הכאב צורב. שורף את הנשמה. אבל זה לא הופך אותי למסכנה. אני לא אוהבת רחמים.
הכאב שלי לא מעורר רחמים. הוא קרקע פוריה לחיבור ותקשורת. הוא מעורר אצלי רגישות לזולת ולכאב שלו. אבל אי אפשר להרגיש אותו בלי לכעוס קודם.
המטפלת שלי אמרה לי פעם שהכעס הוא כמו פקק בצוואר בקבוק, אחרי שמשחררים אותו אפשר להגיע לעומק הרגשות.
הכאב מחבר אותי לשם. לעומק הרגשות. אני מדמיינת אותו יושב בדיוק על אותה ספה יחד עם האהבה.
לכן לא אוותר עליו לעולם.
אבל על הכעס אני רוצה לוותר. לכעוס אותו עד הסוף ולוותר עליו.
אורסון סקוט בספר משחקי אנדר כותב:
The husband longs for all the unfinished things that he and his wife were making when she died,and all the unstarted dreams of what they would have made if she had lived .
Thus a man grows angry at his children for being too much like him and not enough like his dead wife.
הבעל , בהמשך הקטע הזה כועס גם על עצמו . אבל הוא לא כועס עליה.
אני כן. אני כועסת עליו. שהוא לא שמר על עצמו, שהוא עזב אותי ככה. שאמנם הספקנו משהו ב 20 שנים והגשמנו את החלומות שלנו אבל אני כועסת שהוא לא נשאר כדי שנוכל לחלום חדשים. אני כועסת על הבחירות השגויות שעשינו ועכשיו אני לבדי צריכה לקחת אחריות ולשלם את המחיר, אני כועסת שהוא השאיר אותי לבד, עם הכל, עם הטוב ועם הרע.הוא היה הגבר בחיים שלי, העוטף, המגן, המחבק, האוהב, הוא היה התשובות לשאלות שלי, הפרופורציות. וגם על זה כותב אורסון סקוט:
Thus he never believes any of his own thoughts,because there is always a question in his mind which his wife's thoughts were the only possible answer. Thus the whole world seems dead to him because he cannot trust anything to keep its meaning before the onslaught of this unanswerable question
וזוהי שאלת השאלות אולי, המשמעות הזו שהתערערה לחלוטין בלעדיו. במשך שנים בנינו יחד משמעות שקרסה כמגדל קלפים במותו, ועכשיו אני צריכה למצוא משמעות בלעדיו, בלי אף אחד למעשה. אני צריכה למצוא משמעות שאף אחד לא יוכל לקחת ממני לא בחייו ולא במותו, כי מסתבר שהמשמעות היא טעם לחיים.
אני מתגעגעת לאהבה וליחסים אבל אני מאחלת לעצמי לא לבנות את משמעות חיי שלי על האהבה אלא לבנות את חיי האהבה שלי לתוך המשמעות הזו.
לחיי האהבה.לחיים.
הכאב שלי לא מעורר רחמים. הוא קרקע פוריה לחיבור ותקשורת. הוא מעורר אצלי רגישות לזולת ולכאב שלו. אבל אי אפשר להרגיש אותו בלי לכעוס קודם.
המטפלת שלי אמרה לי פעם שהכעס הוא כמו פקק בצוואר בקבוק, אחרי שמשחררים אותו אפשר להגיע לעומק הרגשות.
הכאב מחבר אותי לשם. לעומק הרגשות. אני מדמיינת אותו יושב בדיוק על אותה ספה יחד עם האהבה.
לכן לא אוותר עליו לעולם.
אבל על הכעס אני רוצה לוותר. לכעוס אותו עד הסוף ולוותר עליו.
אורסון סקוט בספר משחקי אנדר כותב:
The husband longs for all the unfinished things that he and his wife were making when she died,and all the unstarted dreams of what they would have made if she had lived .
Thus a man grows angry at his children for being too much like him and not enough like his dead wife.
הבעל , בהמשך הקטע הזה כועס גם על עצמו . אבל הוא לא כועס עליה.
אני כן. אני כועסת עליו. שהוא לא שמר על עצמו, שהוא עזב אותי ככה. שאמנם הספקנו משהו ב 20 שנים והגשמנו את החלומות שלנו אבל אני כועסת שהוא לא נשאר כדי שנוכל לחלום חדשים. אני כועסת על הבחירות השגויות שעשינו ועכשיו אני לבדי צריכה לקחת אחריות ולשלם את המחיר, אני כועסת שהוא השאיר אותי לבד, עם הכל, עם הטוב ועם הרע.הוא היה הגבר בחיים שלי, העוטף, המגן, המחבק, האוהב, הוא היה התשובות לשאלות שלי, הפרופורציות. וגם על זה כותב אורסון סקוט:
Thus he never believes any of his own thoughts,because there is always a question in his mind which his wife's thoughts were the only possible answer. Thus the whole world seems dead to him because he cannot trust anything to keep its meaning before the onslaught of this unanswerable question
וזוהי שאלת השאלות אולי, המשמעות הזו שהתערערה לחלוטין בלעדיו. במשך שנים בנינו יחד משמעות שקרסה כמגדל קלפים במותו, ועכשיו אני צריכה למצוא משמעות בלעדיו, בלי אף אחד למעשה. אני צריכה למצוא משמעות שאף אחד לא יוכל לקחת ממני לא בחייו ולא במותו, כי מסתבר שהמשמעות היא טעם לחיים.
אני מתגעגעת לאהבה וליחסים אבל אני מאחלת לעצמי לא לבנות את משמעות חיי שלי על האהבה אלא לבנות את חיי האהבה שלי לתוך המשמעות הזו.
לחיי האהבה.לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה