בין אהבה לנזקקות

מנעד שכזה.
כמה זקוקה? כמה עצמאית?
ואיפה שוכנת בבטחה זכות הבחירה?
האהבה, באכזריותה כי רבה בונה בנו את הנזקקות, מהשניה הראשונה.
אולי גם למען זה קיימת פיזיולוגיית הלידה כפי שהיא. היציאה מן הרחם נחווית כנטישה טראומטית שממנה מתחילות כל הפתולוגיות הנפשיות שלנו.
אולי זו גם הסיבה שרבים מאיתנו ואולי אפילו כולנו, חווים את האהבה כנטישה, זקוקים כביכול לביטחון כדי להרגיש אותה וברגע שתחושת הביטחון מתבססת בנו אנחנו רוצים לנוס על נפשינו כדי שלא נחווה את הנטישה שוב.
ככה, ללא מאמץ מצידה, היא (האהבה) גורמת לנו לצרוך אותה, ובאותה נשימה גם לייצר אותה.
כדי לא להנטש שוב עלינו למצוא אותה בתוכנו, להתגבר על החשכות שלנו, לנצח את הדרקונים יורקי האש ועוד ועוד וכל זאת כדי להגיע לעלמת הנפש היפה והמנחמת שבנו .לאהבה.
אנחנו זקוקים לאהבה, והיא זקוקה לנו, ולכן נזקקות היא חלק מהתנועה הטבעית שיש באהבה.
האם ניתן לאהוב באמת בלי נזקקות, בלי תלות, ללא פחד נטישה, הפחד לאבד את מושא אהבתנו? האם זו שאלה של התפתחות התודעה?

ושוב יצאתי לרקוד.
אני  יוצאת לרקוד בכל פעם שה dj האהוב עלי מנגן.
עם הזמן הרגשתי שנוצר ביננו קשר ללא מילים . לא מדברים אבל הנשמות מתחברות. מבחינתי הוא מנגן בשבילי וככה לא אכפת לי אם החדר מלא או ריק.
אם יש את המוסיקה הזו שמוגדרת כטכנו והוא זה שמנגן אותה אז אני רוקדת.
פיתחתי תלות.
אני זקוקה לו. למרחב המוסיקלי שהוא מייצר.
התחושה הזו טילטלה אותי, ומיד דיברתי עם חבר אחר ואירגנתי נסיעה למועדון טכנו מדהים בתל אביב. הסאונד שם עטף אותי ורקדתי 4 שעות רצוף, שתיתי רק מים. עצמתי עיניים וציירתי עם הגוף צורות בצבעים.
חזרתי הביתה בשישי בבוקר, מאושרת.
ניצחתי.
אני לא זקוקה לו. יכולה להנות מהריקוד גם בלעדיו.
באותו שישי, בלילה, היתה מסיבה עם אלוף הטכנו שלי על העמדה.
התייצבתי.
רציתי לראות איך אני על הרחבה שלו כשאני מרוקנת. לא האמנתי שאצליח לרקוד שוב, היתה לי הרגשה שלא נותר בי כלום להביע.שהגוף שלי עייף.
התבדתי.
ברגע שנכנסתי הגוף שלי התחיל לזוז. אני כמו מריונטה. אם הוא מנגן אני בהכרח רוקדת. כאילו הוא קורא את נישמתי. והמקצבים שלו מנצחים את הסאונד הגרוע כל כך שיש במועדון הזה.
אחרי שעתיים, לא יכולתי יותר. השתרעתי על המדרגות וחיכיתי בסבלנות שהחברים שלי ימצו גם את הערב הזה.
לקח להם זמן. ובנתיים ה dj ירד מהעמדה שלו, ניגש אלי,התקרב בעדינות. התקרבתי גם. חיבק אותי ברוך. נענתי בשקט.
משם הדרך לנשיקת המאה המופלאה איתו היתה קצרה.
אני שמחה.
האם מתחיל לי רומן? האם הוא התחיל כבר מזמן?
תקווה.
ברגע שהיא עולה אני מתבוננת בה ומשוחחת איתה. נותנת לה מקום ועם זאת מבינה שהיא מה שהיא. תקווה.
המציאות בהרבה מקרים נמצאת אי שם על הרצף בינה ובין היאוש.


יהיה אשר יהיה.

כשלושה חודשים עברו מאז שכתבתי את השורות שלעיל. והרי העידכונים.
נשיקת המאה חזרה על עצמה גם בערב הריקודים הבא. וגם בזה שלאחריו.
היא לא התפתחה למפגש אישי.
אלו נשארו מספר נשיקות מהממות במועדון ריקודים חשוך.
היו להן סיבות.
גיליתי על עצמי שכמיהתי לפרטנר לאהבה שבי לא מעוורת את עיני. לא הפעם.
שאני מנהלת יחסים עם מנעד הנזקקות הזה שבתוכי.
הפכתי לקצת יותר עצמאית בעקבות הנשיקות המופלאות איתו שהיו מלאות הבטחה ותו לא. ראיתי את היכולת שלי לבחור למי ולמה להזדקק. האהבה היתה שם. כהרגלה. עוצמתית ומפכה ועדיין מעצם טבעה היא משאירה בידי העצמי את הבחירה.

* נ.ב.
כדי שלא אשכח!
אם יום אחד בזיקנתי אשב להזכר ובמקרה אקרא את האישה שהייתי,
לשם כך אוסיף ואומר...
בתוך הנשיקות הנפלאות שהיו ביננו טמון היה עוד אוצר.
קסם של אהבה שאמנם לא התממשה ליחסים מלאים,
אבל לקסם האהבה יש יותר צורות ממה שאנחנו בדרך כלל יודעים.
ואני מודה על כך.
המציאות, רבותיי, כמובן, עולה על כל דמיון.

על אתרי הכרויות והקשר לנשימה

                                                                             
אני אישה "פנויה", אלמנה, מזה 5 שנים, שמעולם לא פתחה פרופיל באתר הכרויות מתוך רצון לתמוך בכוחות המשיכה הטבעיים ולהענות לקצב האורגני של פעימת הלב שלי, במהלך השנים האחרונות נחשפתי להרבה "פנויים" ו"פנויות" מכל שכבות הגיל והאוכלוסיה שטוענים שזו הדרך להכיר היום.
זה נכון. זו הדרך היום.
ולמה המרכאות?
כי עולה בי השאלה, האם כל מי שנמצא ללא בן זוג הוא פנוי?
ובכשרון מיוחד אני עונה על השאלה בשאלה הדומה לשאלת הביצה והתרנגולת
האם אתרי ההכרויות למינהם הולידו את ה ADHD של הלב? או שחוסר היכולת של בני האדם כיום להכיר את כמיהתם, את אותו בור בולעני או כח מניע (תלוי ברמת המודעות) הוליד את אתרי ההכרויות?
כדי שתמיד יהיה משהו שיכסה על בור כמיהתינו.
הפכנו לפלסטרים לבורות הכמיהה של האחר.
גברים ונשים מחליפים "בני זוג" במהירות המשאירה אותי פעורת פה, ממלאים את ההווה שלהם בתקוות שווא לרוב, אולי הפעם יהיה/תהיה זה/זו האחד/האחת.
האכזבות ברוב המקרים מרחיבות ומעמיקות את הכמיהה.
וכך בלי משים הפכנו לכמיהה בכבודה ובעצמה והיינו לבור.
לאדם שהכמיהה ממלאה את כל יישותו אין שדה ראיה היכול לאפשר לו לראות אותה, להסתכל עליה בפרספקטיבה ולנהל אותה ולכן היא זו המנהלת אותנו ואת האחרים.
אז....
יש לי חדשות ישנות ביותר
אף אדם בעולם לא יכול לעשות את העבודה הזו במקומנו, או למלא את הבור הזה.
כמו שממלאים בור אמיתי, באדמה ועפר,גם במקרה של הכמיהה צריך להתאמץ ולהזיע בכדי להכיר אותה ולמלא את הבור שהיא פוערת בנו.

להיות אישה שיכולה להיות עם עצמה ולהיות מסופקת מתנועת המלאות והריקות שאני חווה במידה שווה, לאלף את כמיהתי להיות כמו חתולה המתפנקת לה בסבלנות בשמש, עושה אותי בהירת מחשבה ורגש כך שאף גבר המחפש פלסטר לא מושך אותי.
למעשה אני חווה שאותם גברים גם לא רואים אותי וגם אם רואים זה לא מושך.
גם נשים רבות מעדיפות שלא לפגוש בבור הזה.
וכך אני מרגישה כמסתובבת בעולם של מומיות. של אנשים המדשדשים בביצת הרגשות שלהם ולא מוכנים לעצור.לשהות.
לא רק לרגע.לא רק לשבוע או לחודש. לשנה. לא לשום זמן מוגבל, פשוט לעצור.
לעצור, נקודה.
למות.
כאנלוגיה.
ואז, למצוא שתנועת החיים היא טבעית. כוחות המשיכה מתחילים אז להראות.
אולי יש הרבה דרכים לעצור לשהות ולאתחל מחדש את המערכת הכל כך רגישה שניחנו בה וקיבלנו כמתנה אבל מצאתי שתרגול יוגה והרבה פראניאם (ועכשיו מגלה גם את הנשימות הטנטריות ככלי מעולה) היא דרך ראשונה במעלה. הנשימה היא המלכה.
נשימה היא המורה האולטימטיבית ללידה.כל לידה.
נשימה היא מורה לחיים.לכל מצבי החיים.
ונשימה מלמדת המון גם על מוות.
ואנחנו מוכרחים ללמוד גם למות. למות במובן של לשהות. לשהות בתוך כל התחושות כולן. להכיר את מנעד וקצב הדפוסים שלנו כדי שנוכל לשאוף מחדש באופן אורגני, טבעי ומתפתח.
האם אבד כוח המשיכה הטבעי בעולם?
כל חברי הפנויים נפגשים באופן קבוע עם אנשים שהם זרים גמורים, במלאכותיות גמורה מנהלים שיחה מכנית.
האישונים שלהם מרצדים בלחץ הסטרי מחפשים סימנים להתאמה,אפילו שטחית. הם תרים בשיטתיות אחרי שביב משיכה. שביב תקווה ואיתו הם נכנסים למיטה רק כדי לגלות שעוד צלקת על הלב שלהם לא מאפשרת לו להתרחב יותר וכשהלב לא מתרחב אין לכוחות היקום אפשרות להכניס למרחב שלנו את האדם הנכון שיזמן לנו את הריפוי המדויק לנו.
חייבים לשהות רגע גם בבדידות. בפחד. בכאב וללטף את עצמינו ולחבק.
ואז.....
האהבה תבוא בעיתה.
(למעשה היא כל הזמן כאן ורק צריך לפתוח לה פתח)
סבלנות. איטיות. נשימה.
כי "עת לכל וזמן לכל חפץ "
 

פרק ראשון- התחלה

                                                                                   
הפעם הראשונה ששמעתי עליו.
שמעתי את קרן מספרת עליו כמו קול פנימי שלי המהדהד מאחורי קולות רבים אחרים. היא פיזרה הרבה פרטים שלא ליקטתי אז אך ברגע שהתעוררתי משרעפיי ניסיתי להקשיב  רוב קשב. אני לא זוכרת הרבה. מה שכן, זה שהיא היתה עסוקה בו ואני הייתי עסוקה בהרבה דברים אחרים.
היא דיברה עליו המון באותו שבוע, בין שיעור לשיעור, בהפסקות, בתוך השיעורים, בטלפון, באוטובוס ,בתחנה, כשאכלנו צהריים, בקפה של הבוקר.
היא היתה עסוקה בו באופן יוצא דופן וזה הדבר הברור היחידי שאני זוכרת ויכולה לחתום עליו,היא היתה עסוקה בו כמו  נלכדה בקורי הכמיהה של עצמה. כמו נבלעה לתוך אותו חומר אפל שמוריד מסך על ההגיון וכל תמונת האובייקט הופכת למושלמת. ולא אכפת היה לה מכל המתרחש סביבנו. אלו הרגעים בהם השמש עוברת דירה והיא זורחת מעל ראש אחד בלבד.
ככה התנהגה קרן.
אני כפי הנראה התרגשתי פחות.
היא רצתה שאבוא לפגוש אותו.  סיפרה לי שהוא מנגן בבית קפה מרתפי בעיר עם שני חברים.
הלכתי איתה והרגשתי ממש אשת העולם הגדול שהולכת עם חברה לשמוע ג'אז. נכנסנו באמצע הנגינה. הוא היה על הקונטרבס ולא יצר קשר עם הקהל. התיישבנו בשולחן שמול הבמה הקשבנו קצת ופטפטנו הרבה.
בהפסקה הוא ניגש אלינו. היה לו חיוך מקסים ואני חושבת שהוא היה גם נבוך, באותם רגעים רחוקים, לפני כ 25 שנים, היתה זו המבוכה שלי שהרגשתי, אבל במבט לאחור, בהיותי האישה שאני היום, אני רואה בעיני זכרוני, כמה מבוכה בודאי היתה בו.והוא היה גם משועשע. קרן היתה נרגשת כנערה מאוהבת וזה צבע את הערב, את המוסיקה ואת המקום האפלולי בו הוא ניגן בצבעי שקיעה רומנטיים.
היא שאלה אותי איך הוא ברגע שהוא חזר לבמה.
מזכיר את מיקי מאוס עניתי לה והיא התפוצצה מצחוק.
הערב הזה נגמר ולאחריו לא פגשתי בו מספר חודשים אבל שמעתי אודותיו ממנה. והרבה.
היחסים שלהם היו יותר היחסים שלה איתו. הוא לא השתתף במשחק שהיא המציאה והיא נסתה לשכנע אותו ואת כולנו שהוא משתתף פעיל.
היא מאוד רצתה בו. הרבה יותר מדי. אולי אפילו באופן מדבק.
זה לא עבד לה.

במהלך אותה שנה הקשר בניהם שינה פניו לידידות. היו לה הרבה מאוד ידידים היא הרי נולדה וגדלה בעיר הזו.
היה לה ידיד אחד יפה עם אופנוע.
רציתי אותו. על האופנוע שלו, על דירת הפנטהוס המפוארת שלו במרכז העיר על פניו וגופו. אבל הוא לא ידע אפילו את שמי. וכך הגיע יום הולדתה של קרן.
היא הזמינה כמה חברות וחברים אליה לדירת הגג המקסימה שלה . היא ידעה לארגן את הבתים שלה כל כך יפה. והיא הזמינה אותי לישון אצלה, באתי אליה מיד אחרי הלימודים כשבליבי תקווה אחת, לפגוש את האופנוען החתיך.
אכלנו יחד צהריים ונשכבנו לנוח על המיטה שלה ושם נשארתי גם כשהתחילו להתכנס כל חבריה.

וזו היתה פגישתנו השניה.
יהודה.
כמה כריזמה היתה לו לאיש הזה.
לא היה לו אופנוע אבל היה לו עמוד שדרה וגבריות ברורה ומרתקת.
הוא ישב על סולם קטן שהוביל לגלריה פצפונת בדירת החדר המסודרת בקפידה של קרן. מעשן סיגריה.
קרן התריעה בפניו בתקיפות שלא יאפר על הרצפה.
הוא לא התרגש. הוא ישב שם על הסולם והשקיף עלי כל אותו ערב.והאפר מהסגריה הנשכחת שלו התפזר על הרצפה. קרן התרעמה. הוא המשיך בשלו ואני המשכתי לשכב על המיטה על צידי, ברכיי מקופלות ומרגישה במבטיו, ניזונה מהם במעין חוסר מודעות השייך לצעירים ולצעירים ברוחם.
זו היתה התחלת ההתחלות.
בראשית ברא אלוהיי את יהודה וג'ו ואני לא ידעתי.

היום, אחרי 25 שנה, שוב אני עומדת לפני התחלה.
כמיהתי, כמוני בדיוק, אינה צעירה.
אני מרגישה ברצון עמוק ואמיתי לקשור קשר אהבה עם גבר. רצוני הוא כבודי ואני מסתכלת עליו, על רצוני זה, על כבודי זה, בעיניים בוגרות ורכות ומאוד סבלניות. אנשים רבים חושבים שהגיע הזמן שאתגבר על יהודה שאמשיך הלאה בלעדיו ואני כבר מזמן יודעת שאף פעם לא הייתי בלעדיו ואף פעם לא אהיה. לעד נקשרו נשמותינו.
ואם נשמותינו שלנו קשורות, אז כנראה שכולנו צרור של נשמות. שדה מאוחד. לעולם איננו לבד ובדידותינו היא רק אשליה.
זוהי כמיהתי הבוגרת, זו שנושמת את מצבה בקצב קבוע ואיטי כמו חתולה במנוחה. השלווה שלי טמונה בעובדה הזו, בו, ביהודה כי כבר ברור לי וידוע שבקרוב תקרב לעברי עוד נשמה בה אני קשורה ואני מרגישה אותה נעה לעברי, רוכבת על גבי גלי האתר הרבה לפני הגוף הנושא אותה.