ל"ג בעומר אש ואשליות

 

השעה 21:30 . אני במיטה שלי.
לצידי, במקום הריק,  שוכבת ערימת כביסה שלא הספקתי לקפל.
עשיתי אותה בצורה של גוף אם כבר אשליה אז עד הסוף. התחלתי כותבת את הפוסט הזה, מדי פעם אני מתייעצת עם הערימה שלי : מה דעתך? האם כדאי לכתוב כך או אחרת? האם עדיף להשמיט את המשפט הזה? להחליף באחר? הפרזה הזו מבהירה טוב יותר את הכוונה שלי, לא?
הערימה  החמודה לא עונה. אני סלחנית כלפיה, היא עבדה קשה היום. כך או אחרת התרגלתי לעשות את ההחלטות האלה לבד, אם כי אשמח להחליף אותה בגוף אמיתי של מישהו שמדבר.
גם. ולא רק.
ואני מקווה שהערמה לא נעלבת.
בסלון יש 4 ילדות חמודות להפליא,הבנות שלי וחברות שלהן שנשארות לישון.
לפני שניה הן באו לסגור לי את הדלת בקולות של צחוק וחיים חדשים. שאלתי אם אני והערימה שלי מפריעות להן, הן אמרו כן והתגלגלו מצחוק בחזרה לסלון.
אני כנראה ארדם הרבה לפניהן.
הן ב High , בשעתיים האחרונות הן אמרו לי שהן אוהבות אותי בכל מיני צורות ואופנים . ממלאות אותי. וכל זה למה?
כי לפני כמה ימים הן ביקשו שבמקום המדורות של הכיתה הן רוצות לעשות מדורה שכונתית. ואני קפצתי משמחה. הן אמרו שאין להן כוח למדורות האלה. שאלתי למה והן לא ידעו ממש איך לענות לי. אבל אני יודעת למה.
הרי גם אני לא אוהבת את המדורות הכיתתיות האלה, כי תמיד בוחרים לעשות אותן במעין אתר שיש בו מלא מדורות כיתתיות המוניות אחרות. ובחלקן מזמינים  "מפעילים", אלו אנשים שמשתמשים במיקרופונים העוצמתיים שלהם כמו תת מקלע. ששרים וצועקים בקולי קולות, ככה שאני לא מצליחה לשמוע את עצמי חושבת אלא מחשבות שליליות על מה זה הדבר הזה, שגורם לאנשים עם שכל להרוס את השלווה של האש ואת הקסם שסביב המדורה ,עם סיוט מלחמתי שכזה? הם הורסים לי את האש, אליה אני קשורה בעבותות של אהבה.
ותמיד תמיד יש שולחנות עמוסים באוכל וסביבם אנשים שאוכלים בלי הכרה וכאילו אין מחר וחבורת ילדים חסרי מנוח צועקים וצורחים כי אסור להם להתקרב ממש אל האש  אז הם לא מוצאים מה לעשות ומתנהגים כמו קפצונים ולא כמו ילדים. ואני יושבת שם וסובלת ולא מבינה מה לי ולזה.ומרגישה גם את הניכור שם, האמהות  כמו מגיעות לתצוגת אופנה, לפעמים הן מגדילות לעשות ובאות לבושות בלבן צמוד, למדורה.  והקטע הכי עצוב שהן חוזרות הביתה לבנות. ללא רבב. רבות מהן עם פן ועם ציצי מלאכותי וחייבים גם צמיד יהלומים להשלים את התמונה שמכרו להן בתוכנית הארוח האחרונה. והכי גרוע הן מלהגות על "כלום" שכל מה שבא לי זה לנחור בעוז כמו מיס פיגי ,לסובב את הגב, ולנפנף ברעמת שערי הקצר, ולהעיף מישהו אל מאחורי הקלעים של חיי.

                                                                                 
אז השנה קיבלתי חנינה והבנות רצו לעשות עם השכנים. ל"ג בעומר שכונתי. מושלם. הן מסונכרנות איתי לגמרי.
קפצתי על הרעיון עם שתי ידיים מחבקות . הן גייסו את הילדות ואני מיד גייסתי את המבוגרים שהם במקרה גם בין האנשים האהובים עלי על הפלאנטה הזו שלי. התחלנו דיונים איפה כדאי לעשות. אני המלצתי לעשות על השביל שליד הבית. הם התנגדו כי היה להם לא נעים מהשכנים האחרים, אבל אצלי "לא נעים" מת יחד עם אהוב ליבי ואמרתי להם שאנחנו לא עושים שום דבר "לא בסדר" זה ל"ג בעומר למען השם ואם לא עכשיו אז מתי? אני לא פוחדת . לא פוחדת מפקחים ולא משכנים. אני לא עושה רע, אני עושה מדורה קטנה בל"ג בעומר.
אז הם הסכימו איתי. בסופו של דבר הם חילקו את הנטל של כל המדורות של שלושת ילדיהם  היא היתה במדורה הכיתתית והוא בשכונתית.זו היתה מדורת ל"ג בעומר הכי כיפית שעשינו אי פעם. הילדים היו נינוחים. שכבו להם על המזרון והביטו בשמיים. מדי פעם הכניסו עץ אל האש, מדי רגע צלו מרשמלו עד מוות. הוא ואני שתינו בירה והיינו רכים ושקטים. מצאנו פינה מדהימה, צמרות העצים ציירו פתח של לב ענק אל השמיים שבתוכו עפו ציפורים בשמיים הכחולים שהלכו והאפילו.
שעות בין הערביים.
השעות היפות מכל.
לא אכלנו מלא, סתם נישנושים קלים, ביקשתי שיהיה פשוט. כמה שיותר פשוט. כמה שפחות לסחוב. כמה שפחות להתאמץ. רק להיות. רק לנשום לתוך המנוחה הזו. לאש. לחיים.
היה עונג אמיתי. אינטימי. מלא אהבה ושקט וגבולות ברורים. היתה שם רעות. המילה הזו שחלפה מהעולם. לכולם יש ידידים היום. מילה שאיבדה כל תוכן. הוא חבר שלי. הוא לי רע. והבנות שלנו כולן חברות טובות. מארג חיי.
הצטערתי שאישתו לא הצטרפה. היא קפצה לרגע, הפצרנו בה להישאר אבל היא רצתה להיות בבית. לא היה לה חשק לעוד מדורה אחרי הסיוט שהיה יום קודם.
ובעודי שוכבת עכשיו במיטתי ליד ערימת הכביסה האהובה שלי, בעודי מסתכלת עליה והיא מסתכלת עלי בחזרה, אני מדמיינת שיום אחד תכנס אל חיי אהבת אמת ואני מקווה שלא אשחק עד כדי לפספס  את הרגעים האלה ולא בגלל שלא אסמוך עליו כי אני מאז ומתמיד בוחרת לתת אמון. (תמיד. עד הרגע שמועלים בו ואז אני לעיתים מתרסקת ובכל זאת קמה שוב. צריכים היו לקרוא לי נחום. כשאני קמה אני בוחרת לתת אמון מחדש כי האמון, שלי הוא ובתוכי הוא חי. לא אוותר עליו בשביל אף אחד שהרי המעילה בו באה מבחוץ ולא שייכת לעולמי ההומוגני). אז אני מקווה שארצה להיות שם בגלל שאני יודעת שהאהבה נמצאת ברגעים הקסומים האלה גם. ועכשיו אחרי שאהובי מת ,אני יודעת להעריך אותם אפילו יותר. את הדקות הספורות האלה, שהאש מרככת בהם את כל החדות.
אז הילדות שלי ספגו כל כך הרבה מהאהבה הזו בל"ג בעומר הזה והן השפיעו מאהבתן עלי ועל חברותיהן ואני החזרתי להן. כמה האש מחממת ומאירה. כמה האהבה מרפאה.כמה המציאות יודעת להיות יפה.
חיבור.אהבה.
נהנתי מאוד מהחג הזה. הוא היה מפייס ושלם וממלא בכוחות. שוב מוצאת את עצמי בוראת מחדש את עולמי, משלימה עם מציאות חיי שלעיתים כואבת ולעיתים מצחיקה,לפעמים עצובה ולפעמים שמחה עם התהליך שמלמד אותי שאני פחות ופחות ריקה כי אני מתמלאה בתוכן אוהב.
כך או אחרת מציאות חיי יצירתי שלי היא.