לא טוב היות האדם לבדו

"לא טוב היות האדם לבדו", אמר לי חבר השבוע כשישבנו יחד בבית קפה.
המשך המשפט ,נשאר תלוי באויר והמשיך איתי כמה ימים ועורר בי מחשבות.דוקא בגלל שלא נאמר.
כולנו לבד, נולדנו לבד ונמות לבד. בין לבין, אנחנו מחפשים קשר, חיבור.
יש שזוכים. יש כאלה שלא.
אני זכיתי, ואחר כך הפסדתי. ועכשיו אני לא מחוברת. מחפשת את החיבור בדרכים אחרות.
אתמול יצאתי לרקוד . ב 00:00 נפתחו הדלתות, ואני כמו סינדרלה בשחור.
טופפתי אל מרכז הרחבה. כהת חושים, קצת שיכורה, נעלמתי לי בינות המון אדם, ורקדתי, כאילו רק אני שם.
שכחתי שהעולם הוא עגול, שכחתי את השעון, שכחתי את הכאב, את הבדידות. שכחתי הכל, רק הפעימה היתה, הקצב, והגוף שלי שמתחבר.
ואלוהים , כמה שהוא חסר לי שם. למרות שאם הוא היה בחיים כנראה לא הייתי מגיעה לרחבה הזו, כי את החיבור למוסיקה דרך הגוף למדתי רק אחרי מותו. התאהבתי בריקוד בגלל הגעגוע אליו. הוא היה מוסיקאי, הייתי יוצאת לשמוע אותו מנגן לעיתים קרובות מאוד, אהבנו להאזין יחד למוסיקה. הוא לימד אותי איך. והחיבור למוסיקה למעשה הוא החיבור איתו.
אני רוקדת איתו למרות שהוא אינו.
והכי נוח לי לרקוד כשאני לא מכירה אף אחד.  ועל הרחבה, בינות המון אדם, דוקא כשכולם זרים מתרחש חיבור , מרגישים פחות לבד, כולם נעים לאותו קצב, לפעמים אני עוצרת רגע ועולה במדרגות ומשקיפה קצת מלמעלה וזה נראה כמו גוף אחד, ראש עולה וראש יורד, והכל בתנועה, קצת כמו הים. הכחול הגדול,האחד. ואז אני חוזרת לרחבה ומרגישה כמו טיפה שמצטרפת לים ונעלמת בתוכו אבל למעשה היא חלק ממשהו גדול יותר,  הרבה יותר גדול.
בבוקר התעוררתי והרגשתי שהשתחרר לי איזה פקק, הבכי שטף אותי, הגעגוע התנחל. נתתי לו להיות, קיבלתי אותו, אני כבר יודעת איך לטפל בתהום שלי. אני נכנסת לתוכה ונותנת לה להיות בי ולי להיות בה. כשהיא תלך אני ימצא חיבור עמוק יותר לעצמי ולחיים. כשאני מחוברת לעצמי אני אף פעם לא לבד.
בגלל כל זה אני אוהבת לרקוד.
זה קשור למוות שלו, זה קשור לחיים שלי וזה קשור לחיבור בין האתמול למחר ובין אדם לעצמו ולזולת.
לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה.