יצאנו לרקוד בשישי בערב.
בשביל כאלה לילות שווה לצאת.
לארוחת הערב החגיגית של יום שישי הגעתי מרוטה.עייפה ועצבנית. על השולחן היה כל טוב שטרחתי באהבה על הכנתו, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני קורסת אל תוך עצמי. נגמרה לי הבטריה.
חיים ברוב עדינותו שלח אותי אל המיטה לשינה קצרה, כשהסתיימה ארוחת הערב.
הוא העיר אותי אחרי שעה שאוכל להגיע להחלטה אם בא לי או לא בא לי לצאת.
איזו החלטה.
כמעט בלתי אפשרית.
כל שלב היה קשה.
לצאת מהמיטה..... ברררררררררררר
להחליט מה ללבוש.... אמאאאאאאאאאאאא
להכנס למקלחת?????? זה הרי כרוך בלהוריד את הבגדים!
והיה ערב קר. קר מאוד.הכי קר בשנה.
שאלתי את עצמי.
למה? למה את צריכה את זה?
התשובה היתה- את לא. נקודה. תישארי בבית.תשארי במיטה. תישני את החיים.
ברגע שהקול הזה עלה ידעתי בוודאות שאני יוצאת. אני עם השינה לערב זה גמרתי. ובכלל , ישנה את מה שהכרחי לתיפקוד טוב של חיי (וזה לא מעט שינה) אבל איפה שאני יכולה לשחרר ולהשתחרר, אני משתחררת. זהו.
מאותו רגע הלילה היה לקסם.
שלפתי מהארון כמה פריטי לבוש שיכולים להתאים האחד לשני ולהתאים גם למצב רוחי. 3 סוגים של גרביונים. שאחד מהם חיים פסל על הסף. חצאית מיני ומכנסונים קצרים. ואולי 2 חולצות וסריג. לקחתי אותם איתי למקלחת והזמנתי את חיים לתצוגת תכלית.
הוא עזר לי לבחור ועל כך נתונה לו תודתי לעולמי עולמים , כי אחד המכשולים הקשים בכל יציאה, בהיותי אישה, הוא "מה אלבש?" כי התשובה על זה היא "אין לי מה ללבוש". לאישה אין אף פעם מה ללבוש גם כשהארון שלה מלא פריטי לבוש.
אחרי שהתארגנתי,יצאנו. כשהגענו החנינו בחניה שכאילו חיכתה רק לנו. כרגיל...
כבר בכניסה פגשתי אהובים, ובהמשך את שהיו לי לחברים בשנתיים וחצי האחרונות.
חיים ואני התיישבנו על הבר. התחממנו ובמהירות התחלנו לרקוד. עצמתי עיניים והתחברתי אל הקצב. פתחתי עיניים והרגשתי מחוברת אל חיים, ואל החיים. התגעגעתי .
המועדון שאנחנו רוקדים בו בנוי משלושה חדרים.
יש את החדר הקטן.שהוא לא קטן בכלל אבל ככה אנחנו קוראים לו כי באיזשהו שלב פתחו לידו אולם גדול ממש. החדר הקטן, הקירות בו צבועים בשחור, דלפק עץ על הקירות, במה של הדי ג'יי ובחלקו האחורי בר גדול.זה החדר בו אני רוקדת בדרך כלל. זה החדר של המכורים למוסיקה המסויימת הזו.
לפעמים אני עושה גיחות לאולם הגדול. הגדול מדי, שקירותיו צבועים לבן והוא מתקשה לחבר ולייצר אינטימיות,
אבל המוסיקה שם אהובה עלי. אני רוקדת שם קצת וחוזרת אל הרחם שבאולם הקטן. אל האפלה החמימה והמחבקת.
באחת הגיחות שלי אל החדר הגדול היכה בי ריח הבשמים. תערובת מריחה במיוחד. אפטרשייבים ובשמים "יוקרתיים" כיסו על ריחות האנשים. הרמתי את העיניים והסתכלתי סביבי, הבנתי...לשקר יש ריח רע במיוחד.פשוט הרחתי את חוסר הכנות, ראיתי את השיער החלק והצבוע, את המייק אפ שמסתיר את הפנים האמיתיות של הבאים.היתה לי הרגשה שכבר הרגשתי במקומות שונים בעבר.סוג של הרגשה שיש לי כשאני נכנסת לשירותים ומריחה מטהר אוויר.
על הרחבה לא נראתה ולא הורגשה השמחה. היא היתה מכוסה. בדיוק כמו האנשים.
על מה בדיוק אנחנו מכסים?
איך חברות הקוסמטיקה עושות הון מהפחד שלנו מעצמינו שהרי לא אני המצאתי את הביטוי- "לפחד יש ריח"
מה שכן הורגש מאוד היה המאמץ להסתיר. זה לא נעצר בריח. זה המשיך במראה ובשפת הגוף. מעטים בחדר הגדול , הם אלה שמקשיבים למוסיקה שעוצמים עיניים ונותנים לקצב להכתיב את התנועה. הם צריכים עיניים פתוחות כדי לראות, כדי להתפתות.כדי לפתות וככה צורת הריקוד היא פתיינית ברובה.הכוונה ברורה, והיא בפירוש לא "לרקוד את הקצב" או פשוט "לשמוח".
כל אלו ביחד לוקחים את הכוח של המוסיקה ומחלישים את האנרגיה.
חיפשתי את חברתי המקסימה. היפה, המתולתלת, שלא מסתירה לא טפח ולא טפחיים. כשמצאתי אותה באמצע הרחבה, התחברתי אליה וקיפצצנו בעליזות. צעקנו את המילים של השירים. התחבקנו, התחברנו , צחקנו. ובדיוק אז הרחתי כמה חזק הריח של תערובות הבשמים.
חיים רקד קרוב אלי, נושק את שערי מאחור, לוחש לי באוזן "אני אוהב את ריח השיער שלך" כאילו קורא את מחשבותי. כמו ניסה להנצל מהחוויה החושית הלא נעימה.
חיים הוא כזה שלפעמים נראה לי שהוא רואה עם האף. אם הוא מצונן למשל, הוא ממש מתנהג כאילו איבד את הידיים וחסר לו חוש המישוש.
ואני לא נגד ריחות, אני אפילו בעד. אפילו חפפתי לפני שיצאנו ומרחתי קרם שיער טבעי שעשיתי בעצמי והוא מריח בתערובת של קוקוס ולבנדר, יש לו ריח עדין שמתמזג איתי. אני אפילו אוהבת להריח טוב. שלא יעלה מהכתוב שאני בואש או משהו כזה ,זה פשוט הבושם שטורח להיות שתלטן מאוד ומתאמץ להסתיר את ריחות הגוף, שאליו אני מתנגדת.
הריח הוא חוש עמוק, חזק, ובסיסי ביותר. הוא מנהל את סדרי העדיפויות שלנו יותר ממראה עיניים. החוש הזה משוייך לצ'אקרת הבסיס שממוקמת בחיץ הנקבים. כשהצ'אקרה הזו מתעוררת או כשהיא ערה אז חוש הריח מתחדד,מתעדן וגם הופך להיות חלק ממערך שיקולים מודע. ריח קובע דחיה או משיכה בין אנשים וגם בין אנשים לאוכל ולמקומות
בכניסה לחדר הקטן, יש מדרגות שמובילות לחדר קטן עוד יותר .חשוך ממש. חדר הרוקדים המעשנים.
שם אף פעם לא רקדתי. עליתי לשם פעם אחת בשביל הסקרנות. עשן סיגריות היכה בי. המוסיקה היתה כבדה לי. יצאתי משם ולא חזרתי.
הפעם חיים ניגש אלי ואמר שיש מוסיקה טובה למעלה. ליחששתי את זה לעוד שני חברים ועליתי.
החדר היה כמעט ריק, חוץ מחיים וממני היו שם החבורה הקבועה . היתה לי הרגשה של מועדון חברים פרטי. היתה מוסיקה מגניבה, וכולנו רקדנו יחד ,הרגשתי חלק. חלק משלם.
לא היה שם ריח עשן סיגריות, לא היו שם בשמים. היה שם ריח של אנשים , של סבונים, אולי ריח עמום של קירות שחורים, של מוסיקה, ריח של חמימות, של ג'ין, של טוניק, ריח של אנשים שאני אוהבת.
