פגשתי אותו.
את האחד שממלא את חללי.
באופן מכוון לא השתמשתי כאן בזמן עתיד.
אני לא יודעת, כמו כולם, מה יהיה.
יש לי איזשהו מושג על עכשיו.
ועכשיו הוא ממלא.
אפילו בימים שבין הזמן שקבענו לזמן שנפגשנו, חשתי והרגשתי אותו והוא כבר היה בתוך מרחבי, ממלא את החלל.
איך? אני צועקת לחלל
איך זה יכול להיות שבאחת, נעלם לי ככה העור, שנמס ככה הבשר, שהעצם ככה הפכה לחומר חדיר?
הוא חודר לי אל תוך העצמות.
מה זה הקסם הזה?
האם זו אהבה?
או שמא זוהי המשיכה האיומה והנוראה שהאהבה משתמשת גם בה, כמו בכולנו, על מנת לקיים את עצמה?
ככה זה, הוא אומר, כשכל החלקים נופלים למקום, הראש והלב והגוף.
אני כל כך רוצֶה אותָך
אני כל כך רוצָה אותְך
ומה אחר כך?
האם ככח נגד תחול עלינו מטריית כוחות ההתנגדות והדחיה?
בשני קצות קשת חיי יושבים להם אהבה ופחד,יושבים על כסאות נוח, שותים את דמי אל מול הנוף. קושרים יחדיו קשר למען התפתחותי.
אין לי מה לדבר עליהם איתו, הם יתנהגו אותי, יטלטלו אותי ואני זו שאצטרך ליישר ולשחרר קלות, את עניבת החנק שהם ייקשרו על אהבתי.
האם אוכל להם הפעם?
כמה אומץ דרוש לי כדי להכנס שוב, רפויה, אל היכל האהבה.
להכנס פשוטה,
ערומה.
האהבה
היא זו שפתחה לי את עיני הרגש והראתה לי את האיש שממלא את חללי, תראי חווה, היא אומרת, הנה גבר.
נשימתי נעתקת, הבכי עומד במעלה הגרון.
לא עולה לא יורד.
כל מי שעמד עד כה אל מול שערי, כל מי שנכנס, כל מי שיצא, כל מי שרצה, כל מי שלא עשה, כל מי שברח, כל מי שאמר נואש, כל מי שנשאר, כל מי שנשא תחינה,
כולם עומדים במטבח חיי, מבשלים את אהבתי על אש קטנה למען אוכל לתת אותה לגבר הרעב לה.
וכל שנותר לי הוא לומר לה תודה
בחיל ורעדה
תודה.
