, ואני זו שאבחר אם לשמוח בה ובגשם גם .או להתעצב על ליבי שהוא לא איתי לראות איך הכל צומח מחדש. הבחירה הזו היא הבחירה בחיים מול הבחירה במוות ואני מרגישה שאני מחוייבת לבחור בחיים דווקא בגלל צל המוות שנוכח בחיי באופן בולט כל כך. וגם בגלל שאני פשוט חיה.
אני מתפללת שאצליח, אחרי החורף הזה לפרוח. לשמוח. להנות ולהפרות את חיי, להתחמם לאור השמש ולהניח את הקור מאחורי, ולדעת שהקור יחזור אבל לא לתמיד. ככה אנחנו ,בדיוק כמו הטבע וחלק ממנו. הכל נע ומשתנה כל הזמן. 

על שיווי משקל בזוגיות ובאלמנות

במשך 20 שנה צימחנו זוגיות.
זה התחיל כרומן סוער, שבאמצעותו ילדנו את עצמנו כזוג. המשיך כמשפחה  כשהזוגיות היא המסגרת שלה. שמיים וארץ.   ונגמר כשאנחנו בעדנה. מצאנו שיווי משקל.
עברנו דרך.
חלקה חתחתים וחלקה פתוחה אל האופק וכאילו סלולה לפנינו.
חלקה שושנים, עם הקוצים מחד ועם היופי, עם הניחוח מאידך.  חלמנו יחד, הגשמנו יחד, זרמנו יחד. כמו מים.
הזוגיות שלנו וזוגיות בכלל היא יצירה מיוחדת ומשותפת לשניים. ובחיים המשותפים איתו למדתי שזוג זו יחידת הקיום הקטנה ביותר.
ואז הוא מת. והזוגיות גם.
ואני נותרתי לבדי עם הזכרונות, עם 4 פירות אהבתינו. בלי זוגיות.
עם הזמן שעובר בלעדיו מתעצבות להן המחשבות על המיקום שלי בעולם כיחידה ללא בן זוג. ואלו מחשבות שקשה לקבל.
ולוקח זמן לעכל.
לקח לי הרבה זמן להבין שהוא לא פה. שהוא מת. שהוא לא יחזור. לא בדמותו ולא בדמות אחרת.
לקח לי זמן לקבל שיש לי זכות קיום גם בלעדיו.
לקח לי זמן לקבל שאני חייבת להכיר אותי. שאני לא יודעת מי אני כשהוא איננו.
ישות עצמאית.
לוקח לי זמן לאהוב אותה, את האישה הזו שהוא אהב. אותי. כשהוא היה, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי. הוא אהב אותי כמכלול ואני אותו. זה היה השלם. יין ויאנג הכרוכים יחדיו ויוצרים עיגול  סימטרי. עם שתי נקודות מרכז, שיווי משקל מושלם.
אני מוצאת את שיווי המשקל שלי מחדש בעולם.
כמו לוליינית על חבל  עושה צעד ומתאזנת. ושוב. ושוב. בצעדים קטנים. יום אחד אולי ההליכה על החבל תהיה לי טבע שני, ואז אוכל לקפוץ, להתגלגל, ושוב

בוירטואוזיות לחיות את חיי.

שיחה עם הכאב

-שלום לך אהובה 

-שלום גם לך

-התגעגעת אלי?

-כן

-למה?

-כי.... כי הפכת את המובן מאליו לבעל משמעות

-וואו, איזו מחמאה

-אל תתלהב. זה לא שנעים בחברתך. זה כואב אחרי הכל.

-ובכל זאת את שמחה בבואי.

-עכשיו אתה גם מגזים. אני לא שמחה בבואך, אבל אני שלמה בנוכחותך ולומדת לאהוב את החיים אפילו יותר בגלל עצם קיומך. ורק שתדע, אם כבר שמחה אז שמחה בלכתך.

-אאוצ', זו מכה מתחת לחגורה, מה את חושבת שלכאב לא כואב?

-ברור. לכאב לא כואב.

הוא הכאב בכבודו ובעצמו.לא? לא יכולה לדמיין את הכאב שלך. אתה בטח מלא בהפך שלך. כי כשאתה בא אלי אתה לא משאיר בתוכי כלום אלא אותך. אז לאן הולכים החיים כשאתה בא? לאן? אם אתה לא לוקח אותם לעצמך?

-ועם כל זה, עדיין את מודה שהתגעגעת אלי.....

-אוףףףף. כןןן, אתה מנחם, בדרך המשונה שלך. אתה רך ומלא חמלה... בדרכך.                                              אתה מלמד אותי כמה שברירית היא השמחה,

 אתה חמים ומלטף, קצת כמו בוץ, יותר כמו קטיפה שחורה,

 אתה עושה לי חשק לטבוע בתוכך.

-אז איך זה שאת שמחה שאני הולך?

כי יש גם הרבה יופי בחיים. בזכותך. אתה גורם לי לראות את עוצמתי. אפילו בעל כורחי. נותן לי כוח לפרוץ מתוך האפלה. כוח לחיות, לאהוב, לצחוק, להתבונן. אתה מלמד אותי את עצמי, את הגבולות שלי, את האומץ שיש בי, אני מכירה אותך ויודעת שאחרי שאני שוהה בתוך החושך שלך תמיד בא האור, והוא כמעט לא קיים בלעדיך, ככל שאתה שחור יותר ככה הוא מסנוור.

-לבוא עוד? או לא לבוא יותר?

-שאלה טיפשית.... אתה מדבר כאילו אני היא זו המחליטה. הרי מהרגע שהוא נפטר אתה עושה רק מה שמתחשק לך, בא בהפתעה,לא משאיר חלקה אחת טובה.ממלא את כל כולי. נשאר כמה שבא לך והולך רק כשאני נכנעת. אתה באמת מאמין שהיתה או שיש לי זכות בחירה בנושא? ככל שאני נלחמת בך יותר ככה אתה משיב מלחמה ומאריך את נוכחותך האפלה.רק כשאני כנועה- אתה מוותר אז אני לעולם לא אסגור לך את הדלת. קבעת את שילטונך בעולמי, אתה אח ורע למוות ידידי היקר וכיד ימינו מדגיש במרקר מוזהב את שארית חיי.

אור וחושך

לא מזמן הלכתי לדיקור סיני אצל לקוחה שלי. אחרי שיחה קצרה על מצבי הפיזי והנפשי היא העירה שיש לה הרגשה שאני מחפשת לשים דגל אדום כאות לכך שכבשתי את היעד. שאני מייחלת ליום כזה. לרגע. לנקודה בזמן. שאוכל להגיד "הנה האבל נגמר, הכאב לא קיים"

לא ידעתי אם זה נכון או לא. עד עכשיו אני לא יודעת. אבל אני מתעסקת עם מה שהיא אמרה ובוחנת את מה שאני עוברת גם יחסית לההערה הזו שלה.

כבר יומיים שאני מתעוררת בלי אפילת התהום השתלטנית שקבעה את מקומה אצלי בבטן בשנה וחצי האחרונות.אני לא שמחה אבל אני גם לא העצב בהתגלמותו. שואלת את עצמי האם קבעתי דגל אדום בפסגת הר החשכה הגדול והצלחתי להדליק שם אור קטן? האם חג חנוכה עושה חגיגות גם אצלי בנפש פנימה? האם מלחמת האור בחושך מקבלת יתרון?                                                                                                                                            כנראה  שצריך רק אור קטן כדי לגרש את האפלה הגדולה ביותר ואני מקווה שזה אור קבוע. שלא כל רוח קטנה תבוא ותכבה אותו. אולי במובן הזה אכן כבשתי את ההר. הוא לא נעלם ויש לי הרגשה שהר הוא הר הוא הר. לא בקלות הוא נעלם מהנוף ובאופן כללי אין גם סיבה להעלים אותו כדאי לשמור עליו. הוא חלק אינטגרלי מחיי. הוא יפה ומועיל בתצורת הנוף הכללית. ואני מתפללת שאוכל להוסיף עוד ועוד דגלים בצורת מאורות כדי להפיג את החשכה..... 

למלא את החלל

                                                                                 

זו ההרגשה, כמעט שנתיים אחרי ועדיין מאבק יומיומי למלא את החלל.
פוקחת את העיניים בבוקר והתחושה הראשונה היא חלל, ריק, תהום, "אין" אחד גדול וענקי שיושב לי באזור הבטן ומפתח הלב. אומרים שהזמן ירפא. ושזה לא באותה עוצמה כמו בהתחלה.
לא בדיוק. נראה לי שפשוט מתרגלים לעוצמות ומתכווננים בהתאם.
וככה אני מתעוררת בבוקר עם החוסר העצום הזה שנמצא בתוכי בצורה כל כך שתלטנית, בלי יכולת להתעלם, בלי רצון לכך. לאט לאט אני פוקחת עיניים וכשההכרה,יחד עם האור, חודרת אל עולם הנשמה שלי, המאזן משתנה ואני מוצאת את המילוי בעולם סביבי. לא יודעת מה מזה הוא אמת ומה פיקציה.
אז במה למלא?
יש את הילדים, שפרנסתם, צרכיהם וגם רצונותיהם ממלאים את מירב זמני. הם זקוקים לאמא שנותרה להם. מתפקדת, יוצרת, חיה, אוהבת, מעניקה וגם מעמידה גבולות.
את זה הם תמיד היו צריכים. ואני לא התפרקתי. המשכתי לתפקד, לא החסרתי מהם דבר ולהפך.
ועדיין אותה תהום.
יש את העבודה אבל גם היא היתה עוד קודם.
ועדיין אותה תהום.
החברים חלקם הולכים ואחרים באים במקומם. תופסים חלק מנפח הזמן. והמשפחה גם. כמו אז.
ולכן, עדיין אותה תהום.
אז ממה ואיך להתמלא? הוא היה כל כך הרבה. ממלא. ממלא. ממלא. אומרים שכשיבוא מישהו אחר אז אני ארגיש אחרת.מלאה יותר. אצלי משום מה זה עובד אחרת. קודם מבקשת למלא את החלל בעצמי ואחר- כך להכניס מישהו, אל מקום שלם,  שהוא אני, שלא הוא או החוסר שלו הוא עיקר חיי.שיש לי מה לתת ולא רק את הריק.
 אז אני כותבת המון, מנסה למלא את מציאות חיי ביצירותיי וככה ממלאה את עולמי במי ובמה שאני.
מתחילה להתנדב ולתת מזמני למי שזקוק , גם זו דרך להתמלא. (מעניין, אני מתמלאה כשאני נותנת יותר מאשר כשאני לוקחת.)
לקרוא, אפילו שקצת קשה לי להתרכז מאז....
פעילות גופנית קבועה ויומיומית כמעט, ממלאה גם היא.
חוזרת לצייר, לחרוז.
אולי, עוד מעט ארגיש אחרת, אולי עוד קצת וארגיש מלאה. שלמה גם בלעדיו.
וחסרונו כבר לא ימלא את יומי,את הווייתי.
הוא מת והחלל שהותיר אחריו נשאר החלל שלי.  שלי על מנת למלא.

הירהורים על הסרטן

                                                                           

הוא נפטר מהמחלה.
המחלה ב ה' הידיעה. סרטן.
הגוף שלו תקף את עצמו. מחלה אוטואימונית הם אומרים.
בשבילי, כמו כל החיים, זה מיסתורין אחד גדול. המון שאלות ובלי תשובות מספקות בכלל.
הוא סירב לעשות בדיקות, כמעט עד יומו האחרון. וגם בדיקות הדם שערכו לו כמה ימים לפני מותו לא הראו את מותו הקרוב כל כך.את הסרטן.
לא שאפשר היה להתעלם מהמוות ששהה בביתנו. ובכל זאת בדיקות הדם היו מושלמות. הוא מת בריא לגמרי, חוץ מהסרטן שמצא דרכים להתחבא.
אז הוא לא עבר טיפולים, משום סוג. לא כימותרפיה, לא הקרנות, לא מרפאים מכל מיני סוגים ואלטרנטיבות, הוא פשוט נגמר. כל יום עוד קצת. כל יום עוד תיפקוד שלו נגמר והלך לבלי שוב.
ראיתי איך יכולת הקליטה שלו משתנה. הוא לא הצליח להבין מה אומרים לו אבל הוא לגמרי הגיב לאנשים. בדיוק. מתקשר עד הסוף. כשהוא היה חיובי כלפי מישהו הוא חייך כשהוא רצה שמישהו ילך הוא סובב את גבו.הוא לא רצה שאף אחד יחליט או יבחר במקומו. השארתי לו את הבחירה עד הסוף כמעט.
הוא נפטר בבית. במיטה שלו. כשסביבו נמצאים האנשים הכי קרובים אליו.
כחודשיים מהרגע שבו הבחנתי שמשהו איתו לא בסדר, עד נשימתו האחרונה.
כששואלים אותי אם הוא היה חולה הרבה זמן אין לי תשובה. אני לא יודעת כמה זמן הוא היה חולה. אני יודעת כמה זמן הרגשתי במחלה שלו. אני יודעת גם שהוא ידע על זה עוד קודם. אבל לא יודעת כמה זמן קודם. אבל בחודשיים האחרונים כבר לא היה מוצא. הסרטן גילה את פניו.
אני לא חושבת שמישהו בעולם יודע את גורמי המחלה הזו. יש אנשים שחושבים שהם יודעים. יש אנשים שמבינים חלקים מסויימים. מחוללי מחלה שונים ומשונים: הטלוויזיה, קרינה של הסלולארי, מזונות שונים, זיהום אוויר,סיגריות, ריסוס, אוכל מעובד, תרופות מסויימות וכו' וכו'
אני חושבת שהסיבות אליה הן הרבה יותר עמוקות.
מחקרים נעשים בכל רחבי העולם. חלקם מעניינים. חלקם מספקים חלק מהתשובות, אבל הקילקול הזה במכונה המדהימה הזו שנקראת "גוף האדם" הוא קילקול יסודי, ברמת התא. הרמה הבסיסית ביותר. ויש כל כך הרבה סוגים של סרטן.
למה אחד מתקלקל בבלוטות ואחד בדם? למה לאחד יש סרטן ריאות ולאחר בכבד? למה גרורות נשלחות למוח? ובמקרה זהה כמעט נשלחות לקיבה? למה דווקא הוא? למה דווקא זה?
למה סבתא שעישנה 3 קופסאות ביום מתה בשיבה טובה בשנתה ובבריאות, כמעט ללא תרופות ומתפקדת עד יומה האחרון ומישהו אחר שעישן מעט מאוד נפטר מסרטן ריאות קטלני?
למה יש אחד שמצליח להתגבר ללא טיפול ואחר שמטפל וזה לא עוזר. אותו סוג של סרטן, אותו שלב.
ועוד הרבה שאלות שאני לא חושבת שיש עליהן תשובות וגם אם יש הן חלקיות ולא מספקות ובמקומן תמיד עולות שאלות אחרות .
המיסתורין במחלה הזו מצוי בתוך הגוף עצמו וגם הפיתרון אולי.
יש שיר שאומר : "כולנו רקמה אנושית אחת" ריקמה היא מצבור של תאים. הסרטן תוקף רקמות מסוימות בגוף. רקמות מסוימות בגוף החברה האנושית. זוהי מחלה ברמת התא אבל גם ברמה חברתית. היא הולכת ומתגברת. יותר ויותר אנשים מתים ממנה למרות התקדמות המדע ואני לא יכולה להתחמק מהעובדה שאנחנו כחברה אנושית התקלקלנו כל כך עד כדי כך שהגוף שלנו התחיל לתקוף אותנו וזוהי אולי המהות הפילוסופית של המחלה ואולי הדרך לרפא אותה מתחילה משם?
אני לא באמת יודעת, אבל תוהה. ולא מפסיקה לשאול את השאלות הללו.

גיליתי שלפעמים קבוצות תמיכה יכולות לעזור, הפורום של תפוז פעיל ומהווה תמיכה ואפילו וירטואלית

מצורף קישור לפורום

 פורום אלמנים ואלמנות עם המון כתבות תוכן

להקלה על הכאב, על הריק, ולו אפילו בקמצוץ

יש לי הרגשה כזו לפעמים, שאם הייתי אני זו המתה, אולי ככה הייתי מרגישה

יש לו יום הולדת

וזה הפך לעוד יום זיכרון.
לזה התכוונו , כשאמרו על משפחות שכולות שכל יום בשבילן הוא יום זיכרון ולא רק פעם בשנה.  .
יום השנה למותו, התאריך העברי ,התאריך הלועזי .יום ההולדת שלו, שלי ,של כל אחד מהילדים, ראש השנה, גם כל שאר החגים, (שוב חנוכה בלעדיו והוא כל כך אהב להכין סופגניות עם הילדים ) ,  חורף שני בלעדיו, מוסיקה שהוא אהב, מאכל שהוא ממש ממש נהנה ממנו.....
הוא לא אהב ימי הולדת. בשבילו זו לא היתה סיבה למסיבה. אבל עכשיו הוא איננו ולי יש צורך לעצור רגע ולחשוב על הגיל שלו שמתקדם בלעדיו.
אם הוא היה חי הוא היה מבוגר בשנתיים, אבל השעון שלו בעולם הזה  נעצר והזמן עובר רק עלינו, שנשארנו בחיים.
הוא תמיד ביקש ממני  רק להכין עוגה, לא לעשות חגיגות גדולות, והכי חשוב -לא להביא בלונים, הוא לא יכול לסבול את הרעש המחריד שלהם כשהם מתפוצצים, דעתו של פו הדב על בלונים וילדים  -שאין כמו בלון למלא לב של ילד בשמחה, לא היתה מוכרת לו וגם אם כן זה כנראה לא היה משפיע עליו, הרעש היה מחריד אותו בכל פעם מחדש, הוא היה רגיש לזה מאוד.
ולי יש חשק לעלות לקברו עם צרור בלונים  וסיכה לפוצץ אותם אחד אחד ולצעוק....
עכשיו, בגלל שהלכת, אני יעשה מה שבא לי! רק מה שבא לי! אתה במילא לא רואה ואתה במילא לא שומע ואתה במילא לא מרגיש שום דבר! אני  כל כך רוצה להרגיש אותךךךךךךך! לאהוב אותך! להכעיס אותך! ואני כועסת שהלכת! כועסת שהלכת!
ככה חשבתי לחגוג לו את יום הולדתו.
מה אתם אומרים?
זה אולי לא הגיוני? הוא לא בחר למות, זה פשוט קרה.....
אני למדתי  עוד דבר מאז שהוא נפטר, מה שאני מרגישה הוא לא תמיד הגיוני, והכעס עליו בגלל מותו נכלל ברשימת ההרגשות הלא הגיוניות שלי, אולי ככה זה עם רגשות בכלל, הם לא הגיוניים ובכל זאת מציפים אותנו ומשתלטים על פיסות הגיון בודדות שניצלו.

למה לכתוב בכלל?

כי במהלך התקופה הזו, מאז שאהובי נפטר, הבנתי שיש הרבה מאוד נשים וגברים שהתאלמנו ולמדתי שהכאב, כמו האהבה, גם הוא מחבר.
כי ראיתי שהרבה יותר קל לי לדבר עם מישהו שהתאלמן או מישהי שהתאלמנה, אפילו אם לא על הכאב עצמו, אפילו על דא ועל הא, ובכל זאת יש ביננו מכנה משותף עמוק, שמאפשר לדברים הנאמרים להיות מובנים ברמה אחרת.
הכאב המשותף גורם לנו לדבר באותה שפה. האובדן של בן הזוג שלי, אבי כל ילדיי השאיר אותי מיותמת, אין כרגע שום דבר שיכול למלא את החלל. דגש על כרגע. למעשה ,אני פועלת בניין, שעושה עבודה שחורה, ועובדת קשה מאוד בעבודת האבל,כדי לבנות את עולמי מחדש. לבנה אחרי לבנה.
 עולמי הישן שהתנפץ לכל עבר,ללא הודעה מוקדמת, העמיד אותי מול תהום פעורה, עולמי הישן שהיה בטוח, השבילים, שהיו לדרכים ידועות, הפכו לדרכים ידועות לכאורה.
מאז, הדבר היחיד שידוע לי הוא ששום דבר לא באמת ידוע, חוץ מהרגע הזה.
חוויית הבדידות התהומית וחוסר הביטחון של אובדן בן הזוג היא תחושה שקשה לתאר אותה במילים, היא תחושה שנוחתת עלי עם כל יום שעובר- יותר.
ואולי זו הסיבה שאני כותבת. כדי להקל אולי על מישהו במשהו, כדי לא להיות כל כך לבד,בשביל התחושה, שהנה ,אי שם ואפילו זה מעבר לרשת, ואפילו זה וירטואלי, יש מישהי/ו  שמרגיש/ה אותו דבר. שותפות גורל.

שער הברזל נסגר מאחורי
משוחרר על תנאי......

פוסע לבדי בעיר
חדש במעגל....

אין חשש
פותח דף חדש
היא באה עם הסכנה באיפור של שד...


הדרכים הידועות בם באתי
שורשים עמוקים בזמן
הדרכים הידועות בם באתי
נראות לי אחרת מכאן


 https://www.youtube.com/watch?v=vYQ8MUYwdmk