כל התוכניות צחקו לי בפרצוף.
הקרקע שהתהלכתי עליה בביטחה נשמטה מתחת לרגליים שלי, התנדנדתי כמו שיכורה. המסכים כהו.
ייחלתי ליפול, לנוח, מנוחה סופנית.
מזל שיש את הילדים, כוחות החיים שלהם אילצו אותי לקום על הרגליים וללכת, שיכורה ומתנדנדת, עטופה בחשיכה ובלא נודע, להמשיך על הסתעפות השביל שהלכנו בו יחד, שסללנו אותו בעבודת צוות, שנראה היה לי שסללנו אותו עד קו האופק וטעיתי, כי סללנו אותו רק עד נקודת ההסתעפות והאופק היה קרוב משדמיינתי.
עם הימים הדרך מתבהרת, הכאב מצטרף ומדגיש את ההליכה, אני כובשת לי שביל ברגליים יחפות, אני פצועה אבל הולכת, וזה מלמד אותי שהכאב גם מחזק ולאו דוקא מחליש. כפות רגליים מדממות מאלצות אותי לעצור, להסתכל על הפצעים ואז להרים מבט ולבחון את הדרך, היא יפה בעיני אז אני ממשיכה לכבוש אותה למרות הפצעים. ומחייכת למרות הכאב.
היא לא נודעת, אז אני עוצרת, נושמת עוד קצת, נותנת לפצעים להרפא, וובנתיים לפעמים זורחת השמש ואז אני יודעת איך ולאן להמשיך. לפעמים זה נשאר חשוך ואז אני לא ממשיכה. אין למה, אני ממשיכה כשאני יודעת לאן, אבל בלי לתכנן כל כך רחוק, למדתי שהאופק לפעמים נמצא מתחת לאף.
טרגדיה
האמנם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה