פרידה

                                                                     

זהו פוסט פרידה.
אני יושבת אל מול דפי הבלוג בשביל לכתוב עוד פוסט ומבינה שזה נגמר.
כך עמדתי גם אל מול היחסים עם חיים והבנתי שנגמר. לקח לי זמן לעכל את זה. אני לא אוהבת פרידות. אבל בסוף הבנתי.
אולי זה עוד שלב באבל. להבין לקבל ולהשלים עם זה שזה נגמר.
ככה, בגלים, עם הזמן שעובר, אני מבינה עוד קצת ולעומק את העובדה שהסוף בא. שהוא יבוא תמיד ויתכן שזו גם הסיבה שלפעמים אני מעדיפה להביא אותו על עצמי. סוג של הגנה. סוג של אשליה. סוג של שליטה.
אני יודעת מנסיוני שיש סיכוי שעולמי יתהפך עלי כשאני לא מוכנה ולכן אני הופכת אותו על עצמי.
ככה לפחות אני יודעת למה לצפות.
הפוך על הפוך.
 כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה האמנתי שההתמודדות שלי עם הכאב והיכולת שלי לתמלל את רגשותיי יכולים לעזור למישהו. כל הזמן חיפשתי למי לעזור, וחיפשתי איך לעזור לעצמי. חיפשתי דרך לאוורר את סמיכות כאבי ועולמי הרגשי ומצאתי את הכתיבה בבלוג כונטילטור מופלא.
מאז שאני יודעת לכתוב, כ-40 שנה, אני מביעה את עצמי בכתב. אני מהאנשים שיש להם יומני חיים מבית ספר יסודי. הכתיבה היתה מאז ומעולם מפלטי וברבות הימים מצאתי מפלט גם בציור,בעבודות ויטראז ,בפסיפס אבן וזכוכית, בסריגת גופי תאורה, ובריקוד.
אבל הצורך לנקז והיכולת להכיל את עצמי עברו שינוי במותו והשתנו שוב. אני אמשיך לכתוב למגירה. ואתם, שהייתם קהל אנונימי אבל חי, שעזרתם לי לנשום, שלתקופה מסוימת הייתם לי חמצן ממש, שעזרתם לי להאמין שאי שם מעבר לקשת בענן יש מישהו שמבין בדיוק על מה אני מדברת.
הייתי זקוקה לכם, כי בתוך מציאות חיי אני מוקפת באנשים שלא עברו את תופת הגיהנום הספציפית הזו , ואתם, אתם ידעתם בדיוק. אתם הבנתם כל מילה וכל דמעה שזלגה עליה. הזדהתם. כך הרגשתי. ועל כך תודתי.
והזמן עבר,וביני לביני הבנתי שההזדהות הזו, השתנתה גם היא  וכי כל אחד בוחר לו את בחירותיו, כל אחד ומסלול חייו.
ובזמן שעבר התבגרתי.
השלמתי עם חסרונה של החתיכה החסרה במעגל חיי וגם בלעדיה מתגלגלת לי בשלמות. אני ממלאה את חיי למרות ואף על פי קיומו של הריק ולכן הוא לא מאפיל על חיי אלא מאיר אותם במשמעות חדשה.
התבגרתי.
אני אחיה לי את חיי, באינטימיות קטנה משלי. בהתמודדויות רגילות, ללא דרמות גדולות. ללא שיאים ושפל שאין לי אפשרות להכיל לבד.
התבגרתי.
בקרוב מאוד אני סוגרת 3 שנים למותו של אהוב ליבי. השנה השלישית היא השנה האחרונה בהתמודדות עם שלבי האבל הראשונים.
אני יודעת שזה נשמע כמו שורה שקראתי בספר פסיכולוגיה.אבל לא. זו הרגשה הנובעת מתוכי.
ההרגשה הזו שהשלב האחרון בפרידה הראשונית ממנו כמעט ונחתם.
בשנה הראשונה נפרדתי ממנו פיזית. מהחומר. מהגוף. מהחפצים שלו, מהמגע, מהמבט, מהחיוך, מהמראה שלו מול פני. מהחיבוק. מצליל קולו, מהאצבעות שלו, שידעו לפרוט על כל נימי נפשי, מהקישקע. למדתי לנשום בלעדיו.
השנה הראשונה היתה השנה הארוכה מכל.
אנחנו מודדים את הזמן במדיד מדויק, בשעות, בדקות, בשניות אבל הזמן הוא ממזר חמקמק וגמיש, וכשהוא רוצה הוא לא זז. שנת האבל הראשונה היתה אינסופית ובכל זאת נגמרה.
בשנה השניה נפרדתי ממנו רגשית. מהרגשות כלפיו שמילאו את כל כולי, שהיוו חלק עמוק ורחב כל כך מעולמי הרגשי במשך 2 עשורים.
מאהבתי לו.
מאהבתי לזוגיות שלנו, להורות, לחיינו המשותפים, מאהבתי לנפרדות בתוך זוגיות, לאהבתו אותי, לשמחתי בשמחתו, לשמחתו בשמחתי, לגאוותו בי, לגאוותי בו, בעצם היותו, בהצלחותיו, בנגינותיו, לרקוד לצליליו, להיות עצובה בכאביו, נפרדתי מהפחד לאבד אותו, נפרדתי מהכעס, כעסתי עד כלות. נפרדתי מההאשמה. הוא מת. ובמהלך השנה השניה התמודדתי עם עולמי הרגשי שהתרוקן במותו, נאלצתי בעל כורחי ממש, למלא אותו בתוכן חדש.
למדתי לאהוב בלעדיו.
את עצמי, את ילדיי, את חיי. את מנעד רגשותי שהשתנה.
ועכשיו אני מסיימת את שנת האבל השלישית. נצח. אני נפרדת גם רוחנית.
אין אפשרות לעשות הפרדה סכמטית שכזו אצל אדם בעודו חי שהרי בחייו הם היוו חלק אחד, אדם אחד המורכב מכל  החלקים, שיחד יצרו שלם אחד ומיוחד במינו. ובכל זאת אני נפרדת השנה בעיקר מרוחו. הרוח העשירה הזו שלו שמילאה את כל חללי. הרוח שלו שהיתה אינדבידואלית להתריס, פתוחה, חדשנית, יצירתית, יצרנית.  הרוח שלו שעיצבה את חייו החופשיים כמעט מכל כבל, הרוח שלו שמשכה אותי אליו, במשך 20 שנה, הרוח שלו, שלהיזון מחיותה היווה השראה יומיומית ואינסופית  שהמשיכה גם לאחר מותו.
רוחו.
ברמות מסוימות הוא תמיד יהיה איתי. הרוח, כמו כל דבר, לא באמת מתה. כמו שהגוף עובר שינוי כל הזמן ובמוות הוא הופך להיות אחד עם האדמה, כמו שהרגש מתרוקן ומתמלא מחדש, כך גם הרוח, נשארת כאן גם היא ובדרך מופלאה הופכת להיות אחת עם היקום. ובכל זאת, לחיות לצידו משמעו בשבילי היה חיים. נפשינו נקשרו והיו לכלים שלובים, רוחי הזינה אותו ורוחו הזינה אותי ובעודו חי זה היה באופן ישיר.
עכשיו אני קוברת גם את זה.
סיומה של שנת האבל השלישית היא סגירה של מעגל האבל הראשוני הזה.
תם המחזור הראשון.
תמו שלוש שנות.
אני נפרדת.
שומרת לעצמי את הזכות לפרסם כאן שוב,אם אמצא משהו חשוב אותו ארצה לחלוק אתכם, משהו משמעותי, משהו שאולי יעזור למישהו. הזכות הזו עושה את הפרידה רכה יותר. פחות סופית.
קשה לי להפרד. תמיד היה.
אבל לעת עתה, נפרדת באהבה.

מורכבות הפשטות ולהפך

“Timing is the complex part of simplicity” - Keith Jarrett

                                                                                                                                                                                             

ישבנו על המרפסת שלי, זו שפונה אל הכביש, אל רחש המכוניות ואל ציוץ הציפורים כאחד. דיברנו עלינו, "חפרנו" כמו שפעם אהבנו, הוא אמר לי שאני אישה מורכבת. לרגע קט עמדתי משתאה, כי אני עובדת על הפשטות דוקא.
אבל אולי הדברים הפשוטים הם המורכבים מכולם? אולי ככל שאנחנו מפרקים את הסיטואציה ואת החומר למרכיביו הבסיסיים ביותר אנחנו מגלים שהמהות נסתרת מן העין, מן הלב, מכל שאר אברי הראיה ומכשירי הבדיקה?
בעומק הפשטות ,שוכן המסתורין הגדול ביותר.
אולי בגלל מורכבות הפשטות נפרדנו?
הסיבות לא תמיד ברורות. יש הרבה אולי"ים  בתוך הדברים.
הפרידה לא אומרת דבר על האישיות שלו או שלי, הוא מקסים.
אולי זה אומר דברים על הקשר, על החיבור. על התיזמון.
זה אומר, אולי, שהחיבור התרופף, זה אומר, אולי, שהסיבות להשאר יחד במתכונת הנוכחית השתנו, שבעומק היחסים יש  זרמים שהולכים לכיוונים מנוגדים. זה אומר, אולי,  שנתנו האחד לשני את מה שאפשר היה לתת. וכמו כל דבר, טוב או רע, גם זה נגמר.
חייו ומותו של אהובי לימדו אותי, שבכל מקרה, קשר הוא דינמי, זמני.
אפילו החיבור איתו, שהיה מבחינתי,במשך שנים ארוכות, הנצח בהתגלמותו.
אפילו זה השתנה, עבר מימד.
למדתי שהנצח רב פנים. מגוון.
כואב לי בפרידה הזו אבל אני לא מצטערת, להפך, אני מודה על כל רגע שהיה לנו יחד, הם היו יפים אחד אחד. הוא היה האדם הנכון ברגעים הנכונים וככה אני מקווה שהייתי בשבילו. מילאנו תפקיד מיוחד אחד בחיי השני. אהבנו. ליווינו אחד את השני כברת דרך יפה. כשנתקלנו במהמורה,הושטנו יד, ועברנו אותה, יחד. אני שמחה בכל רגע.
הוא ואני יודעים את כל אותם רגעים ושנינו מוקירים ושנינו כואבים את מותם אבל זהו.
הקשר הזה, במתכונתו הנוכחית נגמר. הקשר הזה, שהתחיל באופן מדויק להפליא ובקרשנדו מקסים ביופיו , הסתיים בקרשנדו יפה ועדין לא פחות.
בפשטות.
לפעמים היא מורכבת.
שנינו עשינו את המירב כדי לא לפגוע, כדי לא להכאיב, שנינו הבנו שהכאב יבוא בכל מקרה, ככה שלא צריך לצרוב את הפצע ואולי דוקא בגלל זה, בגלל ההתחשבות והעדינות, רציתי לדבר עם מישהו שיודע איך נפרדים, שיודע מה עושים במקרה כזה. מישהו עם נסיון. שהתחיל וסיים קשרים כבהנף עפעף, מישהו שיודע איך לחסוך את הכאב, מישהו שיודע מה נכון ומה לא. שיעביר לי קורס מזורז.
 Do it your self" style"
רציתי לצעוק לשמיים, אנא, אנא בכוח, מאין יבוא עזרי? איך אפשר להפרד? לא רבנו, לא כעסנו. זה פשוט נגמר.
אז הלכתי לקבר, אל הגבר החד פעמי שחייתי לצידו 20 שנות , אל הגבר שידע לחתוך יחסים, חד כלהב יהלום. הוא ידע לשים אותם מאחוריו, בלי להביט לאחור ולא משנה מי ומה זה היה.
אם זה נגמר, זה נגמר.
ושם ידעתי.
ידעתי שאני מאסטר בדרכי שלי, שאני יודעת איך. שבמהלך החיים והמוות איתו עשיתי תואר ראשון שני ושלישי בפרידות, שזה היה הנושא של עבודת הדוקטורט שלי ועל כך מתבססת הפרופסורה שלי כולה, ששאלות המחקר המרכזיות שלי היו, איך להתמודד עם כאב הפרידה, איך בכל זאת להמשיך לחיות את החיים במלואם.
שעל הדרך למדתי  על רגישות בתוך הכאוס של הסוף,  שמסקנות המחקר נוגעות בכאב בעדינות, ברצון טוב, בנדיבות ורוך, בהדרגתיות, בסבלנות, בחוסר אנוכיות. שאפשר להפרד בלי CUT. 
אז ידעתי, שלמודת פרידות אנוכי. למודת כאב.למודת נסיון.
אז גם ידעתי.
ניצחתי את הריק.
התהום ההיא, שלא הפסקתי להרגיש בה, נספגה אל תוך מלאות חיי.
עוד פחות מחודשיים אני סוגרת שלוש שנים בלעדיו. שלבי האבל הראשונים נגמרים. והתהום הפעורה הפכה להיות קרקע מוצקה לדידי. אני מרחפת על פני תהום.
אני לא חושבת שרואים את זה בתוך היומיום של חיי.
חיי אינם חלון ראווה לעברי, לכאבי.
ואולי זה קצת יומרני להעיד, ובכל זאת אומר, אני אישה שמחה.
בשבת נדחפתי לתוך שיחה של בתי הנעימה עם חברתה הקרובה בנוגע לספרים וקריאה ואמרתי לה:
"אם היית קוראת יותר הייתי מאושרת"
והקטנה, בלי להתבלבל, ענתה במהירות הבזק "את מאושרת גם ככה אמא"
זה נכון.
היא יודעת.
היא חווה יחד איתי את הפרידה, כמוני,היא עדיין נפרדת מאבא שלה והיא נפרדת מחיים בעצמה, היא כואבת והיא מרגישה גם את הכאב שלי ובכל זאת, ברב חכמתה, היא מפרידה.
היא רואה שאני מאושרת. באופן כללי והיא רואה גם את עצבות הרגע.
זו אולי הפשטות שיש במורכבות .אני יודעת להיות עצובה ומאושרת יחד.
השתכללתי.
למדתי שרגשות יודעים לבוא יחד. ואם הם מנוגדים, הכי טוב. הכי עמוק.
הקטבים חיים בתוכי ואני נעה בתוכם, למעשה, אני הכי "בחיים" בתוך הקטבים, כי אני, בדיוק כמו מערכת העצבים, מיועדת ל- tuning ולא ל- perfection.

 “Timing is the complex part of simplicity” - Keith Jarrett

הגדרות ושינויים

20 שנה חייתי עם גבר שלא רצה להגדיר את חייו. הגדרות עשו אותו חולה. גדרות עשו לו פריחה.
את סורגי העץ במיטת התינוק של בנינו הבכור, הוא ניסר, כדי שלילד יהיה חופש לנוע לתוך ומחוץ למיטה, גם בגיל שנה.אבל הוא בכל זאת רצה שהוא יישאר לפעמים, אלו היו הרגעים בהם מצאתי אותו יושב צמוד למיטה, מחזיק את הסורגים שנותרו , אלו שהוא לא ניסר, הילד, מסתכל עליו במבט התמים והתמה מקשיב להמיה הרכה, " לילה טוב. הגיע הזמן לישון . וכן הלאה וכן הלאה שירים וזמזומים עד שהוא בעצמו התחיל לנקר על הסורגים, כשהילד עדיין ער,ומסתכל על האיש הזה שהוא כבר יודע שקוראים לו אבא.
ככה שעות. בסבלנות אין קץ. מוכן לשלם את המחיר באהבה.
נעתי בין צחוק מתגלגל ותיסכול רועם.
כמה פשוט היה אם הוא היה משאיר סורגי העץ במקומם.
אבל זו היתה דרכו. גדרות חיצוניים -out.
שאלות, היסוסים, חיפושים- in
ברבות הימים התרגלתי. בחלוף השנים, ככה אהבתי וכשהפסקתי להגדיר, הבלבול קבע את מקומו בחיי והוא לא הרתיע אותי יותר.  מותר היה לי להיות לא מוחלטת, לנוע בין התחושות, להיות ערה בתוכן.
כשהחוויות לא מקובעות בתבניות מסודרות מראש, השאלות מתעוררות ומעירות איתן את ההוויה.
השאלות וההגדרות נוגעות לכל תחומי החיים כולם.
למה באמת צריך להגדיר כל דבר? למה אנחנו צריכים לתחום כל דבר בגבולות ההגיון? לסדר ולקטלג את עולמינו בסדר מופתי?
אולי בין היתר כי זה גורם לנו להרגיש בשליטה על חיינו?
אחת ממטרות היוגה היא להגיע לשליטה בחושים וככה להשקיט את ההכרה. אני עובדת על זה מדי יום. כל יום עושה תרגילים לריכוז ההכרה, לשליטה בנשימה, זה משפיע עמוקות על חיי וזה עדיין ממש לא פשוט. אז אני שואלת את עצמי, אם אני לא שולטת בחושים שלי, איך יתכן שאשלוט בהכרה? ואם אני לא שולטת בהכרה איך אני חושבת שאשלוט במאורעות חיי? ואם אני לא שולטת במאורעות חיי איך אני חושבת שאני שולטת במשהו בכלל? ואני שואלת, אם אני לא שולטת בכלום אז למה אני כל כך פוחדת לאבד שליטה?
מעולם לא היתה לי.

אנחנו, האלמנים והאלמנות איבדנו את השליטה על עולמינו בצורה אלימה ביותר. חלקנו צעירים יותר וחלקנו פחות, אבל כולנו לא האמנו עד כמה אין לנו שליטה במאורעות כשאיבדנו את יקירנו ועמדנו אל מול הריק הגדול אל מול האינסופיות, והיינו לעפר ואפר. בוכים עד זוב דם ועדיין לא יבש מעין הדמעות שלנו.
הימים עוברים, לרגעים נדמה לי כאילו הכאב שכך.
אבל לא.
כמו ים אחרי הסערה.שקט, שטוח למראית עין, ורק התבוננות מגלה את עומקו ומעידה על הפוטנציאל של גובה גליו בהינתן התנאים.
ובתנאים, אני אעשה כל מאמץ לשלוט.
כמו ניצולי סערה, אנחנו חותרים לחוף מבטחים. עושים כל שביכולתינו כדי שאף אחד לא ימשוך שוב את השטיח מתחת לרגלינו. שלעולם לא נרגיש שוב את אותה תהום פעורה, את אותו ריק.
נראה כאילו הכאב שכך.
כאילו.
הוא שם.בעומק הים. חי וקיים ומנהל את ארועי חיי.השליט.
וככל שנמשכתי אל הכאב,  כך אני גם עושה כל שביכולתי לא לחוות אותו חי כל כך שוב.
מוכנה לשלם על זה כמעט כל מחיר.
השאלה היא, מי שואל אותי בכלל?
והתשובה היא חד משמעית.
אף אחד.
אבל בכל פעם שאני חושבת שמשהו מאיים על הסדר המוגדר של ימי, בכל פעם שאני מרגישה מטולטלת על ידי גורם חיצוני שאינו מובן לי לחלוטין ושאינו בשליטתי, בכל פעם שיש מעט גלים בים הזה,אני נסה.
נסה.
רצה הרחק ומהר מעין הסערה.
אני חושבת שאלמנים ואלמנות, בהרבה מקרים, ייצרו לעצמם עולם שבו הם בשליטה על רגשותיהם ולכן גם על בחירותיהם, במעין אשליה שהם בשליטה.
גדרות עולמם יהיו ברורים להם עד כמה שניתן. סדר היום יהיה קפדני. התכנון יהיה מאורגן מראש, עד כמה שניתן.
אני צריכה לדעת את האופציות. גם אם לא אני תכננתי את מה שיהיה, גם אם מסרתי את ההגה למישהו אחר, אני חייבת לדעת מה עומד לפני ומתוך מה אני אוכל לבחור. אני לא רוצה להיות מטולטלת מבחינה רגשית. אני רוצה לשלוט ברגשותיי.
הבעיה שלי איתי היא, שהתרגלתי לחיות בתוך סימני השאלה ובלי הגדרות,הבעיה היא שאני גם אוהבת ורוצה לחיות ברווח, הבעיה שרק בתוכו אני באמת חיה. כי הנשמה שלי ובכלל נמצאת ברווח שקיים ביני ובין המציאות. הנשמה נמצאת ברווח בין החווה ובין עולם התופעות. בין הרואה לבין הנראה, וההגדרות מקבעות את הרווח  הזה. כשהרווח "מקובע" אנחנו כביכול נושמים לרווחה. מקווים שכך ישאר, אבל, וזה האבל הגדול, הרווח הזה נמצא בתנועה קבועה והוא אף פעם לא נשאר אותו דבר ואנחנו קמלים לנוכח השינויים. רועדים מפחד.
השינוי בא יבוא.
תמיד.
הוא הדבר הקבוע היחיד ועדיין מפתיע אותנו כל פעם מחדש.