יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

למה דוקא- קצת על בחירות



                                                                                                                                      
כשטיילתי ברגל עם אהובי, הוא תמיד היה צריך להאט את צעדי, לאיפה את ממהרת? הוא נהג לשאול באופן קבוע. התשובה שלי תמיד היתה שונה. כל פעם מיהרתי למקום אחר. יחסית אליו תמיד מיהרתי על אף שהוא הספיק יותר.
הוא אהב ללכת לאט. להנות מצעדיו.

בפעם האחרונה שיצאתי לרקוד התיישבתי על הבר לשתות מים ולנוח, מעבר לבר ישב בחור שאני מכירה מכאן ומשם כבר די הרבה זמן, נפגשנו כמה פעמים דרך חברים משותפים וכבר יצא לנו להחליף כמה מילים ודי ברור שחוקי המשיכה פועלים ביננו אבל אני כמו שאני, מתבוננת בחוקיות החוקים, מהנהנת כשנפגשים על רחבת הריקודים ונעלמת לי כהרגלי בתוך המוסיקה.
באותו לילה מעבר לבר התפלק לי חיוך ואז הוא בא להתיישב לידי והציע לי לצאת איתו.
במהלך השבוע קיבלתי הודעה.
-היום?
-יש שריפה בחוץ. הבנות לא ישחררו אותי.
-נשאר קרובים לבית
-נצא ביום אחר
עבר יום, וקיבלתי עוד הודעה,
-הערב
- אין סימן קריאה? סימן שאלה? שום הבעה? טוב. נפגש הערב ☺ אבל שתדע לך שכואבת לי הברך אז אני צריכה שנצא למקום שיקבל אותי לא רשמית ועם ריח של משחה סינית מסריחה.
-בית. בואי אלי.
והוא שלח לי את הכתובת שלו.
אילצתי את עצמי לצאת מהשמיכות תוך כדי הרצאות פנימיות במונולוג חפרני במיוחד שאומר לי שכדי להכיר צריך לצאת, שאמנם את עוד מעט אלמנה 5 שנים ואולי כבר שכחת אבל יש עוד דרכים להתחמם חוץ מאשר שמיכות, שיכול להיות מאוד נעים להתחבק עם גבר, שתפסיקי כבר לפחד מקירבה, הוא עוד לא חי אז מה את מפחדת שימות, יאללה, צאי כבר.
אז יצאתי,
יש לי כושר שכנוע.
לבשתי בגדי בית רחבים ונוחים וקיוויתי שחם אצלו בבית. היה.
הוא הכין לי משקה טעים וממסטל ותוך זמן קצר כבר היינו יותר קרובים ממה שתכננתי להרשות לעצמי. חשבתי שהבגדים הרחבים יעבירו את המסר אבל הוא זכר את הגוף שלי דוקא בתוך שמלות המיני שלי על רחבת הריקודים והניע את הקצב והיה חמים ונעים וכל כך כל כך מהיר. אובדן שליטה.
אז....
התרחקתי .
אל תלכי, הוא ביקש.
-אני חייבת
-למה דוקא עכשיו?
-כי אני צריכה לקום מוקדם אבל בעיקר בגלל שהכל מאוד מאוד מאוד מהיר בשבילי. אני בחורה מהדור הישן. איטית מאוד. ואני מאוד אוהבת להרגיש את הרצון שלי מתעורר. ברור לי שיש ביננו משיכה אבל אני רוצה עוד משהו. אני מרגישה את הרצון שלך ואת הנסיון שלך להניע את הדברים, אני יודעת שאתה רוצה בי, אין לי כאן סימני שאלה. הגבריות שלך ברורה לגמרי. אבל אני רוצה לרצות בעצמי ואני לא יכולה, הקצב הזה מהיר מדי.
קוראים יקרים, תודו שזוהי תשובה מלאה, ואם היינו בבית ספר המורה היתה נותנת לי 100 ומציינת שהתשובה מלאה במיוחד.
אבל לא נראה לי שהוא אהב אותה במיוחד. הייתי חייבת ללכת למצוא שוב את שליטתי העצמית.

בבוקר מצאתי.
התעוררתי במעין ידיעה ברורה שזה לא ילך ביננו.
במהלך הערב הוא סיפר לי שהיחסים האחרונים שהיו לו לא עבדו בעיקר על רקע העובדה שהוא רוצה ללדת ילד, והיא לא רצתה.
שאלתי אותו- אז מה אתה עושה איתי עכשיו? אני לא בעניין של ילדים. יש לי 4 וזה מספיק לי.
אז הוא מלמל משהוא על להנות מהרגע.
בבוקר הבנתי שהוא פשוט לא בפוקוס על הצרכים שלו. הוא בן 49 בקרוב ועדיין אין לו ילדים והוא ממשיך ללכת אחרי חצאיות מיני שמדליקות אותו בלי להתחשב במה שאומרת המציאות.
מתוך זה הבנתי שאני חייבת להיות בפוקוס על הרצונות שלי ויותר מזה, על הצרכים.
שוב עלתה השאלה- מה אני צריכה.
אני מחפשת חבר. מעניינת אותי חווית הקשר, ההתקרבות ההדדית, האיטיות.
הוא מחפש אמא לילדיו. ומהר.
זה לא יסתדר!
במקביל לפני כמה שבועות התקשרה אלי חברה שהיתה איתי בהודו ושאלה אותי אם אפשר לתת את המספר שלי לחבר יקר שלה. היא מכירה אותי ממש טוב. אז לא שאלתי כלום, אמרתי כן. היא אמרה טוב. וזהו. בזה הסתיימה השיחה, אחרי כשבועיים הוא צילצל. ולאט לאט משהו נרקם. לא ידעתי עליו כלום, חוץ מזה שהם חברים טובים. השם שלו הפתיע אותי, הגיל שלו, כל העובדות שבדרך כלל ידועות כשנפגשים דרך אתרי הכרויות, בשבילנו היו תגליות.
אהבתי את זה.
הוא מצא חן בעיני בגלל כמה וכמה סיבות.
אז נפגשנו. והיה ערב מקסים. עם גבר מיוחד במינו.
אבל....
הוא גר רחוק.
ובסופי שבוע הוא עסוק עם הילדים.
יש לו זמן באמצע שבוע. לי יש זמן בסוף.
ישבתי לי בערב שישי מול האח, האש הטובה כילתה את העצים בבעירה איטית ועליזה, מחממת ומנחמת. הילדים יצאו אחרי ארוחת ערב, שמתי מיילס דיוויס שינעים עלי את הירהורי ואחרי שהתענגתי על שעותי הבנתי שאני מאוד אוהבת את חיי כפי שהם. שלא הייתי רוצה עכשיו להתחיל לנסוע חצי מדינה כדי לפגוש אף אחד. אני רוצה קמין ומיילס ואת אותה שלווה, שמחה ואהבה פשוטה שממלאה את ימי.
ובאותה נקודה הבנתי שזהו. הצלחתי במשימה. מילאתי את החלל שנפער כשאהובי נפטר. ולא באף אחד אלא בחיי שלי, בנביעה פנימית.
ועוד שבוע עבר, אמרתי לאותו איש נפלא וזר, שלא נראה לי שיהיה אפשר.
וביום שישי יצאתי שוב לרקוד עם אותם חברים שלי שהם גם משפחה ושתיתי לשוכרה ואיבדתי שליטה ורקדתי 4 שעות ללא הפסקה, וצחקתי ונהנתי מכל שניה ושברירה ומכל מופע של השתנות של קצב.
הגוף שלי נענה למוסיקה.
הייתי יכולה להמשיך עוד שעות, אבל אותם חברים אהובים נתנו לי יד וגררו אותי מהרחבה ולקחו אותי בבטחה הביתה. נרדמתי מחויכת. התעוררתי שיכורה. שיכורה מהחיים.
הרשתי לעצמי לאבד שליטה.
וזה היה נעים ביותר. נעים ביותר. מרגש אפילו.
לקחתי נשימה וצללתי שוב אל אותו דו שיח עם האיש הזר והחלטתי שאשחרר את ההחזקה ,אנסה בכל זאת לזרום שוב בתוך יחסים  וארשה לעצמי לאבד את השליטה בתוך הקצב אבל אאט את צעדי, כדי שאוכל להנות מצעדי.
עדיין לומדת מאהובי לשמור על הקצב ולשחרר שליטה בעת ובעונה אחת.
הוא היה ולעד יהיה מורה הקצב של חיי.