על פחד,בושה ושלמות

                                                                         
הבת שלי אמרה לי בכעס השבוע כשנסענו יחד באוטו:
"אמא, למה אמרת לחגית (שהיא חברה שלי) שאני פוחדת להישאר לבד בבית? את הרי יודעת שאני לא אוהבת שאת מדברת עלי, והייתי שם לידך ולא ידעתי איך להגיב ומה להגיד, לא ידעתי אם לצחוק או לכעוס עלייך, אני מבקשת שלא תדברי עלי יותר, את יודעת שאני לא אוהבת את זה"
ילדתי האהובה בת  10 בעוד חודש, רהוטה כל כך, אינטיליגנטית, יפה.
חשבתי רגע ואז עניתי לה בצורה חד משמעית ולא רכה בכלל. אמרתי לה:
"חמודה שלי, אני אגיד מה שאני חושבת, ואת, אל תגידי לי מה להגיד ומה לא!!!  אני אמא שלך ואני מבינה ויודעת את טובתך. כרגע, אפילו יותר טוב ממך. את מבינה את זה?"
"כן, אבל זה לא נעים לי שאת מדברת עלי על דברים כאלה" היא אמרה בקול עצוב.
"למה?" שאלתי עניינית.
"כי הבת שלה כן מוכנה להיות לבד וזה מעליב אותי שאת מספרת עלי דברים כאלה"
"אבל מותר לך לפחד. מותר לך, את ילדה בת 10, רק ילדה.  וכולם מפחדים, גם אני פוחדת להישאר לבד, וכל אחד פוחד ממשהו ואם את רוצה להשאיר את הפחד  אז תמשיכי להחביא אותו אבל אם את רוצה שהוא ילך, אז הנה לך דרך. מתוקה, אני לא מוכנה שתתביישי במי ובמה שאת. מותר לך לפחד להיות לבד בבית. את יכולה לעמוד זקופה בעולם ולדבר על הפחד הזה שלך עם כל החברות שלך וגם עם החברות שלי."
היא חשבה קצת ואז שאלה:
"ומה אם מישהו מבוגר ידפוק בדלת כשאת לא בבית ואני לא אדע מה לעשות?"
"את יודעת שלא לפתוח את הדלת לאף אחד שאת לא מכירה"
"ומה אם מישהו ייכנס מהחלון?"
"אנחנו גרים בקומה שלישית ועליונה עם גג רעפים, אף אחד לא יכול להיכנס מהחלון"
הסתכלתי במראה האחורית וראיתי אותה מסתכלת מחוץ לחלון, דמעות על לחייה ומבטה מהורהר, שקט.
שתקתי.
תתפלאו, אבל אני יודעת גם לשתוק לפעמים.
אחרי כמה ימים היא נכנסה אלי לחדר ובזמן שאני עושה עמידת נר היא נעמדה והביטה בחלון, כל כך יפה היא ילדתי. ואז היא אמרה :
"אמא, אני לא פוחדת יותר להיות לבד בבית"
חייכתי לעצמי ושאלתי אותה "איך את מסבירה את זה?"
"בגלל מה שאמרת לי שאף אחד לא יכול להיכנס"
"אבל את זה אמרתי לך כבר הרבה פעמים"
"אז.. אני לא יודעת, זה פשוט עבר" אמרה ודילגה החוצה מהחדר מותירה אותי תקועה בעמידת הנר שלי וחושבת שמה שגירש את הפחד שלה זה הלגיטימציה שהוא קיבל.הפחד שלה עבר, בגלל שהיה לו מקום, בגלל שלא הרשתי לה להחביא אותו, בגלל שלא נכנעתי לבקשה שלה לא לדבר על זה עם אחרים,  בגלל שלקבל את דעתה לפעמים זה להחליש אותה ולעומת זאת לקבל אותה, את מהותה,על פחדיה וכעסיה, זה לחזק אותה.
והנה היום בבוקר בזמן שליוויתי את בנותיי השתיים לבית הספר, סיפרה לי בתי השניה, שגם היא בת 10 בעוד חודש שהם מקבלים היום חולצות מחזור ושהמורה שלהם אמרה שאסור להגיד את המידות בקול רם כי יש ילדים שמתביישים ולכן היא עברה מאחד לשני ובלחש שאלה מה המידה של כל אחד .
מזל שהיינו ברחוב אחרת הייתי צועקת את מה שאמרתי בשקט יחסי
"מה???? מה זאת השטות הזו? למה ? מה? כולם צריכים להיות אותו דבר? ואם מישהו חורג מהשורה הוא צריך להתבייש? הרי אם כולם יהיו באותה מידה ויראו אותו דבר וייתנהגו אות דבר אז נהיה ממש כמו מכונות. לכל אחד יש את היופי שלו ואת הייחוד שלו וזה מתבטא גם במידה. אין לאף אחד מה להתבייש במי שהוא. כל אחד הוא אחר וזה היופי של העולם !!!!"
"זה נכון, אמא" אישרה לי הילדונת בחיוך.
קיבלתי ציון "עובר" אבל לא יכולתי להפסיק לדבר. התחרפנתי.אז המשכתי במונולוג.
"מה זה זה הדבר הזה? שהמורה עוברת ושואלת בלחש? בשביל מה? כדי שתמשיכו ותתביישו? כדי שגם מי שלא התבייש במידותיו יתחיל עכשיו? זה מה שמלמדים אתכם בבית ספר?שילמדו אתכם אידיש יותר עדיף.
תכניסי טוב טוב לראש שלך, זה לא משנה אם את שמנה או רזה. העיקר שאת בריאה.
את יפה. נקודה.
את מיוחדת.
איך שאת
ולכל אחד יש את היופי שלו".
"טוב, טוב, תרגעי, אמא, אני מבינה את זה" אמרה היפהפיה הזוהרת שלי באדישות.
נרגעתי
מה עוד אוכל לעשות מול הוראה כל כך מפורשת?


                                                           

מולדהארה

לפני כל הגדרותי אני בעל חיים, כמו כל בעל חיים אחר שמסתובב על האדמה הזו. זוהי הגדרה בסיסית והיא משייכת אותי למכנה משותף רחב .
אחרי זה ולפני כל השאר אני אדם. אני שייכת למין האנושי. לא חשוב אם אני גאה בזה או לא. לפעמים מאוד ולפעמים מתביישת עד עמקי נשמתי.
ואז אישה. אני משתייכת למגדר הזה שלי בגאווה גדולה, בפול האוס, וללא עוררין. אישה.
ומכאן יש לי כל מיני כובעים ושמות, אתם מכירים אותי כג'ורג'יה אבל יש לג'ורג'יה עוד כמה שמות וכינויים ויותר ממספר השמות שלה יש לה מגוון רחב של ישויות הממלאות את דמותה.
היה לי חלום ובחלומי אני נמצאת בסטודיו לצילום ואני מחליפה בגדים ודמויות.
אני אישה אלגנטית, עם עגילי פנינה ונעלי עקב, אני אינטלקטואלית עם חליפה מחויטת ומשקפיים, אני רחפנית עם שמלה קלילה ויחפה, אני איכרה עם מגפיים כבדים וסרבל ג'ינס, אני ספורטאית, אני רקדנית בלט, אני עקרת בית, אני פרחה, לועסת מסטיק בקולי קולות ולובשת איפור כאילו הוא מעיל כבד. אני ג'ולי אנדרוס בצלילי המוסיקה. לבשתי ופשטתי דמויות והתמונות שלי בדמויותי השונות הלכו והתאספו סביבי וניתלו על הקירות. ופתאום אני מסתובבת במעגל ומביטה סביבי ומסתובבת ומסתובבת ומסתובבת עד שאני הופכת להיות הכל ביחד. כל הדמויות כולן באחת ואז הופכת את הסיבוב וכל הדמויות שלי מתפזרות בחזרה על הקירות ונשארת אני.
אני היא ג'ורג'יה. הכל. ולא כלום.
אני גם אמא, אני גם עובדת, גם מפרנסת יחידה, אני גם מתרגלת יוגה, גם מלמדת יוגה, אני רוקדת, כותבת, וגם אלמנה.
גם.
יפה ומכוערת
חזקה וחלשה
גמישה ושבירה
אוהבת ושונאת
חושפת וסגורה
שואלת או עונה
כועסת מבינה
קשה ורכה
מתחילה ולא גומרת
גומרת עוד לפני שמתחילה
מנקה ומלכלכת
נועלת את הדלת
פותחת חזרה.
אז אתמול כשהלכתי לבקר את אהובי , שכבתי לי על הדשא כהרגלי, שוחחתי איתו בשלווה, שאלתי אותו שאלות, כהרגלי, והתשובות עלו ובאו מתוכי.
מהמקום העמוק בו הוא הצפין את נשמתו.
אני מחליפה את השם של הבלוג.  אני אלבש ואפשוט דמויות.
כל מיני "אני", יעלו ויבואו אל הכתב. דברים שמעניינים אותי באופן כללי, שאני מתעסקת איתם, חוויות חיי. עולמי.
אני פותחת את הספקטרום.

התעוררות המולאדהארה

את הבן הבכור שלנו ילדנו בהולנד בלידה ביתית, לפני 19 שנים בדיוק. המיילדת שלי היתה מדהימה והשאירה את עצמה מחוץ לתמונה ובעדינותה הראתה לי כמה חכם הגוף שלי ושהוא לא צריך אותי חושבת. לא צריך אותי שיודעת או לא יודעת ללדת, הוא לא צריך אותי מתלבטת או פוחדת.או בטוחה בעצמה. היא הראתה לי בעדינותה הרבה שהגוף שלי יודע ללדת בלעדי. מתוך האינסטינקט. הלידה היתה יפהפיה,  ברקע התנגנה מוסיקה של האחים מילס שמשמיעים את כל כלי הנגינה מגרונם  והיונים ההולנדיות המו בעליית הגג.
בכל התכווצות הייתי שקועה בעולם אחר. התנתקתי מהארץ, והתכנסתי אל עצמי פנימה, כשזה חלף נשמתי עמוקות ולאט לאט התחברתי שוב לחוץ, לעולם. קצב ההתכווצויות וההרפיות היה קצב של נשימות העולם הזה. זו היתה מדיטציה גבוהה והייתי מחוברת לאינסטינקט הבסיסי שלי. המולדאהארה היתה שם ערה לחלוטין. הייתי חיה.הרגשתי ממליטה.
צ'אקרה פירושה המילולי הוא גלגל אם אינני טועה. היא מעין צומת של תעלות המוליכות את האנרגיה בגופינו. התעלות האלה נפגשות בנקודות מסויימות בגוף, הנקודות העיקריות והחשובות ביותר נמצאות בחלק האחורי של הגוף שלנו. בעמוד השידרה.
הצ'אקרה הראשונה- מולדאהארה נמצאת בין פי הטבעת ואברי המין. לפני שעמוד השדרה מתחיל בכלל ובתוכה שוכנת המודעות הרדומה.

המולאדהרה היא צ'אקרת הבסיס.

שם חי האינסטינקט, היצר. שם נמצאת גם החיה שאני.
המיקום שלה מצביע על התיפקוד העיקרי שלה.
אנחנו זה גם היצר שלנו, הוא חזק והוא שומר על הקיום של המין האנושי, לפעמים אפילו על חשבון בעלי חיים אחרים. היצר חשוב, הוא הבסיס להישרדות שלנו, אבל, הוא לא חייב לנהל אותנו. להפך. אנחנו חייבים לנהל אותו.
חייבים.
בזה מותר האדם מן הבהמה. ואם לא נעשה את זה, אם לא ננהל אותו אזי בהכרח הוא ינהל אותנו. ככה זה עם כל דבר, עם הילדים שלנו, עם הזמן שלנו, וגם עם היצרים שלנו.
איך עושים את זה ? הרבה יותר קל להגיד מלעשות, היוגה עוזרת, היא נותנת כלים למי שמעניין אותו להתפתח באופן מובנה, היוגה לימדה אותי להתבונן על עצמי.להתרכז.
כשילדתי הייתי בחוויה של האינסטינקט הזה. למדתי שהגוף שלי יודע דברים שהשכל שלי עוד לא קולט. היוגה עושה בשבילי אותו דבר, מפגישה אותי פיזית עם חוויות רוחניות שאחר כך אני מסוגלת ללמד אותן דרך הגוף. דרך ההתנהגות שלו.
אז אם אני מסתכלת על הרעב כיצר הישרדות, כבסיס לקיום שלי אני מבינה שהוא חובק בתוכו את  מי שאני ודרכו אני יכולה ללמוד על עצמי ואחר כך גם לשנות ולהחליט מי ומה אהיה.
חמש שאלות.
מה אני אוכלת? איך אני אוכלת? כמה אני אוכלת? מתי אני אוכלת? ולמה אני אוכלת?
כשאני שואלת את השאלות האלה בהקשר לאוכל אני מגלה את עצמי, את גבולותי. את יכולת השליטה שלי, את האהבה שלי לעצמי, את ההתחשבות שלי בזולת.
אני חייבת לאכול כדי להתקיים, אבל
מה? עדיף אוכל מזין, ואני ניזונה גם מאוכל אבל לא רק. גם ממראות, משמיעה, ממגע. לא חייבת לראות טלוויזיה ואם כן אז לא תוכניות זולות, לא חייבת לקרוא שטויות ,לא חייבת לאכול בעלי חיים. דואגת ל input למען ה output.
איך? עדיף לבשל באהבה,לשבת מול השולחן, לאכול לאט, ללעוס בתשומת לב, להודות על המזון.
כמה? לא יותר מדי, לא פחות מדי למרות שדיאטה זה In.
מתי? כשאני רעבה. לא גוועת, רעבה, כל אחד לפי צרכיו.
למה? כי ככה המנגנון הזה שנקרא גוף האדם עובד. זה מה שמקיים אותי ואת תנועותי.  את כל עולמי, כולל הרגשי והרוחני ולמזון יש אנרגיה. יש מזון עם ערך נמוך ואפילו שלילי ויש מזון גבוה.
ככה אני מחליטה על מי שאני, דרך היצר הזה. דרך הראיה אותו ודרך הרצון שלי לנהל אותו. אבל היצר הוא חזק ואם אני מרפה מהשאלות האלה אז אני מהר מאוד מוצאת את עצמי אוכלת שטויות במהירות ובעמידה כשאני ממש גוועת, שותה רעל ,ולא חושבת לרגע על אף אחת מהשאלות האלה. ואז שוב חוזרת לשם. מלמדת את עצמי.
המולדאהארה צ'אקרה.
יש עוד הרבה מה להגיד עליה ואולי עוד אומר, אין לדעת מה יבוא בפוסט הבא....

יוגה והקשר בין הגוף לנשמה - חלק ראשון

                                                                             
ביום שהתחלתי ללמד יוגה, התעוררתי בבוקר והמחשבה הראשונה שהיתה לי היא על בחור שאני רואה מדי יום בבית הקפה בו אני יושבת. אנחנו מהנהנים האחד לשניה בראש לשלום.
וזהו.
והנה באותו בוקר הוא היה ראשון בתור המחשבות שלי. ולפעמים זה תור ממש ממש ארוך. שאלתי את עצמי למה דוקא הוא? והתשובה שלי לעצמי היתה - בגלל היוגה.
כמה פשוט זה לשוחח עם מישהו כל כך חד על הבוקר, שתשובותיו ברורות וחד משמעיות, כמה נעים ולא מסובך.
וכטבען של מחשבות ראשוניות, הן נעלמות. שגרת הבוקר מעלימה אותן.
הגעתי לבית הקפה והתיישבתי כשפתאום הוא הופיע. זה הזכיר לי ,אז ניגשתי אליו בלבביות. יש לי הרגשה שהוא לא הבין מאיפה כל החביבות הזו נפלה עליו ואמרתי לו "תשמע, זה אולי הזוי ולא מתאים בכלל אבל היית הראשון שחשבתי עליו הבוקר"
הוא חייך בחיוך רחב ומלא משמעות סמויה שאותה פירקתי בשבריר מילותיים.
"לא, לא ככה" וחייכתי בחזרה ואז סיפרתי לו שאני פותחת קבוצת יוגה ושחשבתי עליו בהקשר הזה.
"את לא מבינה איך את באה לי במקום" הוא אמר "אבל יש לי בעית זמנים, אני לא יכול להתחייב ליום ושעה מסוימים, העסק שלי רוצח לי את הזמן, אבל אני חייב לעשות משהו עם הגוף שלי ועם הנשמה. בקיצור יוגה. אבל אולי שיעורים פרטיים?"
אמרתי לו שזה יקר. וחבל. ולמה לו?
"אל תכנסי לחשבון ההוצאות שלי" הוא ענה לי בצורה חד משמעית שתאמה את מצב רוחי.
צחקתי, וואלה צודק.
הסכמנו על שיעור בשבוע כהתחלה.
הבחור בגילי. חתיך, אמיד, ארכיטקט מצליח בתחומו, גר בבית יפה, יש לו משרד יפה. לכאורה חיים מושלמים.
אבל במפגש שלי איתו בשיעור הראשון ראיתי שלא. השרירים שלו חלשים ולא גמישים.
כולנו כאלה ברמות כאלה ואחרות אבל אנחנו חיים בעולם הפיזי, והרמה הפיזית היא בסיס לכל ההתפתחות שלנו כנשמות על האדמה הזו וכולנו באנו הנה כדי להתפתח.
כמובן שמי שלא חושב ככה גם לא ייתפתח ואולי להפך. הוא ילך ויתנוון.
היכולת שלנו היא אינסופית, יש לנו כמות של אנרגיות שאנחנו לא מודעים לחלק גדול מהן  ויש ביכולתינו הפוטנציאלית לשנות את פני עולמינו לטובה ולרעה אבל אנחנו חייבים להתחיל מהבסיס.
והבסיס לכל היכולות שלנו הוא הגוף הפיזי, הוא הכלי, המרכבה בה נוסעת הנשמה שלנו.
אז....
התחלנו לעבוד. עבדתי איתו קצת על חוזק וקצת על גמישות ותוך שבוע הוא העלה את הקצב לשני שיעורים בשבוע. נתתי לו שני תרגילים לעשות במהלך הזמן שאנחנו לא מתראים. אחד הוא תרגיל נשימה שאפשר לעשות אותו גם תוך כדי ישיבה במשרד. נשימה שממלאה את הריאות וכך מעבירה כמות כפולה ומכופלת של חמצן אל המוח שמעביר אותו אל שאר הגוף מה שמגדיל את החיוניות של כל הרקמות. ואת החיים בכל תא ותא.
תרגיל שני הוא תרגיל שמחזק את כל מרכז הגוף מהבטן.
כעבור שבועיים הוא כבר התנהג אחרת. השרירים שלו רעדו פחות בתוך מאמץ קבוע והוא כבר ידע להגיד לי שהוא מבחין בשינוי. הוא סיפר שהתחיל לעשן פחות והתזונה שלו השתנתה. אמרתי לו שרואים שהוא עובד. הוא שמח.
ואני מתמלאה סיפוק.
אני לא ממש מלמדת אותו, יותר מתרגמת לו את שפת הגוף שלו, יותר נותנת לו כלים שיעזרו לו להבין איפה הוא נמצא בתוך מרחב מציאות חייו. אני אוהבת לעשות את זה ומגלה שגם יודעת איך. לא יודעת איך אני יודעת איך.אבל יודעת :)
אני מאמינה שהתפקיד העיקרי של היוגה הוא לא להפוך אותנו ליוגים קדושים ומתבודדים אלא ללמד אותנו איך לחבר את הגוף אל הרגש, אל התודעה ללמוד איך להקשיב למה שהגוף אומר לנו על עצמינו.
להקשיב לגוף זה הצעד הראשון שמאפשר לנו להקשיב לעצמנו ל"אני" שלנו , זה לשמוע את חולשותיו ולספק לו את הכח שהוא זקוק לו. זה הצעד הראשון במסע הארוך הזה של החיים. ככל שאנחנו מתבגרים הניתוק הולך וגדל.זה לא הכרחי. אפשר גם אחרת.  אדם שלא מכיר את מגבלות גופו ואת מצבו הפיסי לא מכיר את עצמו באופן ישיר ובלתי אמצעי. הוא אולי מכיר את עצמו מעדות חיצונית. דגש על אולי.
העולם שלנו הוא עולם של מגבלות ולכולנו חולשות רק שעלינו להיות מודעים אליהן ולפעול במסגרתן וכל הזמן להזיז ולהרחיב את הגבול. זו דרך חיה ומעניינת לשפר את מציאות חיינו.
כשאהובי מת נלקח ממני כל הכוח. זה היה שפל חיי. חולשתי היתה בשיאה.
שיא עולמי החדש.
במקום הכי נמוך.
זוהי לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בחולשתי אולם זו הפעם הכי חזקה עד כה ושלא אדע ושלא נדע יותר כזה צער. וכשאני מתעוררת בבוקר ומתחילה לתרגל אז תוך כדי התירגול אני מבינה מה מצבי האמיתי, נכון לאותו רגע , בכל הרמות כמובן,ככה אני יודעת אם אני חזקה היום או חלשה. מרוכזת או פזורת דעת ומה אורך הנשימה שלי. זה מלווה אותי לאורך היום, המודעות הזו. ואני יודעת איך לחלק את כוחי ולמה לצפות מעצמי. כשהגוף גמיש, חזק ומחובר לעצמו אז הנשמה גמישה גם . וככל שהנשמה חזקה וגמישה היא מצליחה להתמודד עם השינויים ועם מכשולי החיים בדרך טבעית וזורמת , לפעמים היא עוקפת, לפעמים מרימה רגל ועוברת מעל המכשול.
להאריך את הנשימה משמעו להצליח לשהות במצב מסוים. גם אם המצב מורכב. גם אם כואב. נושמים לעומק למרות שקשה.
יוגה זו לא הדרך היחידה אבל זו דרך מצוינת ללמוד בצורה עמוקה על עצמינו. היא מקיפה את כל ההיבטים החל מהגוף הפיזי, המשך אל הרגש וכלה בנשמה וברוח.
שורה תחתונה
דע את עצמך, זוהי עוצמתך.

ל"ג בעומר אש ואשליות

 

השעה 21:30 . אני במיטה שלי.
לצידי, במקום הריק,  שוכבת ערימת כביסה שלא הספקתי לקפל.
עשיתי אותה בצורה של גוף אם כבר אשליה אז עד הסוף. התחלתי כותבת את הפוסט הזה, מדי פעם אני מתייעצת עם הערימה שלי : מה דעתך? האם כדאי לכתוב כך או אחרת? האם עדיף להשמיט את המשפט הזה? להחליף באחר? הפרזה הזו מבהירה טוב יותר את הכוונה שלי, לא?
הערימה  החמודה לא עונה. אני סלחנית כלפיה, היא עבדה קשה היום. כך או אחרת התרגלתי לעשות את ההחלטות האלה לבד, אם כי אשמח להחליף אותה בגוף אמיתי של מישהו שמדבר.
גם. ולא רק.
ואני מקווה שהערמה לא נעלבת.
בסלון יש 4 ילדות חמודות להפליא,הבנות שלי וחברות שלהן שנשארות לישון.
לפני שניה הן באו לסגור לי את הדלת בקולות של צחוק וחיים חדשים. שאלתי אם אני והערימה שלי מפריעות להן, הן אמרו כן והתגלגלו מצחוק בחזרה לסלון.
אני כנראה ארדם הרבה לפניהן.
הן ב High , בשעתיים האחרונות הן אמרו לי שהן אוהבות אותי בכל מיני צורות ואופנים . ממלאות אותי. וכל זה למה?
כי לפני כמה ימים הן ביקשו שבמקום המדורות של הכיתה הן רוצות לעשות מדורה שכונתית. ואני קפצתי משמחה. הן אמרו שאין להן כוח למדורות האלה. שאלתי למה והן לא ידעו ממש איך לענות לי. אבל אני יודעת למה.
הרי גם אני לא אוהבת את המדורות הכיתתיות האלה, כי תמיד בוחרים לעשות אותן במעין אתר שיש בו מלא מדורות כיתתיות המוניות אחרות. ובחלקן מזמינים  "מפעילים", אלו אנשים שמשתמשים במיקרופונים העוצמתיים שלהם כמו תת מקלע. ששרים וצועקים בקולי קולות, ככה שאני לא מצליחה לשמוע את עצמי חושבת אלא מחשבות שליליות על מה זה הדבר הזה, שגורם לאנשים עם שכל להרוס את השלווה של האש ואת הקסם שסביב המדורה ,עם סיוט מלחמתי שכזה? הם הורסים לי את האש, אליה אני קשורה בעבותות של אהבה.
ותמיד תמיד יש שולחנות עמוסים באוכל וסביבם אנשים שאוכלים בלי הכרה וכאילו אין מחר וחבורת ילדים חסרי מנוח צועקים וצורחים כי אסור להם להתקרב ממש אל האש  אז הם לא מוצאים מה לעשות ומתנהגים כמו קפצונים ולא כמו ילדים. ואני יושבת שם וסובלת ולא מבינה מה לי ולזה.ומרגישה גם את הניכור שם, האמהות  כמו מגיעות לתצוגת אופנה, לפעמים הן מגדילות לעשות ובאות לבושות בלבן צמוד, למדורה.  והקטע הכי עצוב שהן חוזרות הביתה לבנות. ללא רבב. רבות מהן עם פן ועם ציצי מלאכותי וחייבים גם צמיד יהלומים להשלים את התמונה שמכרו להן בתוכנית הארוח האחרונה. והכי גרוע הן מלהגות על "כלום" שכל מה שבא לי זה לנחור בעוז כמו מיס פיגי ,לסובב את הגב, ולנפנף ברעמת שערי הקצר, ולהעיף מישהו אל מאחורי הקלעים של חיי.

                                                                                 
אז השנה קיבלתי חנינה והבנות רצו לעשות עם השכנים. ל"ג בעומר שכונתי. מושלם. הן מסונכרנות איתי לגמרי.
קפצתי על הרעיון עם שתי ידיים מחבקות . הן גייסו את הילדות ואני מיד גייסתי את המבוגרים שהם במקרה גם בין האנשים האהובים עלי על הפלאנטה הזו שלי. התחלנו דיונים איפה כדאי לעשות. אני המלצתי לעשות על השביל שליד הבית. הם התנגדו כי היה להם לא נעים מהשכנים האחרים, אבל אצלי "לא נעים" מת יחד עם אהוב ליבי ואמרתי להם שאנחנו לא עושים שום דבר "לא בסדר" זה ל"ג בעומר למען השם ואם לא עכשיו אז מתי? אני לא פוחדת . לא פוחדת מפקחים ולא משכנים. אני לא עושה רע, אני עושה מדורה קטנה בל"ג בעומר.
אז הם הסכימו איתי. בסופו של דבר הם חילקו את הנטל של כל המדורות של שלושת ילדיהם  היא היתה במדורה הכיתתית והוא בשכונתית.זו היתה מדורת ל"ג בעומר הכי כיפית שעשינו אי פעם. הילדים היו נינוחים. שכבו להם על המזרון והביטו בשמיים. מדי פעם הכניסו עץ אל האש, מדי רגע צלו מרשמלו עד מוות. הוא ואני שתינו בירה והיינו רכים ושקטים. מצאנו פינה מדהימה, צמרות העצים ציירו פתח של לב ענק אל השמיים שבתוכו עפו ציפורים בשמיים הכחולים שהלכו והאפילו.
שעות בין הערביים.
השעות היפות מכל.
לא אכלנו מלא, סתם נישנושים קלים, ביקשתי שיהיה פשוט. כמה שיותר פשוט. כמה שפחות לסחוב. כמה שפחות להתאמץ. רק להיות. רק לנשום לתוך המנוחה הזו. לאש. לחיים.
היה עונג אמיתי. אינטימי. מלא אהבה ושקט וגבולות ברורים. היתה שם רעות. המילה הזו שחלפה מהעולם. לכולם יש ידידים היום. מילה שאיבדה כל תוכן. הוא חבר שלי. הוא לי רע. והבנות שלנו כולן חברות טובות. מארג חיי.
הצטערתי שאישתו לא הצטרפה. היא קפצה לרגע, הפצרנו בה להישאר אבל היא רצתה להיות בבית. לא היה לה חשק לעוד מדורה אחרי הסיוט שהיה יום קודם.
ובעודי שוכבת עכשיו במיטתי ליד ערימת הכביסה האהובה שלי, בעודי מסתכלת עליה והיא מסתכלת עלי בחזרה, אני מדמיינת שיום אחד תכנס אל חיי אהבת אמת ואני מקווה שלא אשחק עד כדי לפספס  את הרגעים האלה ולא בגלל שלא אסמוך עליו כי אני מאז ומתמיד בוחרת לתת אמון. (תמיד. עד הרגע שמועלים בו ואז אני לעיתים מתרסקת ובכל זאת קמה שוב. צריכים היו לקרוא לי נחום. כשאני קמה אני בוחרת לתת אמון מחדש כי האמון, שלי הוא ובתוכי הוא חי. לא אוותר עליו בשביל אף אחד שהרי המעילה בו באה מבחוץ ולא שייכת לעולמי ההומוגני). אז אני מקווה שארצה להיות שם בגלל שאני יודעת שהאהבה נמצאת ברגעים הקסומים האלה גם. ועכשיו אחרי שאהובי מת ,אני יודעת להעריך אותם אפילו יותר. את הדקות הספורות האלה, שהאש מרככת בהם את כל החדות.
אז הילדות שלי ספגו כל כך הרבה מהאהבה הזו בל"ג בעומר הזה והן השפיעו מאהבתן עלי ועל חברותיהן ואני החזרתי להן. כמה האש מחממת ומאירה. כמה האהבה מרפאה.כמה המציאות יודעת להיות יפה.
חיבור.אהבה.
נהנתי מאוד מהחג הזה. הוא היה מפייס ושלם וממלא בכוחות. שוב מוצאת את עצמי בוראת מחדש את עולמי, משלימה עם מציאות חיי שלעיתים כואבת ולעיתים מצחיקה,לפעמים עצובה ולפעמים שמחה עם התהליך שמלמד אותי שאני פחות ופחות ריקה כי אני מתמלאה בתוכן אוהב.
כך או אחרת מציאות חיי יצירתי שלי היא.


                                                               

דוכן האשליות

                                                                               
אז....
אם המציאות היא כמו מסעדה, קורה הרבה פעמים, שלפני שמוכנים להיכנס ממש פנימה, נעצרים במבואה שנמצאת בין הלא נודע לחיים האמיתיים, באזור הדימדומים שבין הבריחה מהמציאות וההתמודדות איתה.
לפעמים עומד שם דוכן ומאחוריו עומד מוכר. זהו דוכן האשליות.
הדוכן נוצץ, ועטור אבנים טובות ומעוצב באופן מושך עין, ואנחנו כמו דגים בדיוק,  נמשכים אל מה שנוצץ. אם נסתכל מקרוב ובתשומת לב נגלה שהוא משופשף בשוליים. שחוק. אבל בדרך כלל אנחנו מתקרבים לשם מלאי כאב ולא רואים טוב.  אז רק נוצץ. אולי אפילו מהדמעות שלנו בעצמינו.
לא כולנו נתקלים בדוכן הזה. יש כאלה שלא רואים כלום כשהם נכנסים כי עינהם עצומות הם מעדיפים את החושך, הם לא מעוניינים לפתוח אותן לעת עתה.
יש כאלה שנכנסים בעיניים פקוחות אמנם  אבל לא מסתכלים ימינה ושמאלה ואז גם אם יש דוכן ויש מוכר הם לא רואים אותו. הם פשוט שוהים שם בלימבו. לומדים לנשום מחדש.
יש כאלה שנכנסים בעיניים פקוחות ורואים את הדוכן ולא מעוניינים במה שיש שם להציע. הם מעדיפים לחוות את הכאב הזה, הם אלה שמאמינים שמגיע להם עונש על משהו. וגם זו אשליה מסוג מסוים.
אבל אני לא מאלה ולא מאלה ואף לא מאלה, אני דוקא מאותם אלה שנכנסו למסעדה הזו בעיניים פקוחות ועל אף הכאב גם סקרניות מאוד. אני מאלה שנעצרו במבואה , שראו את הדוכן, שראו גם שיש חיים מעבר למבואה ובכל זאת העדפתי לעצור וליצור תקשורת  עם המוכר, אני מאוד אוהבת לדבר עם מוכרים. מכל סוג וזה לא שאני אוהבת לקנות כל דבר, אבל כנראה שאני מרוכשי האשליות.
ועוד לפני שהבנתי מה עושה שם האיש שמאחורי הדלפק ומה תפקידו, כבר התגייסתי להצלתו. לנסות ולהוציא אותו מהמטריקס.  בלי לחשב מראש את המחיר בעבור מה שיש למוכר האשליות להציע. זוהי תמימותי.
וכך הוא מוכר האשליות.
תמיד מוכר לנו "כלום" במסווה של הרבה, ואנחנו משלמים  ב"הכל" בתחפושת של מעט. אנחנו חייבים לנקז את כמויות האהבה האדירות שנאגרות לנו בגוף, אהובינו מתו לנו אבל האהבה חיה ופועמת ואין לה נזקקים. והנה בא מוכר האשליות ומיד אנחנו מלבישים עליו את הצורך הזה. "הוא צריך" אנחנו אומרים "אותי בדיוק" אנחנו אומרים "הוא פשוט לא יודע" אנחנו אומרים "הוא מלא כאב".
הוא ולא אנחנו.
וכמו שהתפריט בתוך המסעדה מותאם באופן אישי ככה גם כאן, לכל סועד מותאם הדוכן והמוכר הספציפי שלו. הרבה פעמים מוכר האשליות שלכם יראה אתכם כמוכרי האשליות שלו. מבחינתו גם אתם מאחורי דלפק המותאם לצרכיו, שמציע לו "שום דבר" בתחפושת של "בדיוק מה שחסר לו."  אני לא מאמינה שמוכר אשליות יודע שזהו תפקידו. גם הוא עצמו תקוע במבואה הזו. כמו ניאו בתחנת הרכבת של המטריקס.
כשאני נכנסתי אל המסעדה, נעצרתי במבואה אל מול הדוכן, באמונה שזוהי תחנת עצירה קצרה, לא הייתי מוכנה עדיין לתפוס את הריק. את החלל שעומד לפני. לא רציתי לשבת ליד אחד השולחנות, ולו גם המתאים לי ביותר ולהיות שם לבד.
מוכר האשליות שלי היה נעים אלי.
פזלתי לעבר המסעדה, והוא אמר לי, עזבי שטויות, עזבי חלומות. זו פנטזיה שם. להלהלנד. בואי תיכנסי לכאן, נורא יפה כאן בפנים.יש לי מתכון בדוק להתגברות על הכאב. בדוק אני אומר לך. ואני גם צריך אותך. עזבי צריך, אני רוצה אותך בדוכן שלי.את מתאימה בול לפינה הימנית. נכנסתי. לא יכולה שלא להענות לקריאה שלו. הוא כנראה היה צריך אותי .כנראה הייתי צריכה שהוא יהיה צריך אותי  , כנראה אני הייתי צריכה אותו. והוא כנראה היה צריך את הצורך שלי.
אבל ברגע שנכנסתי, התבלבלתי, לא הבנתי מה יש שם. חיפשתי רצון ולא צורך. רצון הוא חיים ואהבה הוא אנרגיה של הבריאה וצורך הוא אנרגיה בסיסית ונמוכה, הצורך שייך ליצר.
והדוכן שלי היה מלא בעולמו הריק של מוכר האשליות מלא הכאב  והריק בעצמו וכך יכולתי למלא שם את עצמי.
ואולי לא היה שם כלום?
מוזר.
הייתי יכולה להשבע שהיה שם משהו. שהיה רצון. שהיה שם רגש . שהנשמות שלנו התחברו בחיבור עמוק ביותר. שהצלחנו למלא בתוכן אוהב את הריק האכזר. אני זוכרת שהתעוררתי איתו מהתרדמת. אני זוכרת שבכיתי. אני זוכרת שצחקתי. אני זוכרת את עצמי למעלה ולמטה.
מסוכן מאוד לעצור אצל מוכר האשליות. אבל זה גם הכרחי, זה נותן זמן להבין איפה אתה ומי אתה ומה אתה רוצה מחייך החדשים. כשתיכנס למסעדה ותקבל את התפריט כבר תדע יותר על ה"אני" החדש שלך.
מוכר האשליות לא אשם, גם הקונה לא. זו גם לא אשמת המציאות. אין פה אשמים בכלל. להפך, זוהי תחנת הצלה לאוהבים ולרגישים ולפוחדים להיפגע.
אנחנו אלמנים. חלקנו לא יכולים להאמין למציאות שהשתנתה. חלקנו חייבים זמן שהייה בעולם שבין העולמות.
בכל רגע החלום יכול להיות למציאות.  בדיוק כמו בניסוי "החתול של שרדינגר". המבואה היא דוגמא לפיזיקה קוונטית במיטבה. שתי אפשרויות יכולות להתקיים במקביל והצופה הוא זה שיכריע. זה "קשר" עם פוטנציאל מציאותי.והרצון הוא המכריע. הכל עניין של בחירה. ככה זה , פשוט. בתוך כל מציאות קיימת גם פנטסיה. זה קצת מבלבל כי העולם שלנו הוא עולם פיזי. עולם של חומר. וזוהי המאיה (האשליה) בצורתה המוסווית. זוהי האשליה האמיתית. המציאות היא מציאות חלום והחלום הוא לעיתים המציאות. הכל עניין של בחירה. האשליה נמצאת בתוך המסעדה וגם מחוץ לה. ותמיד יש אפשרות לצאת מאחורי הדוכן ולהתיישב ליד אחד השולחנות ולחכות למלצר עם התפריט שמתעדכן ב real time.
חכמים אמרו שהרצון הוא מלפני האלוהים. הרצון הוא כרטיס יציאה מהלימבו אל החיים האמיתיים. הרצון הוא בורא מציאות. רצון שמחובר לכל רמות חיינו, הפיזית, הרגשית והרוחנית.
לא תמיד זה הרגע הנכון, אבל בנקודה מסוימת על ציר הזמן ההחלטה הזו תעשה. איתנו או בלעדינו.
עם הידיעה שלנו או כבחירה לא מודעת.אז מוטב לפתוח את העיניים (פיזי) ואת הלב(רגשי) ולהחליט באומץ (רוח שבה שוכן הרצון כולו) על המציאות אותה נרצה. כי אחרת דלת המסעדה תיפתח וכמו ואקום המציאות תשאב אותנו, רוכשי האשליות למינהם, אל תוכה.
אל המציאות הברוכה. זו שלתוכה נולדנו, זו שעלינו יום יום להודות על קיומה, זו שטומנת בחובה את כל הטוב וכל הרע שיש בעולמינו.
את החושך ואת האור, את האוויר והמחנק, את הכאב והאהבה.
ואת חופש הבחירה.

עוד קצת על המציאות

                                                                           
בימים האחרונים אני חושבת עליה, על המציאות, כמו מסעדה.
חלל גדול, יפה, מואר ומאוורר, עם מקום לכל סועד.
וברגע שאתה מגיע אליה, אתה מתיישב, לפעמים מול הנוף ולפעמים קרוב לבר, לפעמים בינות המון אדם. אם יהיה קשה לך להחליט, תבוא מארחת חביבה ותלווה אותך למקום המתאים לך ביותר ובכל מקרה, מיד אתה מקבל תפריט. יש בו המון מנות, התפריט הוא אישי, כל מה שיש בו מותאם במיוחד בשבילך. המלצר בא לסייע. הוא ממליץ על משהו מסוים. אתה מסרב. אז הוא מציע לך משהו אחר  "משהו טוב" הוא אומר לך "מזין וטעים" אם אתה מסרב,הוא יתחיל להיות מתוסכל אבל הוא לא יתייאש. הוא יבין שאיתך אין ברירה, יש להניח שהוא פשוט ילך למטבח ויביא לך מנה שלישית, שלא דמיינת שהיא קיימת בכלל .אותה תהיה חייב לבלוע. בין אם אתה רעב לזה או לא, בין אם זה טעים או חסר טעם. המקסימום שתוכל זה להקיא בסוף.
אבל אתה תאכל. פה נגמרת הברירה. הבחירה היחידה היא לצאת מהמסעדה. לצאת מהמשחק. להתנתק מהמציאות.
לעומת זאת, אתה יכול להיכנס, להתיישב בנינוחות ולהגיד למלצר שאתה רוצה לחשוב מעט, ובאמת לקחת את מרחב החשיבה הזה. הוא ייתן לך אותו,  אתה תוכל לבדוק טוב, את כל האספקטים: צבע, מרקם, גודל המנה, מצב הרעב אצלך וכו' ואז, אחרי ששקלת הכל, להסתכל שוב  בתפריט ולבחור את המנה המתאימה מכולן, מתוך התפריט .אתה אפילו יכול במקרים מסוימים להחליט על אופן ההגשה. וגם על העיתוי, במסגרת שעות הפעילות של המסעדה כמובן.
ומה אני? האם אומר "לא" לכל הצעת הגשה או אפקח את עיני,אסתכל סביבי ואחליט מבין כל האופציות? האם אהיה קורבן אומלל למציאות שתחליט בשבילי או אישה בוחרת?
שבת בבוקר.
התעוררתי אחרי 4 שעות שינה. אחרי שרקדתי עד כלות.
התעוררתי מאוהבת בילדי. כל שרציתי זה לאהוב אותם, להיות איתם, לעשות בשבילם, לשחק איתם.
אבל הם רצו ללכת לעיסוקיהם. אחת לחברה, אחרת לצופי ים הבן ללמוד למתכונת בהיסטוריה, הגדול לישון.
שיחררתי אותם לדרכם. לעולמם.
זוהי דרכי. אוהבת אבל משחררת. כמעט תמיד ובאופן גורף. למדתי שלאחוז זה ההפך מלאהוב. שהרצון חייב להיות משותף. אני משחררת כי אז, אולי, יתגלה הרצון שמנגד. אם הוא צריך להתגלות הוא יתגלה.אם הוא קיים, הוא יתגלה, אם זה הזמן הוא יתגלה. ואם לא אז אני אמצא משהו מדויק יותר למציאות חיי. אני משחררת גם את רצוני שלי כדי לא לכפות אותו על אף אחד.
אז נשארתי לבד בבית. עם עצמי. שמחתי שהילדים לא מרגישים אחריות עלי כי המצב הנכון הוא המצב ההפוך שבו אני האחראית עליהם. בעודי לבדי, מחשבות מסוימות רצו לתפוס אותי אבל אני רציתי לתפוס אחרות דוקא. אז שיחקתי איתן תופסת ומחבואים בזמן שסידרתי לי את חיי. דברים שדחיתי, שלא רציתי, שלא הייתי מסוגלת לעשות. כל פעם שעלתה מחשבה לא רצויה נשפתי אותה לתוך שקית נייר חד פעמית.
שמתי מוסיקה שאני אוהבת והייתי בחברתי. באופן מודע, לא מילאתי את שעותי בפעילות שתסב את תשומת ליבי החוצה, אלא בעשיית יומיום פשוטה. נכנסתי פנימה.  שלווה גדולה היתה בזה. הריק לא היה דומיננטי. זרמתי עם יומי.
בישלתי, עשיתי חשבונות של העסק. עצרתי כשהבנות חזרו, שיחקתי איתן קצת, פיטפטתי.ישבתי איתן לאכול. חזרתי לחשבונות.
היום התמלא בצורה נעימה מאוד. וגם הכלים בכיור. אבל לא היה לי אכפת.
אני משלימה עוד שלב  בתהליך הפרידה. ועכשיו נפתחות האופציות, אני רואה שהתפריט הוא מגוון.

חבר קרוב שאל אותי אם אהובי היה איתי בריקודים.
עד הרגע שהוא שאל אותי את זה לא שמתי לב שהפעם הוא לא בא, שהפעם הלכתי לבד.
שיט.
הוא לא היה איתי במסיבה. פעם ראשונה שהלכתי בלעדיו. פעם ראשונה מזה שנתיים כמעט. ואפילו לא הייתי מודעת לזה.
הייתי בשוק. הייתי בהלם. הייתי ה מ ו מ ה. אבל זה  גם שימח אותי.
וממש לפי התוכניות שלי, לפני שיצאתי לרקוד בערב שישי, הלכתי לחברה. חברה חדשה השייכת לעולמי החדש, למארג חברי החדשים. הלכתי אליה כדי לראות את המשך הסרט, כשפתאום במהלך הערב חדרה אלי מעין תחושת חוסר ביטחון וחוסר החלטיות. חשבתי שאני רוצה להיות בבית עם הילדים ושאולי לא אלך.זו אולי היתה הנקודה המדויקת שבה החליט אהובי לא לבוא איתי או שנישמתי ,שם ,החליטה שאוכל הערב בלעדיו. שיתפתי אותה, את חברתי בחוסר רצוני הפתאומי.
"יוצאים וזהו" היא אמרה וסחבה אותי החוצה.
 נו.... זרמתי.
המועדון היה צפוף בטירוף, לא היה מקום לעמוד לא כל שכן לרקוד. אמרתי לעצמי: "שיט. ידעתי. הייתי צריכה להישאר בבית". לראשונה מאז הפעם הראשונה שבה יצאתי לרקוד, ממש לא מצאתי את מקומי ואז ראיתי את החברים שלי ששמחו לקראתי עד בלי די וחיממו לי את הלב ואת הרחבה. והתחלתי להשתחרר.
לראשונה רקדתי בעיניים פקוחות לרווחה. מייצרת אינטראקציה עם הסובבים. עם בחור מקסים שאני מכירה כבר שנים. הוא תמיד רוקד במסיבות האלה. הוא תמיד מסתכל עלי ואני אף פעם לא מראה סימן. לא מתייחסת. במסיבה שעברה הוא בא להתישב לידי כשעצרתי רגע לנוח ואני לא התייחסתי אליו בכלל. הייתי אדישה. סגורה למציאות שמזמנת לי כל הזמן, שמציעה לי מתפריטה העשיר ביותר ואני אומרת "לא" אני לא מעוניינת במנה הזו. רוצה מנה אחרת. המלצר אומר "אין" ואני אומרת "טוב, אז לא רעבה".
ביום שישי האחרון הפסקתי את מצב השהייה שלי והבטתי בתפריט.
אני עומדת במקום של בחירה, לראשונה בחיי אני רואה שהמציאות לא מציבה אותי אל מול ה "אין ברירה" אלא פשוט מציעה לי את מגוון האפשרויות העומדות לרשותי ואני במצב רגוע, יציב ובהיר. אני יכולה לבחור. המציאות לא כופה עלי דבר. היום,  בבגרותי החדשה, שנתיים כמעט אחרי שהתהפך עלי עולמי אני רואה את האפשרויות ולא עומדת באין אונים מולן. בעיניים עצומות. מסרבת לראות. לטעום. לחוות. אני לא קורבן למציאות, אני אחראית לבחירותי ונראה לי שכל שאבחר לא אצטרך להקיא, כי זה יהיה מדויק לתמונת חיי.
אני בוחרת את דרכי בחיים.

אסקפיזם או פגישה עם המציאות

                                                                         
לפני הרבה שנים, סבתא שלי  שברה את הירך. היא סבלה מכאב איום ושהתה בבית חולים. באחת הפעמים שבאתי לבקר אותה היא התחילה לדבר אל הלמפה. כלומר אל הכלום.
היא דיברה אל העולם שמעבר לכאב. היא חיתה בתוך פנטזיה כי המציאות היתה בלתי נסבלת.
באופן מסוים גם אני הייתי שם לאורך כל התקופה האחרונה.
עברתי בין פנטזיה אחת לרעותה. כנראה שהמציאות היתה בלתי נסבלת. היא היתה הריק.
אז כמנגנון הגנה הנפש שלי התבייתה על פנטזיה.
הראשונה היתה ממש רחוקה. גבר מדהים ועמוק, שנכנס אל חיי עוד לפני שאהובי מת. כמטפל הוא נכנס אל ביתי והוא טיפל בו במסירות אין קץ וברגישות גדולה. אבל הוא איש נשוי אז התאפקתי נואשות מכל סימן לרגשותי. היום הוא בין חברי הטובים ביותר.אבל אז הוא היה משהו אחר, הוא היה דמות ראשית בהצגה הגדולה ששמה "כלום לא קרה" אבל התעוררתי מזה, לא בזכות היותי גיבורה כל כך גדולה אלא  בזכות פנטזיה אחרת שמילאה את ליבי.והיא באה בדיוק בזמן ובמקום, לא הייתי מסוגלת לחיות אז בלעדיה. ואני מודה לה מעומק ליבי הפועם בחיות.
אני חושבת שלראשונה מזה שנתיים כמעט, אני מתעוררת מחלום וכל זה בזכות האיגנציה. תרופה הומאופטית שקיבלתי מההומאופתית שלי והיא ניתנה לי בגלל כאבי בטן ובגלל המקום הרגשי המורכב שבו הייתי. ביום שלקחתי את התרופה התעוררתי מהחלום.
איגנציה, איגנציה אהובתי, איך הערת אותי מחלומי.
תודה.
אני מודה על זה. הגיעה העת להתעורר. וההתעוררות מלווה בשמחה. אני לא מפסיקה לחייך.
אני הולכת בערב לראות סרט אצל חברה ואחר כך אנחנו יוצאות לרקוד, נפגוש שם את החבורה הקבועה, שני זוגות מקסימים, חברים טובים שלי, שאוהבים אותי ואני אותם. מכל הלב. אנחנו נרקוד ונצחק ונשתה.
אבל זה לא רק זה. הילדים שלי, העבודה שלי, הכתיבה שלי, היוגה, הפסיפס שהתחלתי לעשות על השולחן במרפסת.
הפנטזיה יוצאת לי מהסיסטם כי אני לא צריכה אותה יותר. היא כבר לא משמשת אותי. אני רוצה את המציאות האמיתית.
אמנם, פגשתי מציאות עצובה בימים האחרונים, אבל היא לא המציאות שלי. היא מציאות החלום. היא המקום אליו ברחתי כדי שלא אצטרך לחוות את כאב מציאות חיי שלי,  אלא מה?
מציאות חיי היא לא משהו שאני צריכה לברוח ממנו יותר. עבדתי רבות בחודשים האחרונים כדי למלא אותה. והנה, לפתע פתאום, עם הויתור על האסקפיזם שבו שהיתי, אני מסוגלת לנשום ובגדול יחד עם כאב אובדני.
אז....
שוב, תודה לך איגנציה. תודה לך פנטסיה.
מילאת את תפקידך נאמנה, היה טוב, היה מספק אבל הגיע הרגע לומר שלום. לחייך חיוך רחב ולפגוש את המציאות מחדש, בלעדייך. אני מצפה בעיניים סקרניות לראות מה תביאי לי הפעם ומאיפה זה יצוץ, לאורך כל הדרך עשית בי כרצונך, ואני אוהבת אותך. אוהבת אותך וסומכת עלייך שמה שלא יקרה, יקרה לטובה. לימדת אותי לא אחת שהטוב והרע הם אותו דבר, פשוט יושבים בצד אחר של המטבע  וכל שצריך לפעמים הוא לשנות זוית ראיה.

עצמאות

                                                                       

                                                         

                                                          מומלץ להגביר את הווליום

 

החגים הם חלק מהמציאות והמציאות בשבילי היא האלוהים. איתה אני מנסה לא להתווכח.מנסה. היא היא הדיונה שאיתה אני משתדלת להתמזג. משתדלת.
אני שואלת את עצמי הבוקר, בנסיונות להתחבר למציאות החיצונית שלא כל כך פשוט להתחבר אליה, האם כל עצמאות כרוכה במאבק, האם קיים מישהו שהרגיש עצמאי, פשוט, סתם ככה כמתנת אל, או שמא תמיד צריך להלחם על מנת לשחרר אי אילו כבלים שאוחזים בנו מעצם היותנו אדם על האדמה הזו.
במאבק על עצמאות המדינה מתו אנשים לרוב. למען ביטחוננו שלנו, למען הרעיון של מדינה עצמאית.לא מכירה סיפור על מדינה שהגיעה לעצמאותה ללא מאבק עקוב מדם.
ואני, מסתכלת על מקומי היום ומבינה שאני במאבק על עצמאותי. אמנם היא נכפתה עלי, אבל, כך או אחרת עלי להאבק, והמאבק הזה גורם לי לדמם. וכמו שבפסח עלי היה להסכים לשינוי ולקחת אותו באחריות. בדיוק כמו שבני ישראל הסכימו לצאת ממצרים ומעבדות לחירות כך גם אני הסכמתי לקחת על עצמי את השינוי על כל הכרוך בכך. זו הדרך, דרך השינוי, שינוי שקשור בעצמאותי. ועצמאות בראש ובראשונה קשורה בגבולות.
עצמאותי היא קודם כל תחימת גבולותי.
אותם גבולות  שבתחילה לא היו קיימים, שאחר כך הקמתי אותם בדם יזע ודמעות, אותם גבולות שהקמתי ביחס לחיים המשותפים איתו, ביחס אליו, אותם גבולות שטושטשו ותחמו את שנינו כאחד, אותם גבולות שויתרתי על חלקם בשביל לקיים את המשפחה שלנו, אותם גבולות שתחמו אותי מחדש ובתוכם הייתי לאישה שאני,  אידבידואלית בתוך איחוד מקודש. אותם גבולות שייצרו את תבנית חיי, אותם גבולות שנפלו במותו וגרמו לי לקרוס אל תוך הריק, אותם גבולות שעכשיו אני מקימה מחדש, מקימה אותם מחדש מתוך הריק אל מול העולם כולו כיחידה. לבד.
שוב אני חוזרת אל השאלה האם כל עצמאות כרוכה במאבק.
והתשובה היא - כנראה שכן.

אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים 

1.אני הולכת ברחוב.

יש בור עמוק במדרכה.אני נופלת פנימה.

אני אבודה. חסרת אונים.

אין זו אשמתי.

נצח עד שאני מצליחה לצאת

2.אני הולכת ברחוב.

יש בור עמוק במדרכה

אני מעמידה פנים שאיני רואה אותו

אני נופלת פנימה.

קשה להאמין שאני באותו מקום,

אבל אין זו אשמתי.

זמן רב עובר עד שאני מצליחה לצאת.

3. אני הולכת באותו רחוב.

יש בור גדול במדרכה.

אני רואה אותו שם.

בכל זאת אני נופלת פנימה. זה כבר הרגל.

עדיין עובר זמן רב עד שאני מצליחה לצאת.

4.אני הולכת באותו רחוב.

יש בור גדול במדרכה.

אני עוקפת אותו.

5.אני הולכת ברחוב אחר.

זוהי עצמאות.
זוהי עצמאותי.

אני עושה את בחירותי על פי שיקלולים שונים מבעבר, ובהתבסס עליו. אני לבד. עצמאית בחיי, בעבודתי ובבחירותי. הבחירה להתבגר, להתגבר ולהסתכל סביב על הבור בו אני חיה. לבחור אם לצאת. לבחור מתי. להשקיע בזה את המאמץ. לשלם את מחיר העצמאות בין אם בחרתי בה ובין אם נכפתה עלי.
להיות עצמאית זה אמנם, לא בהכרח להיות לבד, אבל בהכרח זה לדעת מי אני ולאן פני מועדות , אני עצמאית בדעתי.

יום העצמאות, זה יום עצוב. זה יום שבו כל אחד מכיר מישהו שנפל בקרב באיזו מלחמה, שמת. מישהו שאיבד אדם יקר בפיגוע או שמע על מישהו כזה. יום עצוב.

זה יום עצוב שמהול בשמחה.
מציאת גבולותי החדשים מתוקף "היותי", פשוט, ממלאת אותי שמחה.
ההתרסקות היתה בלתי נמנעת ובלתי נסבלת, והשמחה מתגלה אט אט. טפח אחר טפח, גבולותי מתגלים לי, אני מוצאת אותם בעדינות בתוך מציאות חיי ומודה על יכולתי לבנות משהו מחדש בתוך התופת.
יום הזכרון צמוד ליום העצמאות למען נזכור תמיד את מחיר העצמאות הזו. כי אין את האחד בלי האחר.למען נזכור שכל קורבן שהקרבנו בדרך אל המטרה הוא כנראה קורבן ראוי וכל שנוכל הוא למלא את הייעוד שבעבורו מתו יקירנו. שנסתכל על המדינה וכל אחד בתחום אחריותו יעשה אותה טובה יותר וראויה יותר לחיות בה. שנוכל להסתכל בגאווה גדולה על המשפחות השכולות ולקיים את מצוות המתים כיוון שבחרנו בחיים. 

שנסתכל ונראה אותנו עצמינו ואת דרכינו אל העצמאות הפרטית שלנו, שנדאג שהמתים, לא לשוא מתו אלא בעבור מטרה ראויה שהתקיימה.שנבנה את חיינו כמדינה שטוב לחיות בה. אנחנו אחראים לקיים את המטרה הזו. אני אחראית להתבגר ולשאת באחריות שלי.
אנחנו אחראים על עצמינו ועל מחיר העצמאות הזו שבעבורה נאבקנו ונאבקים עדיין. שבעבורה אנחנו משלמים.
משלמים לעד.

למלא את הריק - מדריך לאודסיאה בחלל

                                   פוסט זה מוקדש לכל מי ששאל מאיפה הכח להמשיך ולחיות                             

כדבר ראשון יש להכיר אותו. להכיר בו. בריק.
בשביל להכיר בו יש לגעת בו. לגעת ממש. למשש. לעצום עיניים ולטבוע. לתת לו לטלטל אותך. לתת לו להעיף אותך לעומק המחשכים ולתת לו להחליט מתי ואיך למשות אותך החוצה. להיות כלום. להיות הריק הזה בכבודו ובעצמו. לפחד. ללכת לאיבוד. ולבכות.
לבכות עד כלות. לבכות כאילו כל העולם תלוי בנביעה הזו. בדמעות האלה שנראה שלא יגמרו לעולם.
להכיר בקור שבלב. למצוא שם את האפס המוחלט. הוא לא נמצא בשום מקום אחר על פני האדמה הזו, אלא בליבו שותת הדם של הנוסע בזו האודיסאה. מסע רב תלאות.
הריק הזה הוא בלתי נתפס. הנטייה הטבעית לפעמים היא למלא אותו במשהו.במישהו. שהלב לא יהיה ריק לרגע. לפעמים כל שתרצה יהיה להרגיש אותו.ששום אחד לא ייכנס שם. ובאותה מידה לא להרגיש גם שום דבר אחר. לא להרגיש.
אז תן. תן לנטיה הטבעית לעשות את שלה. תתמלא מכלום. ממשהו. ושוב תתרוקן מחדש. עד שתבין. ריק. כל כך ריק שם. תקשיב.
תקשיב לפעימת הלב. איך היא השתנתה. היא לא רגילה בכלל. הלב עומד להתפוצץ. מקור, מריק ,ממלאות, וריק שוב. ככה הוא הריק הזה. אפילו לא כלום הוא משהו לעומתו. הוא חדש. אף פעם לא ניתקלת בו. מה זה? תשאל את עצמך... תשאל אותו. מי אתה? מה אתה רוצה מחיי?
ותנשום.
תנשום עמוק, תנשום לבדך, בכוחות עצמך תשאף את האוויר, לעומק הריאות שלך, לעומק כאבך.
ותשחרר.
תשחרר קצת מהתופת בכל נשיפה.
תעשה את זה. אלו הוראות הפעלה ברורות. עכשיו. תשאף לעומק ותוציא את כל האויר. לאט. לאט. לאט אבל עמוק.
תן ללב שלך לפעום ככה. בטירוף. תן לו להתמלא בדם עד כדי התפוצצות. מ 0 ל 100 בשבריר שניה ומתרוקן באותה המהירות ממש ואפילו מהר יותר. טלטלה. תפתח את העיניים שלך ותסתכל לו בעיניים. בכיעור שלו וביופי. תתבלבל.
תקבל את זה שאין לך כוח. הכוח מת. תתיאש תתבודד. תרגיש את הכאב.
אל תחפש נחמה שטחית. היא תעשה את הריק- ריק יותר.
תברח.
תברח כל עוד נפשך בך. תדמיין שכל זה לא קרה. תצחק, תאכל, תהנה מכלום כאילו אין מחר. כאילו כל זה לא קרה. כאילו האחיזה של החושך בלב שלך לא היתה ולא נבראה. כאילו האובדן לא כאן. לא קיים.
תשקר. תשקר לעצמך, תשקר לחבריך. אני התגברתי. תגיד לכולם. זהו. לא כואב יותר. לא קר.
ושוב תיכנס למיטה ותכאב בכל הגוף. אפילו בציפורניים, אפילו בקצות השערות.
אתה כבר תבין שזה לא עובד.אתה לבד.
ותכעס. תכעס על כולם. על כל העולם. תצרח ותבכה ותבעט ותרביץ. ותצרח אל החלל. איך הלכת? איך נטשת? איך לא בחרת בי? בחיים? איך בגדת? איך נתת סתם כך למוות המחורבן הזה לקחת את נשמתך מכאן?
תכעס. תכעס  ותסלח. ותכעס שוב. עד שלא יישאר שם כלום ושוב תפגוש את הריק. את החלל האיום והנורא הזה שכל דבר טוב ממנו. כל דבר.
הוא. החלל הזה . הוא המפלצת בהתגלמותה. הוא כל הלא נודע. הוא הפחד והחושך בעצמו.
האפס המוחלט.
תיגע בו ואתה קפוא. זה המוות. הריק הזה הוא המוות.
לך.
תגיד לו, לך.
תצרח
לךךךךךךךך.
תקבל את זה שהוא נשאר. הוא כאן לתמיד. תשלים עם חולשתך. תשלים עם העובדה שאתה כלום לעומתו.אז  ואולי רק אז באמת תדע, שמהעפר באת ואליו תשוב. אז ורק אז תדע שכהשמש זורח, למענך הוא עושה זאת.
תתמכר. תתמכר. תתמכר אל הכאב הממלא את ריק חייך.את הריק של נשמתך.  לעצב המתוק.
תתמכר אל הכאב שממלא את חלליך,  תתמכר אל הכאב שממתיק את מרירותך, שמזכיר לך את אהבתך. שמחבר אותך אל עצם קיומך. תשרוט את עצמך. שיכאב עוד יותר.
עד שיימאס לך. עד שתגיד די. לא עוד. לא רוצה לכאוב יותר.ואז. רק אז תרצה לצאת. כשתמצה את מלוא עומק כאבך.
וצא. צא החוצה מתוך הבור הזה שלא אתה כרית ופניך אל האור.
תחייך. תמצא טוב. בשמש, ברוח, במים הזורמים, בצחוק של ילד בשירת הציפורים. במוסיקה.
תתעקש.
תעשה עם עצמך משהו. עם עצמך. תמלא באהבה את הריק שבנשמתך. את החלל. אהבה למשהו. לעצמך. אהבה לעצמך. אולי זה הזמן להכניס אהבה למישהו אחר. נשמה חדשה. תרקוד. תשיר. תצייר. תבשל. תצא.
תתחזק, תחליט על מהלך יומך. תתכנן. תמלא את חייך בתוכן. תכיר חברים חדשים, תיפתח. כמו הפרחים באביב. תהרוג את המוות ותנפח חיים בחייך.
 בחייך.
 הנה זה קורה. אתה כבר יכול לו.
מלחמת האור בחושך. היא לא נגמרת לעולם. יש לו כח לכאב.אבל עכשיו גם לך.  הוא בא והולך ומשתלט על נשמתך, אבל אתה כבר יותר חזק.אתה ממלא את ימיך באהבה. וצריך רק אור קטן בשביל לנצח חושך גדול. אתה מחליט מתי ואיך. אתה כבר מבין שאתה אחראי על נשמתך. על האור. אתה כבר מבין שזה לא הזמן שעובר ומרפא, אלא מה עשית בתוכו. כמה נגעת בעומק נשמתך,כאביך. דבר עם עצמך. תחפש את הקסם. תתמלא בשפע היופי שיש לעולם הזה לתת.
עכשיו. כשנגעת במוות אתה כבר יכול להבין מתוך חווית גופך את הערך הרב שיש בחיים. החיים כולם. האבן, העץ, האש, המים,הנשימה, הנביעה הפנימית. העשיה, יצירת יש מאין, אהבה.
אתה כבר מבין שאתה עומד במקום אחר. שלראות את האור זו בחירה. אתה עכשיו במעמד של בוחר. מה תחליט. מה?
כף המאזניים עומדת לפניך. יש לך זכות בחירה. חיים או מוות.
ובחרת בחיים.
אמן.

כל אחד והחלל שלו . (2001:אודסיאה בחלל)