אחרי שהוא נפטר גיליתי בתהליך כואב שאני ריקה. כשהוא היה חי הייתי האישה הכי מלאה שהיכרתי. רזה אבל מלאה בתוכן. בכתיבה, בציור, בעבודה יצירתית, מלאה באהבה. נותנת ומקבלת באופן טבעי כחלק ממהלך החיים . מלאה במשפחה מלאה, על כל הכרוך בה.
שנים רבות עבדתי את המלאות הזו. היא הייתה מאוד חשובה לי ולזוגיות שלנו. והוא אהב כל עשיה שלי, כמעט. את היוגה הוא לא אהב בכלל. אבל כל ציור שלי, כל מה שכתבתי, המאפים, הבישולים, כשיצאתי והכי הוא אהב כשחזרתי. האהבה שלו הזינה את מקורות היצירה שלי ופיעמה בי כמו לב שני. כמו לב ראשון.
הוא מת.
בא לי לצרוח את זה, אבל אי אפשר לעשות את זה על הכתב.
הוא מת ואני נשארתי ריקה. הריקות הזו הייתה בלתי נתפסת ואני לא ידעתי את נפשי. נפשי האבודה והעצובה. וחשבתי שאני לא אוכל להתמלא בלעדיו. לא התחשק לי לעשות כלום. בטח לא לצייר, גם לא לבשל. ואיך לעזאזל אני יאהב את העולם. איך?
הנשמה המתוקה הזו שלי לא ויתרה לי. היא חיפשה ומצאה אהבה.
ואולי זה אחד השינויים החשובים
למדתי להתמלא בלעדיו.
אני מלאה מהיחסים עם הילדים.
אני מלאה מיציאה עם חברות. לשבת על הבר לצחוק ולבכות ולשתות עוד כוסית לחיים.
אני מלאה מלרקוד. ממוסיקה.
מלאה מהיוגה.
מלאה מסרט מצחיק. מלאה מסרט עצוב. מפנטסיה.
מלאה מהכתיבה, מהעבודה.
מלאה בכאב. ועדיין זו מלאות.
יש לנו נטייה חזקה לאיזון. ולכן גם הריק האיום שפגשתי חייב היה להתמלא. עצם קיומו הממלא של ה"ריק" לא הותיר לי שום ברירה אלא להתייחס אליו, ולמדתי שאני היא אני היא אני. למדתי לקחת מהחיים אתו את המתנות שהוא נתן לי ולהסתכל במבט ביקורתי על חלקים בחיים שלנו שלא הייתי בוחרת בהם בלעדיו. ולמדתי לאהוב את האישה שהוא אהב. היום האיש הזה טמון בתוכי כחלק ממני. מה שבהתחלה לא הרגשתי. הרגשתי את ה "אין", הרגשתי פרידה פיזית חזקה מאוד. הגוף שלו היה חסר לי מאוד. החיוך, המגע. המראה שלו. זה שאי אפשר לדבר אתו , שאי אפשר לשמוע אותו, לא הדברים שהוא דיבר, הקול עצמו, הסאונד של החיים......
אחרי ה"שנה" התרגלתי לזה ,קצת, אני בחורה סתגלנית. ואז התחלתי להרגיש בחסרון אחר. הרגשתי שה"רוח" שלו חסרה. הרגשתי שהיא עזבה אותי לחלוטין. המשיכה בדרכה ל"ספירות" אחרות ונשארתי גם בלעדיה. ואז הייתי חייבת למצוא "אותי". אני מגלה את עצמי מחדש ומצאתי שאני מורכבת הרבה גם ממנו.
היום אני מרגישה שלא אהיה בודדה לעולם כי הוא איתי לאורך כל הדרך. כחלק ממני. ולעולם אהיה האישה שאתו, הוא חלק ממני כמו שתמיד הוא רצה להיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה