היום שבו המוסיקה מתה

הוא היה מוסיקאי. הוא אהב מוסיקה  בכל נימי נפשו. היא היתה החלום שלו וגם ההגשמה. היא היתה תפילה. כל צליל שיצא מהכלי שלו היה אמירה ובעל כוונה. הוא אהב מוסיקה באופן ריגשי ואינטיליגנטי גם יחד. וביום שהוא נפטר פחדתי שהמוסיקה מתה יחד איתו.
יותר מזה.
ביום שהוא נפטר המוסיקה מתה גם. מוסיקה היא חיים והוא זה מוסיקה. זו הלוגיקה.
בימים האחרונים לפני מותו הרגשתי שמתרגשת עלינו רעידת אדמה. ידעתי שמותו יזעזע הרבה אנשים בעולמנו.ושמעתי את תופי הטאם טאם רועמים ממרחקים ומתקרבים אלי.הרגשתי את המוות שלו. אף אחד לא אמר לי שהוא עומד למות. רק אני לבדי הרגשתי בזה  וברגע שהוא נשף את נשימתו האחרונה, התופים נדמו והמוסיקה מתה.
שקט.
השקט הזה היה בלתי נסבל. ומזל שהיתה "שבעה", במשך שבעה ימים, המציאות לא נתנה לי לשמוע את השקט. כל הזמן באו ויצאו אנשים, שדיברו והקשיבו לי, עד הרגע שנפלתי למיטה. המיתה הקטנה. כל לילה מתתי לכמה שעות ובבוקר שוב, אנשים על גבי אנשים בלי דקה מנוחה. ואחרי השבעה....
שקט
הבית היה כל כך שקט. את אשר יגורתי בא לי. המוסיקה מתה.בשבילנו להקשיב למוסיקה היה זמן איכות. היינו יושבים יחד. קרוב, מקשיבים, מתרגשים, נעצבים, מתחבקים, מבינים, מדברים, מייחדים לזה זמן. לקח לי זמן להקשיב למוסיקה שוב. וכשהקשבתי הבנתי באופן חלקי, ראשוני אבל עמוק, עד כמה החיים איתו וכמה המוות שלו שינה אותי.
לפני שפגשתי אותו לא עשיתי את זה. אחרי שהכרנו עשיתי את זה בעיקר איתו. ואחרי מותו,אחרי זמן גיליתי שזה זמן של התייחדות איתו. הוא זה מוסיקה. בכיתי איתה, צעקתי, צחקתי, הזדהתי, קיבלתי השראה. ואז גם התחלתי לרקוד. חיים.
ואז הבנתי שהמוסיקה לא מתה.מה שהוביל אותי להרגשה שזה חלק ממנו שנשאר.
היום שבו המוסיקה מתה זה גם היום שנולדה מוסיקה חדשה ואני לא ידעתי. אבל ככה זה בכל תהליך הלידה והמוות, משהו נולד ומשהו מת ואנחנו נמצאים לפעמים בעין הסערה ולא רואים שמעבר לה הים שקט.

אינסוף

אני זוכרת איך המוות שוכב איתי בתוך המיטה,
לוחש לי באוזן את סודו. 
ואני,
באבחת מחשבה,
מקפדת את ראשו ובאותה נשימה
פותחת את הדלת לרווחה,
נותנת לתקווה היפהפיה, השטוחה, הלבושה ככלה,
להיכנס אל המרחב המקודש של חיי.
איך נתתי לה את נישמתי
כדי שבאכזריות תטלטל אותי אל הריק.

אלמנות והורות 1

נשארתי אם חד הורית. זה נשמע לי לפעמים כמו יצור אגדתי. חד קרן כזה. מעין הכלאה לא טבעית ביני ובין החלל.
איך, למען השם אני יכולה למלא גם את מקומו בהורות? איך אוכל להיות לילדים שלי גם את מה שהוא היה?גבר,יוצר,פעיל,יוזם, חזק, מעמיד גבולות, משרה ביטחון בעצם נוכחותו. נותן תחושה חד משמעית שהם נמצאים במקום מוגן. הוא הגן עליהם.
אחרי שהוא נפטר התערער עולמם עד כדי כך שכאב ראש שלי זה למעשה "אמא עוד מעט מתה גם". שלעבור איתי את הכביש ברמזור ירוק זו סכנת מוות, למעשה, בכל תנועה כמעט, יש סכנה. ואין אבא סמכותי ומרגיע שמכניס את הדברים לפרופורציה מעצם העובדה שהוא חי ובשליטה. נותרתי אני. אלמנה. א ל מ נ ה. ואף אחד לא יוכל להבין מה זה אומר אלא אם כן הוא "שם".
נשארתי לבדי, כשהתפקיד שלי הוא להגן על עצמי ועל התא המשפחתי שלי. ואני לא אבא. אני צריכה לשמור על הגבולות שלי, וזה לא מובן מאליו. התרגלתי שהוא זה ששומר. אבל אין אף אחד שיעשה את זה היום במקומי. כשהיינו יחד זה היה תפקיד של שנינו. כל אחד מהזווית האישית שלו. שמרנו על הילדים שלא יאונה להם כל רע מסכנות שבאות מבחוץ וגם על הגבולות אחד של השני. אני שמרתי עליו שהוא לא יעבור את הגבול שלו. והוא שמר עלי שאני לא יפריז במרחב שנתתי להם. עכשיו יש להם המון מרחב ואני מתקשה לשים גבול. אז אני מחפשת דרך ללמד אותם ללמוד בעצמם את  הגבולות שלהם.
ויש גם את החדירות מבחוץ לתוך עולמנו. אני צריכה לסנן. אני  לומדת גבולות חדשים. כשהוא נפטר הרגשתי פרוצה. לא במובן הקונוטטיבי האוטומטי, אלא כמו בית שנפרצו לו כל הפתחים. שכל משב רוח, מקפיא. כל אחד חשב שהוא יכול להגיד כל מיני דברים. אני זוכרת שראו אותי עם חבר שלו, ועם הבנות שלי בגן שעשועים. נפגשנו כחברים. בפשטות. אחרי יומיים כבר ריננו שאנחנו זוג. ועוד כהנה וכהנה. הבנתי שאני חייבת לשמור על עצמי. אפילו למענם. שיוכלו להמשיך להסתובב בעולמם המוכר ולהיות בטוחים עד כמה שניתן במצב הזה ,שהעולם נשאר שפוי. כמו שהוא הראה להם בעודו חי.
כל הזמן הוא היה משוויץ בי ,"גם אם תחפשו 100 שנה לא תמצאו אחת כמותה"  וראיתי כמה הם שמחים לשמוע את זה ואיך זה מייצר להם עולם שהם בטוחים להלך בו. כשהוא מת לא נשאר אף אחד שיגן על "שמי הטוב" חוץ ממני.וזכרונות כאלה שהוא נטע בהם. אז אני עושה את זה. בעצמי ובצורה מבוקרת. אני ערה עד כמה שניתן להשלכות ההתנהגות שלי על הקיום שלהם. גם בעתיד. אני לוקחת אחריות. בלעדית. בעצב רב אבל בהשלמה.
אני צריכה לדאוג  שהמוות שלו לא יהפוך לארוע טראומתי, במיוחד אצל הקטנים.  ככל שהארוע הזה מתרחש בגיל צעיר יותר הוא משפיע על חלק גדול יותר בתיפקוד שלהם כמבוגרים. יש מחקרים שמראים שארוע כזה , מתחת לגיל 11, כשאין בסביבה דמות מיטיבה שמבינה את ההשלכות של הארוע ופועלת בהתאם, מרחיבה את הסיכוי לטראומה מה שמגביר את הסיכוי לדכאונות, מחלות, אובדנות.
אז אני רוצה לפצות אותם על החסר האיום והנורא הזה שאני חווה אותו בעצמי, אבל זה כמו לנסות לקחת הלוואה מבנק שפשט את הרגל. כמו לנסות להיות שבעה מסיר ריק.
אי אפשר. אני אומרת לעצמי. אי אפשר. אי אפשר. אי אפשר. אין פיצוי. אין נחמה. זה כואב וזהו זה. זהו גורלם. זה גורלי.
ואני שומעת אותו אומר לי
"יש גם יותר גרוע מזה. אז תחייכי"
ואני מחייכת. כי אני ילדה טובה, כי אני עושה מה שהוא מבקש ממני. כי למרות הכאב ולמרות האובדן, אני רואה שיש לי עוד הרבה מה לאבד. אני מוצאת על מה לחייך וממה לשמוח.
בת מזל שכמותי, הוא השאיר לי 4 ממנו. כל אחד מהם קיבל חלק מיוחד אחר. אני לא יודעת עד כמה הם מודעים לזה. הגדולים יותר הקטנים פחות. אבל אני יודעת שכשאני מדברת את זה, זה מעורר בהם את הזיכרון. לכל אחד אני אומרת איפה אני רואה את אבא בתוכו. ואני בטוחה שגם הם ירגישו עם הזמן, כמוני. שהוא תמיד תמיד איתם.
כאלמנה אני חיה בעולם שהאיזון בו הופר באופן מהותי ויסודי ולמען הילדים שלי ולמען עצמי עלי למצוא איזון גם בלעדיו, ולא באופן שטחי. אי אפשר לשים פלסטר על עורק ראשי מדמם ולקוות שהדימום יעצר. עלינו לעשות עבודה יסודית. זוהי עבודת האבל. עבודת פרך, ששכרה בצידה.
ככה שהפסקתי לנסות להיות גם אבא. אני רק אמא. אבא חסר. ככה זה וזהו זה. אני מגנה עליהם בדרכי הנשית למען יהיה עולמם בטוח ככל האפשר בתוך כאוס האובדן והשכול.

מה עוד השתנה בי?

אחרי שהוא נפטר גיליתי בתהליך כואב שאני ריקה. כשהוא היה חי הייתי האישה הכי מלאה שהיכרתי. רזה אבל מלאה בתוכן.  בכתיבה, בציור, בעבודה יצירתית, מלאה באהבה. נותנת ומקבלת באופן טבעי כחלק ממהלך החיים . מלאה במשפחה מלאה, על כל הכרוך בה.
שנים רבות עבדתי את המלאות הזו. היא הייתה מאוד חשובה לי ולזוגיות שלנו. והוא אהב כל עשיה שלי, כמעט. את היוגה הוא לא אהב בכלל. אבל כל ציור שלי, כל מה שכתבתי, המאפים, הבישולים, כשיצאתי והכי הוא אהב כשחזרתי. האהבה שלו הזינה את מקורות היצירה שלי ופיעמה בי כמו לב שני. כמו לב ראשון.
הוא מת.
בא לי לצרוח את זה, אבל אי אפשר לעשות את זה על הכתב.
הוא מת ואני נשארתי ריקה. הריקות הזו הייתה בלתי נתפסת ואני לא ידעתי את נפשי. נפשי האבודה והעצובה. וחשבתי שאני לא אוכל להתמלא בלעדיו. לא התחשק לי לעשות כלום. בטח לא לצייר, גם לא לבשל. ואיך לעזאזל אני יאהב את העולם. איך?
הנשמה המתוקה הזו שלי לא ויתרה לי. היא חיפשה ומצאה אהבה.
ואולי זה אחד השינויים החשובים
למדתי להתמלא בלעדיו.
אני מלאה מהיחסים עם הילדים.
אני מלאה מיציאה עם חברות. לשבת על הבר לצחוק ולבכות ולשתות עוד כוסית לחיים.
אני מלאה מלרקוד. ממוסיקה.
מלאה מהיוגה.
מלאה מסרט מצחיק. מלאה מסרט עצוב. מפנטסיה.
מלאה מהכתיבה, מהעבודה.
מלאה בכאב. ועדיין זו מלאות.
יש לנו נטייה חזקה לאיזון. ולכן גם הריק האיום שפגשתי חייב היה להתמלא. עצם קיומו הממלא של ה"ריק" לא הותיר לי שום ברירה אלא להתייחס אליו, ולמדתי שאני היא אני היא אני. למדתי לקחת מהחיים אתו את המתנות שהוא נתן לי ולהסתכל במבט ביקורתי על חלקים בחיים שלנו שלא הייתי בוחרת בהם בלעדיו. ולמדתי לאהוב את האישה שהוא אהב. היום האיש הזה טמון בתוכי כחלק ממני. מה שבהתחלה לא הרגשתי. הרגשתי את ה "אין", הרגשתי פרידה פיזית חזקה מאוד. הגוף שלו היה חסר לי מאוד. החיוך, המגע. המראה שלו. זה שאי אפשר לדבר אתו , שאי אפשר לשמוע אותו, לא הדברים שהוא דיבר, הקול עצמו, הסאונד של החיים......
אחרי ה"שנה" התרגלתי לזה ,קצת, אני בחורה סתגלנית. ואז התחלתי להרגיש בחסרון אחר. הרגשתי שה"רוח" שלו חסרה. הרגשתי שהיא עזבה אותי לחלוטין. המשיכה בדרכה ל"ספירות" אחרות ונשארתי גם בלעדיה. ואז הייתי חייבת למצוא "אותי". אני מגלה את עצמי מחדש ומצאתי שאני מורכבת הרבה גם ממנו.
היום אני מרגישה שלא אהיה בודדה לעולם כי הוא איתי לאורך כל הדרך. כחלק ממני. ולעולם אהיה האישה שאתו, הוא חלק ממני כמו שתמיד הוא רצה להיות.

זוגיות וכח התנגדות

מוזר ככל שזה ישמע, אני מתגעגעת עד כאב למריבות איתו, דוקא לחוסר ההסכמה. גם להסכמות אני מתגעגעת, כמובן, אבל באופן אחר. געגוע נוסטלגי כזה, שמעלה דמעות שחונקות את גרוני ומתפרצות החוצה. אבל לחוסר ההסכמה אני מתגעגעת ממקום אחר. עמוק מאוד.  כועס. הוא לקח לי במותו את הכלי שבאמצעותו התפתחתי. את מה שבעצם קיומו וחייו הגדיר את כל מה שאני לא. אותו עצמו!
חלק כל כך חשוב ביחסים זה כח ההתנגדות שבהם.
כשהבת הקטנה שלי מדברת אלי ב"חוצפה", אני מגיבה כלפיה בחריפות, אבל לא חריף מדי, ובתוכי אני מחייכת. אני אוהבת את העובדה שהיא "נכנסת" בי, כי היא מפתחת ככה את שריר העצמאות שלה וזה קורה בעזרת אחד הכוחות החשובים ביותר שיש לנו. כח ההתנגדות.
אם מישהו יעזור לפרפר להחלץ מהגולם, הוא יהפוך אותו לפרפר שלא יודע לעוף.
אני חיזקתי את השריר הזה במשך 20 שנה. כבן זוג הוא לא היה מוכן לעוף במקומי אבל כל הזמן הראה לי את הכנפיים שלי והייתי לפרפר בעל כורחי.
אין לי שמץ של מושג איך מרגיש פרפר כשהוא עף לו לאיפה שבא לו, כשהוא נחלץ מהגולם. אבל אני יודעת איך אני מרגישה בלעדיו. ואני יודעת הרבה על געגועים למקום בו הייתי.
אני אמנם אישה עצמאית מכל בחינה ואני מאוד אוהבת את החיים. אני עפה לאיפה שבא לי במסגרת האחריות שיש לי כמובן,ואני מאוד שמחה. אבל חסרה לי מאוד המראה שלי, מאוד חסר לי שכשאמרתי שחור הוא אמר לי לבן. ולהפך.
לפעמים היו לנו מריבות עולם. לא צעקנו אבל עמדנו אחד מול השני, עם כל כוח הרצון, ואף אחד לא זז. כמו שני הרים. וזה חסר לי.
אז עכשיו אני מסתכסכת עם עצמי לפעמים. בשביל הקטע.
כשרבנו, סבלתי. זה ממש עשה לי תחושת קדחת. לא אהבתי את המתח סביב זה, הייתי מוטרדת ועצובה. אני זוכרת את עצמי עולה במדרגות הביתה והצעדים שלי כבדים כבדים וממש לא בא לי להיכנס ולראות אותו . אבל היום הייתי מוכרת את הפרארי שלי (אם היתה לי) בשביל מריבה אחת קטנה ואמיתית. פצפונת. בשביל להרגיש שיש שם מישהו שעומד מולי. בשביל שאני לא ארגיש שכשאני נשענת ,אני אוטוטו נופלת כי אני נשענת על אויר.
אלו הם חיי כיום. יש בהם המון המון טוב. אני מבחינה בטוב הזה, אוהבת אותו ומודה על קיומו.
יש כאלו האומרים- אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. אצלי המשפט הזה קיבל משמעות אחרת. ואני יודעת שאם אין אני לי מי לי. שזה לא טוב וזה לא רע זה פשוט מצב חדש שההסתגלות אליו מעלה שאלות קיומיות.
אלו הם חיי כיום.לטוב, לרע וללא נורא.
אני מפתחת את כח ההתנגדות בתוכי. עוד צעד לעצמאות. כל פעם כובשת עוד מדרגה בדרך לפסגת ההר הבאה.

מה השתנה בי בראי הריקוד...

אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי לרקוד.
כל כך חסרת ביטחון.
השבעתי את חברה שלי שלא תעזוב אותי. שתשים לב אלי. סידרתי לי מערך תמיכה. המועדון היה חשוך.
 הרגשתי ניכור. הרגשתי זולה. בוגדת. הרחבה הריחה מיניות. גברים בוחנים. נשים מציגות הצגות.לא יכולתי להתחבר.
 לא יצאתי בשביל להכיר אף אחד אבל המציאות הפגישה אותי עם עולם פנויים פנויות שעורר בי תחושות חדשות. יום למחרת פירסמתי פוסט בפייסבוק שהלך בערך ככה:
"כשהייתי ילדה קטנה פחדתי מהמפלצת ששכנה לי מתחת למיטה. היום שבגרתי, אני מפחדת מזו שתיכנס לתוכה"
זה עורר סערה קטנה. התגובות היו קשות. הגברים על הקיר שלי נעלבו. בשם המין הגברי כנראה. אני לא התכוונתי לפגוע. התכוונתי להגיד שאני פוחדת מאינטימיות. פוחדת. התכוונתי להגיד שאני מרגישה שהתעוררתי אחרי 20 שנה של אהבה לעולם שבו כולם מנסים להגיע לנשמה של האחרים דרך הסקס. ואצלי זה לא יעבוד טוב. כמו היפהפיה הנרדמת השהתעוררה אחרי 100 שנה, ככה גם אני. התעוררתי לעולם שהחוקים בו אחרים. פחדתי מעצמי. מהצורך שלי. פחדתי שאני לא יודעת את הגבולות שלי.
נחזור לרחבת הריקודים.....
כשיצאתי בפעם הראשונה לא רקדתי במרכז, רקדתי בשוליים. לא התקרבתי לאף גבר. הפחד מהקירבה ואפילו הרחוקה הזו ניהל את דרכי.

בפעם השניה, עדיין יצאתי עם חברה. עדיין השבעתי אותה, אבל הפעם רקדתי באמצע. פחות היה אכפת לי אם בוחנים אותי. באתי כדי לרקוד.ובמרכז היה לי נוח. שם בתוך האמצע לא הרגשתי חשופה לעיניים של הגברים שעומדים בצדדים, לא רוקדים אבל בוחנים את "הסחורה". כמו קהל שצופה בהצגה. ואני לא רציתי להציג. רציתי לרקוד. לשמוע את הקצב ולתת לגוף שלי להיות חלק מזה. אבל קהל בהכרח שם אותי בעמדת השחקנית. ובמרכז, כשכולם רוקדים, כשכולם עסוקים בדבר עצמו, הצלחתי להיות "רוקדת".

בפעם השלישית נהנתי כל כך. אין לי מילים לתאר. בדיוק המוסיקה שאהבתי והגוף שלי הגיב. התחברתי .
רקד לידי בחור. לא עזב אותי. רקדתי בעיניים עצומות וכל פעם שפתחתי אותן ראיתי שהוא שם. זזתי. התרחקתי והוא התקרב. ידעתי שהוא מחפש סימן שהבחנתי בנוכחותו. הבחנתי, אבל לא עשיתי סימן. ברחתי. פחדתי מהאפשרות ליצור קשר. לרקוד עם מישהו שאני לא מכירה???? ריקוד הרי, הוא כל כך אינטימי.

בפעם הרביעית יצאתי לבד. נכנסתי למועדון לבד. בטוחה בעצמי ככל שאוכל אי פעם להיות. הרגשתי מלכה ומלווה על ידי בחיר ליבי. נושאת אותו בליבי ולעולם לא אהיה לבד. הוא תמיד יהיה איתי. ורקדתי כאילו אין מחר. אבל היה. המחר בא.
וגם הפעמים הבאות שבהן יצאתי לרקוד. גם הן באו.  ובמהלכן ניסיתי להתייחס לפחד הזה שלי. בחנתי אותו על הרחבה. אני לא יוצאת לרקוד כדי לפגוש מישהו. אני יוצאת לרקוד בשביל הפורקן. בשביל החיבור של הגוף למוסיקה. בשביל האנרגיה.
ככה שנכנסתי למרכז הרחבה ונתתי לגוף שלי חופש לרקוד ולגעת באחרים, דרכם שאבתי אנרגיה גברית בלי צורך לפתוח את עצמי.
הצורך שלי באינטימיות והפחד שלי ממנה חיו בתוכי בעוצמה שווה. משיכה ודחיה. קראתי לזה מאזן האימה. מאזן ששמר עלי ולימד אותי שיעור שלם על הגבולות שלי. הייתי רגילה כל כך הרבה שנים לאנרגיה גברית זמינה בנדיבות ולהישאר בלעדיה היה תמצית ההגדרה של "חלל", המוות שלו הותיר אותי חלולה. ריקה.
אז לקחתי את האנרגיה הזו ברחבת הריקודים. הרגשתי גנבת. הרגשתי שובבה. והגוף שלי היה שמח.
ואתמול.... אתמול כשיצאתי לרקוד. המוסיקה היתה מדהימה. הייתי נינוחה לחלוטין. יצאתי עם שני זוגות חברים. הייתי גלגל חמישי בעגלה. אבל זה לא שינה כלום. במילא נטשתי אותם מהר מאוד לטובת הרחבה.
הרגשתי את השינוי הגדול מהפעם הראשונה להיום. הפחד לא מנהל אותי. גם הצורך לא. אני סומכת על עצמי, הגבולות שלי ידועים לי ויש בי ביטחון שקט שדברים קורים באופן מדויק. שאני יודעת לשמור על עצמי ושיש מישהו ששומר עלי באופן אישי ודואג לכל הפינות.
מישהו דואג לי שם למעלה.
בא והדליק כמה כוכבים והם נופלים אחד. אחד.

מה השתנה בי?

עברה שנה וחצי מאז התאלמנתי, הרבה דברים השתנו.
נתחיל מזה שפתאום היתה תהום, והיה חושך על פניה, ואני ריחפתי מעל. כמו רוח רפאים. תהום שנפערה תחת רגלי, אותן רגליים שחודשיים ימים לפני זה הלכו על קרקע "בטוחה", מסלול חיים בטוח שבבת אחת הפך ל"לא נודע". חוסר וודאות ותחושה של חושך מוחלט מילאו את יומי. אלו היו פניו של הריק. התהום היתה חלק כל כך מהותי מהחיים שלי בהתחלה.
חסרת ביטחון ותלויה הייתי. תלויה באויר כששום דבר לא אוחז בי.
פעם היה הוא, מאחז איתן. ופתאום. ממש ברגע, כבר לא היה, לא יכולתי לתלות עליו כלום, לא את מצוקות היום יום, לא את רגעי הפחד, לא את החוויות, לפעמים הרגשתי שאין טעם לחוות אותן אם הוא לא שם.
לא את עצמי, את הילדים, את הבעיות, את תוצאות הבחירות שבחרנו. היה לי צורך בולע להיתלות. למצוא קצה של חבל.
חוסר יציבות מטורף. רגע הייתי עצובה כמו הגיהנום וברגעים אחרים שמחה מהשמש שזרחה, מציפור ששרקה בחלוני, מפרפר מעופף בשמחה. והמעברים . המעברים היו חדים בין מצבי הרוח. אף פעם לא ידעתי מה ילד יום. או שעה או שניה. אני מגדירה את המצב שהייתי בו קצת כאי שפיות זמנית.
זוכרת את עצמי חורף שעבר, מסתובבת בגשם, נרטבת עד לשד עצמותי ובוכה. גועה בקולי קולות. ואז נכנסת לחנות קרובה וקונה מגפי גומי, יצאתי מהחנות אישה אחרת. קפצתי בשלוליות וצחקתי כמו ילדה קטנה. הרגשתי שהחיים מפעמים בי כמו שאף פעם לא פיעמו. ככה באו והלכו מצבי הרוח. אף פעם לא ידעתי מתי אני ייכנס לתהום. מתי היא תיכנס בי.
והרגשתי באיזשהו מקום עמוק ,שהתהום הזו מייחדת אותי. שאני אפופה בהילה של כאב ועומק שמגנה עלי כמו שכבת האוזון על כדור הארץ. מקודשת לכאב. חבר שהתאלמן גם,הגדיר את זה יפה כל כך. הוא קרא לזה כאב טהור.
וכל כך רציתי שמישהו יציל אותי. חיפשתי מציל, בלי לדעת שזה מה שאני מחפשת. לא חשבתי שלהישאר לבד זה טוב. חשבתי שאני רוצה אותו. את מה שהיה. מה שיכול היה להיות. הייתי לא עצמאית. אני חושבת שפחדתי לגלות מי אני בלעדיו. כל כך הרבה שנים הגדרתי את עצמי באמצעותו שהייתי מבועתת מהאפשרות שאני קיימת בלעדיו.
עכשיו, שנה וחצי אחרי אותו אירוע משנה פני מציאות אני חווה אחרת את הדברים.
התהום הפכה לחלק מאוד מהותי מהאישה שהפכתי להיות. העצב הוא עמוק . אבל אני לא פוחדת לגעת בו. בלית ברירה חציתי את האוקיינוס בשחיה. מתבוססת בדימעותי, טיפסתי למעלה מתוך התהום החשוכה והנה אני רואה את האור. עכשיו כשאני נכנסת לעומק התהום, אני משתמשת בכלים שרכשתי בשביל לטפס החוצה. ואני כבר יכולה לבחור, כמה זמן להיות שם.
ואני כבר לא תלויה. אני עצמאית ואוהבת את עצמאותי עד מאוד. עצמאות ועצמה הן מילים דומות. את העצמאות שרכשתי בדם יזע ודמעות אני מטפחת ולא מחפשת מישהו שיציל אותי, לא זו בלבד שאני לא זקוקה למציל, אני נמצאת במקום המציל בעצמי, כי אני כבר לא תלויה. הכאב  לימד אותי שאני יכולה גם בלעדיו. שנה וחצי אחרי ואני יכולה להגיד שהבלתי אפשרי הפך להיות אפשרי ושהכאב העניק לי כוח.  באופן מוזר ולא צפוי בעליל. יצאתי למסע לגילוי עצמי ואני מאוד אוהבת את מה שאני מגלה.
התהום קיימת אמנם אבל היא חיה בתוכי,לפעמים אני חיה בתוכה רק שאני כבר לא תלויה מעליה ואין חושך על פניה. יש שם אור. אור שלמדתי להדליק בעצמי. ואת האור הזה אני מוקירה ורוצה לטפח. זה אור שמודגש על ידי החושך ובזכותו יקר לי יותר ובגלל זה הוא זוהר יותר ומלא נועם.
ועוד הבדל, כשהייתי בחושך ראיתי שיכול להיות אור, ייחלתי אליו אבל לא הגעתי עדיו. הייתי עיוורת שרוצה לראות אור. היום, אני אולי עדיין עיוורת ויש אולי עוד הרבה דברים שאני עדיין לא רואה אבל אני מתייחסת אל העיוורון שלי ולא מפחדת לראות אותו ומחפשת את נקודות החיבור שלי לעצמי בהתייחסות לאור שהחיבור הזה מפיץ.
אני מרבה להרים כוסית לחיים. בכל הזדמנות.
לחיים.

על אובדן גוף ונפש

אני מתרגלת יוגה. על בסיס קבוע. ומאז שהוא נפטר אני מתרגלת הרבה יותר. אני לא יודעת איך בדיוק הדברים מסתדרים להם אבל 3 חודשים אחרי שהוא נפטר התחלתי קורס מורים ליוגה. לא תכננתי את זה. זה פשוט קרה וזה מה שהציל אותי. כך אני מאמינה .
 בשנה הראשונה, הייתי מתרגלת בבוקר. מושכת את עצמי בכוח מהמיטה, נושמת עמוק, פורשת את המזרון ומתחילה. מהודיה על כל מה שיש לי לברכות לשמש ואז האתה יוגה. התרגילים. אחרי התירגול כבר היתה לי יותר אנרגיה. תמיד המשכתי את היום מנקודה טובה יותר אחרי התירגול. לא יודעת איך הייתי יכולה לסחוב את הימים בלי זה. כל הזמן חשבתי שזה עוזר לי להשאיר את האף מעל המים. נושמת. אחרת זו היתה טביעה בטוחה.
כולם אומרים שבטח הילדים נותנים כוח. אולי זה נכון. אבל בשבילי הם היו ההשראה. הייתי צריכה המון כוח בשביל להיות שם בשבילם. הם צרכני אנרגיה מטורפים ובמצב חלש כמו שהייתי לא ידעתי איך אתפקד. היום יום היה קשה מנשוא.
ואז התחלתי קורס מורים והשלמתי שנה ראשונה והיום אני מדריכת יוגה רשמית, מתחילה שנה שניה.
המהות של היוגה זה להביא לאחדות בין הגוף להכרה. וככל שתירגלתי יותר מצאתי קשר הדוק יותר בין הכוח הפיזי שלי לכוח הנפשי. בין אורך הנשימה שלי, ליכולת שלי לשאת את משקל הכאב. להכיל אותו. אנחנו אמורים בכל התנוחות להרפות בתוך המאמץ. ניגוד שכזה. אבל ברגע שמתרגלים את זה על הגוף בתוך התנוחות, אפשר גם לתרגל את זה בחיים.
אז הצלחתי לנשום אל הכאב. בזכות היוגה. זו היתה דרכי. הכאב היה לי מורה ולימד אותי שהוא בא והולך . הוא לימד אותי לנשום לתוכו כי אין לי משהו אחר לעשות. לחיות או לחדול. לנשום או להתרסק. נאלצתי למצוא את היציבות שלי. למרות ואף על פי.
יש כאלו שחייבים להוציא את הכאב מתוכם, לא יכולים לשאת אותו.אז אולי הם יבחרו בדרך אחרת. אולי ספינינג, אולי קיקבוקסינג.
יש מי שיצטרך להרגיש עטוף שוב, מוגן, לחזור קצת אל הרחם. מים עושים את זה. הלכתי המון לים. כל פעם שנכנסתי אל תוך המים הרגשתי נחמה מיידית.
יוגה היא המדריך הבלתי מעורער, המתכון האולטימטיבי, מורה הדרך לחירות. בשביל זה מתרגלים. בשביל למצוא חופש פנימי. על ידי שליטה בגוף ובהכרה.
ולכל מי שמתחיל עכשיו את דרך האבל הזו. מי שנפטר לו אהוב. שימו לב לגוף ולא רק לנפש. אם הגוף יהיה חזק תהיה לו אפשרות לשאת את משקל האובדן. הגוף שלנו הוא הכלי היחידי שבתוכו אנחנו יכולים לפעול כאן על האדמה הזו. ככל שהוא חזק יותר וגמיש ככה יש לנו את היכולת לשאת את הסבל ולהתמיר אותו לתהליך של התקדמות. להשתמש בו כמקפצה בשביל חיינו שלנו.
זה אולי יישמע כמו שימוש ציני בכאב, אבל אני מעדיפה להשתמש בו כי האלטרנטיבה היא שהוא ישתמש בי ואז כל מה שישאר ממני זה אלמנה עצובה ומוכת גורל. מנוצחת.
זוהי מלחמת ההשרדות שלי. חיים או מוות. 

אלמנה- הדחיה האולטימטיבית

זה אולי לא הדבר הכי הגיוני בעולם להרגיש , הגבר שלי מת, נפטר, ואני מרגישה אישה דחויה. כאילו הצעתי לו את אהבתי והוא אמר "לא" מוחלט. סופני. לא יעזור לי כלום . שום דבר. התשובה היא לא. לא. לא.

 הבטחתי לו את חיי, וכל הזמן חשבתי, כנגד כל הגיון שאני אלך קודם, שלא אצטרך לחיות כאן בלעדיו. אני זוכרת שאני מציעה לו את החיים. תמיד וגם ובעיקר בימים האחרונים לפני שהוא מת. והוא מת בכל זאת.

בזכות אהבתינו התגברנו על מכשולי החיים. רצינו האחד בשני ולפעמים כשהדרך היתה ממש ממש קשה ובלתי אפשרית, אחד מאיתנו נתן יד ומשך את השני. תמיד היה אחד כזה. הוא או אני. וזה חיזק את הקשר ביננו ואת ההבנה ובהכרח גם את האהבה.

ככה זה בחיים. אנחנו תמיד נחווה דחיות, מחוץ לקשר וגם בתוכו. לפעמים אני רוצה והוא לא. לפעמים הפוך. אבל כל עוד הוא כאן, זה הפיך. כל עוד הוא חי, יש על מה לדבר.

אבל הוא מת, ושום נסיון שלי להחזיר אותו לחיים, לא עוזר. ההצעות שלי לא עוזרות. 

זה כל כך חד משמעי. איך יכול להיות שהאיש האוהב הזה, מסרב לי ככה, נוטש באכזריות כזו ופשוט נענה למלאך המוות, איך יכול להיות שכוח המשיכה שלי נוצח על ידי השטן? איך אפשר לחיות בלי האהבה הזו? בלי להחיות אותה שוב ושוב? איך זה יתכן שהחיים מתו?

בכל יום אני לומדת עוד קצת את התשובות לשאלות האלה, החיים נשארים בחיים וכמו אין ברירה. אני חיה. אני בועטת ואני אישה שמחה. אבל לפעמים מרגישה שאני עובדת על עצמי , שזה לא באמת נכון ושלעצב אין לו סוף. כי הדבר האמיתי מת. עזב את זירת הארוע.

אני מרגישה דחויה. זה חורך אותי עד למח העצם. בא לי לצרוח, לבכות , להשתבלל, לפעמים גם למות. אף פעם לא דחו אותי בצורה כזו והדחיה הזו כואבת. כאב כבד מנשוא.

אני רוצה אותו והוא רוצה את המוות. ככה זה תמיד. מאז שהוא מת. 

ואני יודעת באופן מוחלט וברור שזו לא היתה בחירה שלו. לא השתגעתי לגמרי. באופן הגיוני זה משהו שקורה לאדם. 

רגע המוות הוא לא רגע של בחירה,זה ברור כאור השמש בצהרי אוגוסט, אבל ההגיון הוא לא הזרוע הקובעת אצלי במקרה הזה. מה שקובע כאן זה שלטון הרגש. אני מרגישה אבודה כי הוא הלך. כי האהבה שלנו לא ניצחה את המוות הארור הזה. האהבה הזו שבמשך 20 שנה ניצחה כל מכשול אפשרי..... את המוות היא לא ניצחה.

 והגבר בחיי, האיש שהגן על שביל חיינו, שהיה הביטחון, שהיה מוצק כסלע, שעמד איתן מול כל גל ששטף אותנו ואיים להפוך אותנו, קול ההגיון שלנו, הדבק המאחד אותנו.

 האיש הזה נוצח.

שום דבר לא ניצח אותו עד היום, הוא תמיד בחר את דרכו, אז כנראה שגם עכשיו. לא ? כנראה שגם עכשיו הוא בחר ללכת ולעזוב אותי ולהשאיר אותי לבד.

פעם ראשונה שאני סופגת דחיה סופנית שכזו, שכנגדה אין לי מה לעשות. דחויה לעד על ידי האיש שאהבתי לנצח נצחים. והנצח מת איתו.

על המשכיות

הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך אמשיך את דרכו?
מיוחדת, אותנטית, פתוחה, רגישה.
דרכו השמחה, המעמיקה, הנוגעת בחיים.
האם עלי להמשיך בעבודת חייו, האם אני ממשיכת דרכו?
הוא סמך עלי יותר מאשר על כל אחד בעולם. הוא שם את חייו בכפי, האמין בי, האמין באהבתי.
אז איך אמשיך? האם זו אחריות שלי? כלפיו? או שמוטלת עלי אחריות על מפעל חיי שלי, ועל מפעל חיינו המשותפים.
הילדים.
ואולי דרך הילדים דרכו תממוש? הרי הילדים הם ממשיכי דרכו.  יש להם אחריות על חייהם שלהם ואולם הוא חלק בלתי נפרד מהם.

אז, הנה קיבלתי קצת תשובות.
הייתי השבוע בהופעה של הבן שלי, הוא ניגן בפאב, עם פסנתרן, גיטריסט, שני נשפנים, מתופף וכינור. הם ניגנו מוסיקה אתנית, והקהל התאהב בהם. היה נפלא.
זה החזיר אותי קצת אחורה בזמן להופעות אחרות,לזמנים שבהם ישבתי בקהל, תשומת הלב שלי מופנת לאיש שאהבתי. מקשיבה למוסיקה, שומעת את הצלילים ומרגישה שיצאתי לטייל בתוך דמיונו של האיש שאיתי, מרגישה את הלך הרוח, שומעת את השיח של המוסיקאים אחד עם השני.
 מדי פעם הוא היה מעיף מבט קל מאוד לראות אם אני איתו. ומחזיר כהרף עין את המבט לכלי הנגינה שלו.
אחר כך היינו מדברים על מה שהיה בנגינה, על מה שהוא הרגיש שם, על איך זה נשמע בחוץ.
הוא מאוד אהב שבאתי לנגינות שלו.ואני- בכל פעם שהוא ניגן התאהבתי בו מחדש. ככה במשך 20 שנה.
כשהקשבתי השבוע לבן שלי מנגן, כשהוא העיף מבט מדי פעם לראות שאני שם באמת, שאני מקשיבה, כשדיברנו בדרך על מה שהיה, כשהוא אמר לי שלעולם לא ימכור את כלי הנגינה שנשארו לו מאבא, שהוא ידאג שגם הילדים שלו ינגנו ושיבינו את הערך הרגשי שיש לזה אבל גם לערך הכספי, אז הרגשתי את האופן בו הוא ממשיך את מפעל חייו של אביו.הרגשתי איך המורשת חיה. ולרגעים היה לי ברור שהדבר היחיד שמת היה הגוף. זה היה מרגש.
יש עוד מה לעשות עם המוסיקה שהוא כתב, עם מה שהקליט, עם כלים שתיכנן לבנות, עם חוברות תווים ללימוד נגינה ועוד. אבל החלום שהיה לו לגבי הילדים מתגשם מול עיני. הוא הצליח.
השאלות הרבות שנותרתי איתן, עם אילו חלקים מדרכו, להמשיך ועם מה לחדול מקבלות מענה עם הזמן. יש דברים שאהבתי אבל אני לא יכולה לעשות כמותו,יש חלקים שאהבתי ואני יכולה לעשות אותם,כמו שחלם ולכן גם אעשה. ויש גם דברים שלא אהבתי אבל אני מחויבת להמשיך בהם.
ומעל הכל יש עכשיו את דרכי שלי שנפרדת ממנו, שאליה אני מחויבת על ידי חוקי החיים הבלתי מתפשרים. ובכל מקרה אני לא לבד. הילדים שלנו הם יצירה משותפת שתמשיך ותתקיים בילדיהם שלהם. וכן הלאה וכן הלאה. 

להתאלמן זה לא להתגרש 2

בשיחות שלי עם חברים גרושים שלי הרבה פעמים עולה נסיון  להשוות . כי יש קווי דמיון. גם אלמנים/ות וגם גרושים/ות נשארו ללא בני זוג.
אבל הרבה פעמים אני יוצאת מתוסכלת מהשיחה כי למרות קווי הדמיון השוני הוא גדול.
כשזוג מתגרש הוא מגיע יחד להשלמה שיש חוסר התאמה. שפעם זה התאים ועכשיו לא. שהם טעו. שאולי אף פעם לא התאימו. שיש בעיות. שאין רצון משותף להתגבר עליהן.
באלמנות אין את הפריווילגיה הזו.נשאר בור. זה ברור שהיחסים היו לא מושלמים.אין דבר כזה יחסים מושלמים. שהיו בעיות, אבל אני שמתי את כל הביצים בסל אחד ולא בחרתי לפרק את החבילה בגלל הבעיות שלנו. בחרנו להישאר יחד למרות הקשיים. ובמקרה שלי אפילו להפך. אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי, במיוחד בחודשים האחרונים שהוא היה חולה וכועס ולא ידענו מה קורה לו בדיוק, אמרתי לעצמי :
"הוא בלתי אפשרי. מה תעשי? ככה יראו עכשיו החיים" ואז הבנתי, ובחרתי שוב " באש ובמים. לא? את תעזרי לו לעבור את זה. מה שלא יהיה. את אוהבת אותו. אז ככה זה באהבה. לפעמים טוב ולפעמים רע"
שינסתי מתניים, והכנסתי את כל הרכות והרצון להיות ביחד למרות ואף על פי. ולא ידעתי שזה הסוף רק ידעתי שקשה.
זה לא עזר.
הוא מת.
ואני נשארתי עם ההתמודדות  לבד.לא החלטנו שלא מתאים לנו. להפך, רצינו שימשיך. למרות שנהיה קשה יותר.ועכשיו אני צריכה להבין לבד איך אני לא חוזרת על הטעויות שעשיתי, למרות שקיבלתי אותן בחייו ובחרתי לאהוב .אני צריכה להגיע לבד להשלמה הזו שאפשר להתחיל מחדש ואחרת.
אז גם גירושין זה אובדן. גם בגירושין נשארים בודדים. אבל תמיד יהיה שם האקס, ודרך היחסים איתו, שעדיין ממשיכים, לראות את מה שאנחנו לא רוצים שיהיה שוב. אצלי היחסים נגמרו וחצי תאוותי נותרה בידי ואין מוצא ואין מפלט אלא לטפס מחוץ לתהום הזו. לבד בלי עזרה מאף אחד שאומר שהתאים לגמור את זה כי זה לא התאים.
כאלמנה יש לי נטיה לאידיאליזציה ואני צריכה לגייס מודעות וראיה פיקחית בשביל לא ליפול לשם, האידיאליזציה לא מקדמת אותי לשום מקום....
גרושים אין להם את הדחף לצבוע את חיי הנישואין שלהם בוורוד ולי אין דחף אחר אלא לעשות את זה.
הבדל תהומי