פרידה

                                                                     

זהו פוסט פרידה.
אני יושבת אל מול דפי הבלוג בשביל לכתוב עוד פוסט ומבינה שזה נגמר.
כך עמדתי גם אל מול היחסים עם חיים והבנתי שנגמר. לקח לי זמן לעכל את זה. אני לא אוהבת פרידות. אבל בסוף הבנתי.
אולי זה עוד שלב באבל. להבין לקבל ולהשלים עם זה שזה נגמר.
ככה, בגלים, עם הזמן שעובר, אני מבינה עוד קצת ולעומק את העובדה שהסוף בא. שהוא יבוא תמיד ויתכן שזו גם הסיבה שלפעמים אני מעדיפה להביא אותו על עצמי. סוג של הגנה. סוג של אשליה. סוג של שליטה.
אני יודעת מנסיוני שיש סיכוי שעולמי יתהפך עלי כשאני לא מוכנה ולכן אני הופכת אותו על עצמי.
ככה לפחות אני יודעת למה לצפות.
הפוך על הפוך.
 כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה האמנתי שההתמודדות שלי עם הכאב והיכולת שלי לתמלל את רגשותיי יכולים לעזור למישהו. כל הזמן חיפשתי למי לעזור, וחיפשתי איך לעזור לעצמי. חיפשתי דרך לאוורר את סמיכות כאבי ועולמי הרגשי ומצאתי את הכתיבה בבלוג כונטילטור מופלא.
מאז שאני יודעת לכתוב, כ-40 שנה, אני מביעה את עצמי בכתב. אני מהאנשים שיש להם יומני חיים מבית ספר יסודי. הכתיבה היתה מאז ומעולם מפלטי וברבות הימים מצאתי מפלט גם בציור,בעבודות ויטראז ,בפסיפס אבן וזכוכית, בסריגת גופי תאורה, ובריקוד.
אבל הצורך לנקז והיכולת להכיל את עצמי עברו שינוי במותו והשתנו שוב. אני אמשיך לכתוב למגירה. ואתם, שהייתם קהל אנונימי אבל חי, שעזרתם לי לנשום, שלתקופה מסוימת הייתם לי חמצן ממש, שעזרתם לי להאמין שאי שם מעבר לקשת בענן יש מישהו שמבין בדיוק על מה אני מדברת.
הייתי זקוקה לכם, כי בתוך מציאות חיי אני מוקפת באנשים שלא עברו את תופת הגיהנום הספציפית הזו , ואתם, אתם ידעתם בדיוק. אתם הבנתם כל מילה וכל דמעה שזלגה עליה. הזדהתם. כך הרגשתי. ועל כך תודתי.
והזמן עבר,וביני לביני הבנתי שההזדהות הזו, השתנתה גם היא  וכי כל אחד בוחר לו את בחירותיו, כל אחד ומסלול חייו.
ובזמן שעבר התבגרתי.
השלמתי עם חסרונה של החתיכה החסרה במעגל חיי וגם בלעדיה מתגלגלת לי בשלמות. אני ממלאה את חיי למרות ואף על פי קיומו של הריק ולכן הוא לא מאפיל על חיי אלא מאיר אותם במשמעות חדשה.
התבגרתי.
אני אחיה לי את חיי, באינטימיות קטנה משלי. בהתמודדויות רגילות, ללא דרמות גדולות. ללא שיאים ושפל שאין לי אפשרות להכיל לבד.
התבגרתי.
בקרוב מאוד אני סוגרת 3 שנים למותו של אהוב ליבי. השנה השלישית היא השנה האחרונה בהתמודדות עם שלבי האבל הראשונים.
אני יודעת שזה נשמע כמו שורה שקראתי בספר פסיכולוגיה.אבל לא. זו הרגשה הנובעת מתוכי.
ההרגשה הזו שהשלב האחרון בפרידה הראשונית ממנו כמעט ונחתם.
בשנה הראשונה נפרדתי ממנו פיזית. מהחומר. מהגוף. מהחפצים שלו, מהמגע, מהמבט, מהחיוך, מהמראה שלו מול פני. מהחיבוק. מצליל קולו, מהאצבעות שלו, שידעו לפרוט על כל נימי נפשי, מהקישקע. למדתי לנשום בלעדיו.
השנה הראשונה היתה השנה הארוכה מכל.
אנחנו מודדים את הזמן במדיד מדויק, בשעות, בדקות, בשניות אבל הזמן הוא ממזר חמקמק וגמיש, וכשהוא רוצה הוא לא זז. שנת האבל הראשונה היתה אינסופית ובכל זאת נגמרה.
בשנה השניה נפרדתי ממנו רגשית. מהרגשות כלפיו שמילאו את כל כולי, שהיוו חלק עמוק ורחב כל כך מעולמי הרגשי במשך 2 עשורים.
מאהבתי לו.
מאהבתי לזוגיות שלנו, להורות, לחיינו המשותפים, מאהבתי לנפרדות בתוך זוגיות, לאהבתו אותי, לשמחתי בשמחתו, לשמחתו בשמחתי, לגאוותו בי, לגאוותי בו, בעצם היותו, בהצלחותיו, בנגינותיו, לרקוד לצליליו, להיות עצובה בכאביו, נפרדתי מהפחד לאבד אותו, נפרדתי מהכעס, כעסתי עד כלות. נפרדתי מההאשמה. הוא מת. ובמהלך השנה השניה התמודדתי עם עולמי הרגשי שהתרוקן במותו, נאלצתי בעל כורחי ממש, למלא אותו בתוכן חדש.
למדתי לאהוב בלעדיו.
את עצמי, את ילדיי, את חיי. את מנעד רגשותי שהשתנה.
ועכשיו אני מסיימת את שנת האבל השלישית. נצח. אני נפרדת גם רוחנית.
אין אפשרות לעשות הפרדה סכמטית שכזו אצל אדם בעודו חי שהרי בחייו הם היוו חלק אחד, אדם אחד המורכב מכל  החלקים, שיחד יצרו שלם אחד ומיוחד במינו. ובכל זאת אני נפרדת השנה בעיקר מרוחו. הרוח העשירה הזו שלו שמילאה את כל חללי. הרוח שלו שהיתה אינדבידואלית להתריס, פתוחה, חדשנית, יצירתית, יצרנית.  הרוח שלו שעיצבה את חייו החופשיים כמעט מכל כבל, הרוח שלו שמשכה אותי אליו, במשך 20 שנה, הרוח שלו, שלהיזון מחיותה היווה השראה יומיומית ואינסופית  שהמשיכה גם לאחר מותו.
רוחו.
ברמות מסוימות הוא תמיד יהיה איתי. הרוח, כמו כל דבר, לא באמת מתה. כמו שהגוף עובר שינוי כל הזמן ובמוות הוא הופך להיות אחד עם האדמה, כמו שהרגש מתרוקן ומתמלא מחדש, כך גם הרוח, נשארת כאן גם היא ובדרך מופלאה הופכת להיות אחת עם היקום. ובכל זאת, לחיות לצידו משמעו בשבילי היה חיים. נפשינו נקשרו והיו לכלים שלובים, רוחי הזינה אותו ורוחו הזינה אותי ובעודו חי זה היה באופן ישיר.
עכשיו אני קוברת גם את זה.
סיומה של שנת האבל השלישית היא סגירה של מעגל האבל הראשוני הזה.
תם המחזור הראשון.
תמו שלוש שנות.
אני נפרדת.
שומרת לעצמי את הזכות לפרסם כאן שוב,אם אמצא משהו חשוב אותו ארצה לחלוק אתכם, משהו משמעותי, משהו שאולי יעזור למישהו. הזכות הזו עושה את הפרידה רכה יותר. פחות סופית.
קשה לי להפרד. תמיד היה.
אבל לעת עתה, נפרדת באהבה.

מורכבות הפשטות ולהפך

“Timing is the complex part of simplicity” - Keith Jarrett

                                                                                                                                                                                             

ישבנו על המרפסת שלי, זו שפונה אל הכביש, אל רחש המכוניות ואל ציוץ הציפורים כאחד. דיברנו עלינו, "חפרנו" כמו שפעם אהבנו, הוא אמר לי שאני אישה מורכבת. לרגע קט עמדתי משתאה, כי אני עובדת על הפשטות דוקא.
אבל אולי הדברים הפשוטים הם המורכבים מכולם? אולי ככל שאנחנו מפרקים את הסיטואציה ואת החומר למרכיביו הבסיסיים ביותר אנחנו מגלים שהמהות נסתרת מן העין, מן הלב, מכל שאר אברי הראיה ומכשירי הבדיקה?
בעומק הפשטות ,שוכן המסתורין הגדול ביותר.
אולי בגלל מורכבות הפשטות נפרדנו?
הסיבות לא תמיד ברורות. יש הרבה אולי"ים  בתוך הדברים.
הפרידה לא אומרת דבר על האישיות שלו או שלי, הוא מקסים.
אולי זה אומר דברים על הקשר, על החיבור. על התיזמון.
זה אומר, אולי, שהחיבור התרופף, זה אומר, אולי, שהסיבות להשאר יחד במתכונת הנוכחית השתנו, שבעומק היחסים יש  זרמים שהולכים לכיוונים מנוגדים. זה אומר, אולי,  שנתנו האחד לשני את מה שאפשר היה לתת. וכמו כל דבר, טוב או רע, גם זה נגמר.
חייו ומותו של אהובי לימדו אותי, שבכל מקרה, קשר הוא דינמי, זמני.
אפילו החיבור איתו, שהיה מבחינתי,במשך שנים ארוכות, הנצח בהתגלמותו.
אפילו זה השתנה, עבר מימד.
למדתי שהנצח רב פנים. מגוון.
כואב לי בפרידה הזו אבל אני לא מצטערת, להפך, אני מודה על כל רגע שהיה לנו יחד, הם היו יפים אחד אחד. הוא היה האדם הנכון ברגעים הנכונים וככה אני מקווה שהייתי בשבילו. מילאנו תפקיד מיוחד אחד בחיי השני. אהבנו. ליווינו אחד את השני כברת דרך יפה. כשנתקלנו במהמורה,הושטנו יד, ועברנו אותה, יחד. אני שמחה בכל רגע.
הוא ואני יודעים את כל אותם רגעים ושנינו מוקירים ושנינו כואבים את מותם אבל זהו.
הקשר הזה, במתכונתו הנוכחית נגמר. הקשר הזה, שהתחיל באופן מדויק להפליא ובקרשנדו מקסים ביופיו , הסתיים בקרשנדו יפה ועדין לא פחות.
בפשטות.
לפעמים היא מורכבת.
שנינו עשינו את המירב כדי לא לפגוע, כדי לא להכאיב, שנינו הבנו שהכאב יבוא בכל מקרה, ככה שלא צריך לצרוב את הפצע ואולי דוקא בגלל זה, בגלל ההתחשבות והעדינות, רציתי לדבר עם מישהו שיודע איך נפרדים, שיודע מה עושים במקרה כזה. מישהו עם נסיון. שהתחיל וסיים קשרים כבהנף עפעף, מישהו שיודע איך לחסוך את הכאב, מישהו שיודע מה נכון ומה לא. שיעביר לי קורס מזורז.
 Do it your self" style"
רציתי לצעוק לשמיים, אנא, אנא בכוח, מאין יבוא עזרי? איך אפשר להפרד? לא רבנו, לא כעסנו. זה פשוט נגמר.
אז הלכתי לקבר, אל הגבר החד פעמי שחייתי לצידו 20 שנות , אל הגבר שידע לחתוך יחסים, חד כלהב יהלום. הוא ידע לשים אותם מאחוריו, בלי להביט לאחור ולא משנה מי ומה זה היה.
אם זה נגמר, זה נגמר.
ושם ידעתי.
ידעתי שאני מאסטר בדרכי שלי, שאני יודעת איך. שבמהלך החיים והמוות איתו עשיתי תואר ראשון שני ושלישי בפרידות, שזה היה הנושא של עבודת הדוקטורט שלי ועל כך מתבססת הפרופסורה שלי כולה, ששאלות המחקר המרכזיות שלי היו, איך להתמודד עם כאב הפרידה, איך בכל זאת להמשיך לחיות את החיים במלואם.
שעל הדרך למדתי  על רגישות בתוך הכאוס של הסוף,  שמסקנות המחקר נוגעות בכאב בעדינות, ברצון טוב, בנדיבות ורוך, בהדרגתיות, בסבלנות, בחוסר אנוכיות. שאפשר להפרד בלי CUT. 
אז ידעתי, שלמודת פרידות אנוכי. למודת כאב.למודת נסיון.
אז גם ידעתי.
ניצחתי את הריק.
התהום ההיא, שלא הפסקתי להרגיש בה, נספגה אל תוך מלאות חיי.
עוד פחות מחודשיים אני סוגרת שלוש שנים בלעדיו. שלבי האבל הראשונים נגמרים. והתהום הפעורה הפכה להיות קרקע מוצקה לדידי. אני מרחפת על פני תהום.
אני לא חושבת שרואים את זה בתוך היומיום של חיי.
חיי אינם חלון ראווה לעברי, לכאבי.
ואולי זה קצת יומרני להעיד, ובכל זאת אומר, אני אישה שמחה.
בשבת נדחפתי לתוך שיחה של בתי הנעימה עם חברתה הקרובה בנוגע לספרים וקריאה ואמרתי לה:
"אם היית קוראת יותר הייתי מאושרת"
והקטנה, בלי להתבלבל, ענתה במהירות הבזק "את מאושרת גם ככה אמא"
זה נכון.
היא יודעת.
היא חווה יחד איתי את הפרידה, כמוני,היא עדיין נפרדת מאבא שלה והיא נפרדת מחיים בעצמה, היא כואבת והיא מרגישה גם את הכאב שלי ובכל זאת, ברב חכמתה, היא מפרידה.
היא רואה שאני מאושרת. באופן כללי והיא רואה גם את עצבות הרגע.
זו אולי הפשטות שיש במורכבות .אני יודעת להיות עצובה ומאושרת יחד.
השתכללתי.
למדתי שרגשות יודעים לבוא יחד. ואם הם מנוגדים, הכי טוב. הכי עמוק.
הקטבים חיים בתוכי ואני נעה בתוכם, למעשה, אני הכי "בחיים" בתוך הקטבים, כי אני, בדיוק כמו מערכת העצבים, מיועדת ל- tuning ולא ל- perfection.

 “Timing is the complex part of simplicity” - Keith Jarrett

הגדרות ושינויים

20 שנה חייתי עם גבר שלא רצה להגדיר את חייו. הגדרות עשו אותו חולה. גדרות עשו לו פריחה.
את סורגי העץ במיטת התינוק של בנינו הבכור, הוא ניסר, כדי שלילד יהיה חופש לנוע לתוך ומחוץ למיטה, גם בגיל שנה.אבל הוא בכל זאת רצה שהוא יישאר לפעמים, אלו היו הרגעים בהם מצאתי אותו יושב צמוד למיטה, מחזיק את הסורגים שנותרו , אלו שהוא לא ניסר, הילד, מסתכל עליו במבט התמים והתמה מקשיב להמיה הרכה, " לילה טוב. הגיע הזמן לישון . וכן הלאה וכן הלאה שירים וזמזומים עד שהוא בעצמו התחיל לנקר על הסורגים, כשהילד עדיין ער,ומסתכל על האיש הזה שהוא כבר יודע שקוראים לו אבא.
ככה שעות. בסבלנות אין קץ. מוכן לשלם את המחיר באהבה.
נעתי בין צחוק מתגלגל ותיסכול רועם.
כמה פשוט היה אם הוא היה משאיר סורגי העץ במקומם.
אבל זו היתה דרכו. גדרות חיצוניים -out.
שאלות, היסוסים, חיפושים- in
ברבות הימים התרגלתי. בחלוף השנים, ככה אהבתי וכשהפסקתי להגדיר, הבלבול קבע את מקומו בחיי והוא לא הרתיע אותי יותר.  מותר היה לי להיות לא מוחלטת, לנוע בין התחושות, להיות ערה בתוכן.
כשהחוויות לא מקובעות בתבניות מסודרות מראש, השאלות מתעוררות ומעירות איתן את ההוויה.
השאלות וההגדרות נוגעות לכל תחומי החיים כולם.
למה באמת צריך להגדיר כל דבר? למה אנחנו צריכים לתחום כל דבר בגבולות ההגיון? לסדר ולקטלג את עולמינו בסדר מופתי?
אולי בין היתר כי זה גורם לנו להרגיש בשליטה על חיינו?
אחת ממטרות היוגה היא להגיע לשליטה בחושים וככה להשקיט את ההכרה. אני עובדת על זה מדי יום. כל יום עושה תרגילים לריכוז ההכרה, לשליטה בנשימה, זה משפיע עמוקות על חיי וזה עדיין ממש לא פשוט. אז אני שואלת את עצמי, אם אני לא שולטת בחושים שלי, איך יתכן שאשלוט בהכרה? ואם אני לא שולטת בהכרה איך אני חושבת שאשלוט במאורעות חיי? ואם אני לא שולטת במאורעות חיי איך אני חושבת שאני שולטת במשהו בכלל? ואני שואלת, אם אני לא שולטת בכלום אז למה אני כל כך פוחדת לאבד שליטה?
מעולם לא היתה לי.

אנחנו, האלמנים והאלמנות איבדנו את השליטה על עולמינו בצורה אלימה ביותר. חלקנו צעירים יותר וחלקנו פחות, אבל כולנו לא האמנו עד כמה אין לנו שליטה במאורעות כשאיבדנו את יקירנו ועמדנו אל מול הריק הגדול אל מול האינסופיות, והיינו לעפר ואפר. בוכים עד זוב דם ועדיין לא יבש מעין הדמעות שלנו.
הימים עוברים, לרגעים נדמה לי כאילו הכאב שכך.
אבל לא.
כמו ים אחרי הסערה.שקט, שטוח למראית עין, ורק התבוננות מגלה את עומקו ומעידה על הפוטנציאל של גובה גליו בהינתן התנאים.
ובתנאים, אני אעשה כל מאמץ לשלוט.
כמו ניצולי סערה, אנחנו חותרים לחוף מבטחים. עושים כל שביכולתינו כדי שאף אחד לא ימשוך שוב את השטיח מתחת לרגלינו. שלעולם לא נרגיש שוב את אותה תהום פעורה, את אותו ריק.
נראה כאילו הכאב שכך.
כאילו.
הוא שם.בעומק הים. חי וקיים ומנהל את ארועי חיי.השליט.
וככל שנמשכתי אל הכאב,  כך אני גם עושה כל שביכולתי לא לחוות אותו חי כל כך שוב.
מוכנה לשלם על זה כמעט כל מחיר.
השאלה היא, מי שואל אותי בכלל?
והתשובה היא חד משמעית.
אף אחד.
אבל בכל פעם שאני חושבת שמשהו מאיים על הסדר המוגדר של ימי, בכל פעם שאני מרגישה מטולטלת על ידי גורם חיצוני שאינו מובן לי לחלוטין ושאינו בשליטתי, בכל פעם שיש מעט גלים בים הזה,אני נסה.
נסה.
רצה הרחק ומהר מעין הסערה.
אני חושבת שאלמנים ואלמנות, בהרבה מקרים, ייצרו לעצמם עולם שבו הם בשליטה על רגשותיהם ולכן גם על בחירותיהם, במעין אשליה שהם בשליטה.
גדרות עולמם יהיו ברורים להם עד כמה שניתן. סדר היום יהיה קפדני. התכנון יהיה מאורגן מראש, עד כמה שניתן.
אני צריכה לדעת את האופציות. גם אם לא אני תכננתי את מה שיהיה, גם אם מסרתי את ההגה למישהו אחר, אני חייבת לדעת מה עומד לפני ומתוך מה אני אוכל לבחור. אני לא רוצה להיות מטולטלת מבחינה רגשית. אני רוצה לשלוט ברגשותיי.
הבעיה שלי איתי היא, שהתרגלתי לחיות בתוך סימני השאלה ובלי הגדרות,הבעיה היא שאני גם אוהבת ורוצה לחיות ברווח, הבעיה שרק בתוכו אני באמת חיה. כי הנשמה שלי ובכלל נמצאת ברווח שקיים ביני ובין המציאות. הנשמה נמצאת ברווח בין החווה ובין עולם התופעות. בין הרואה לבין הנראה, וההגדרות מקבעות את הרווח  הזה. כשהרווח "מקובע" אנחנו כביכול נושמים לרווחה. מקווים שכך ישאר, אבל, וזה האבל הגדול, הרווח הזה נמצא בתנועה קבועה והוא אף פעם לא נשאר אותו דבר ואנחנו קמלים לנוכח השינויים. רועדים מפחד.
השינוי בא יבוא.
תמיד.
הוא הדבר הקבוע היחיד ועדיין מפתיע אותנו כל פעם מחדש.

חוק המשיכה וההתנגדות

                                                                                                               
את הבן הבכור שלנו ילדתי באמסטרדם הולנד.
נסענו לשם בחודש שביעי, וילדנו אותו בעליית גג רומנטית והומה יונים בעזרת מיילדת מקצועית אבל בעיקר בעזרת הטבע. בעזרת כח המשיכה ובעזרת כח ההתנגדות.
אני מדמה את עניין המשיכה כמגנט.
לא מגנט המושך מתכות אלא מגנט המושך או דוחה מעליו תופעות, מצבי חיים ואנשים.
ממש היום הבן שלנו נחת שם. נמשך אל מקום הולדתו,הולך לסגור מעגל או לפתוח אחד חדש.
מכל המקומות בעולם הוא נוסע דוקא לשם, הוא יתארח אצל חבר ותיק, שעוסק במוסיקה אלקטרונית, שזה תחום העיסוק של הבן שלי ואהבתו הגדולה. אני מרגישה שזה ביקור מכונן עבורו. טיול משנה חיים. לפחות בפוטנציאל.
תיזמון המאורעות כולם קשור לחוקי המשיכה.
שום דבר לא קורה ללא סיבה והסיבות לא קשורות לאיזה אלוהים עלום היושב למעלה וחורץ דין לשבט או לחסד.
אין דבר כזה.
התיזמונים קשורים לחוקי המשיכה, לצורך להתפתח ולהתרבות, לשרוד.
הם קשורים לצורך באיזון, לצורך בהרס כדי שיהיה מקום לבנות משהו מחדש.
אומרים שהכל קורה לטובה.
אני שואלת לטובת מי?
לטובת מה?
כשאני מתפללת שיקרה דבר כזה או אחר אני משתדלת להוסיף " לטובת כל הנוגעים בדבר" עם זאת, לפעמים מישהו יפגע, יפגע עד כדי כך שלא יראה את התמונה הכללית.  יפגע עד כדי כך שהחושך יפול עליו כמו שמיכה.
החושך גם הוא תופעה מגנטית.הוא הקוטב השלילי. מושך אליו ארועים חשוכים. היציאה מהמעגל הזה היא לא רק שאלה של רצון. הרצון יכול להניע את התנועה הזו ויש לו המון כח, אבל צריך להתחיל לזוז, להפעיל את כח ההתנגדות במלוא האנרגיה, להסתובב במהירות, ולהפוך את הקטבים.
לעשות טוב, לעזור לזולת ולהכניס את האור ובאופן עקבי לצאת ממעגל החושך, להעזר בכל הכוחות כולם, בכל האנרגיה שעומדת לרשותינו והיא יכולה לעמוד לרשותנו, אם רק ניפתח לקסם,נתפתח בתוך המציאות ,נאמין.
העולם מלא בקסם, וקסם כמו קסם, נשאר תמיד בתחום החבוי של המציאות. אי אפשר לראות אותו, לפחות לא בעיניים פקוחות, אי אפשר לשמוע אותו, לפחות לא כשלא יודעים לעשות שקט, כשיש רעש בלתי פוסק בתוך הראש, דיאלוגים אין סופיים בין כל הצדדים של האישיות שלנו.
אני אוהבת את הקסם של העולם, חייבת לחיות בתוך עולם קסום. אולי בגלל זה תמיד אהבתי פנטסיות.
אני אוהבת פנטסיות בכל זאנר, במוסיקה, בספרים, בסרטים ובמציאות גם.
אני כמו ילדה קטנה.
מאמינה.
ואני גם ממציאה את הקסם,מוצאת אותו בתוך התרחשויות יומי, נשימתי נעתקת ממנו, הוא טעם החיים עבורי ואבוי לו לאדם שיראה לי אחרת, שינסה להנחית אותי למציאות, מבחינתי הוא גמור. מי שרוצה להשאר איתי ביחסים טובים עדיף לו לשחק איתי את המשחק. לחיות יחד איתי את הקסם. זה עבד לי במשך 20 שנה של חיים משותפים ואין שום סיבה מבחינתי להפסיק.בכל פעם ששמעתי את אהובי מנגן, כל צליל שהפיק מילא את האויר בקסם.אפף אותו בהילה של קוסם מארץ האגדות, ומאז מותו הקסם נמצא כאן יותר ונוכחותו חד משמעית. האיש אמנם מת אבל קסמו נותר חי והוא השאיר לי כירושה את הקסם שהיה ברשותו.
יש כאלו שיאמרו שאני חיה בהכחשה, אבל זהו, שלא. אני לגמרי עם הרגליים על הקרקע, והאף עמוק בתוך המציאות, אני מריחה אותה, וזה לא שתמיד הריח שלה מוצא חן בעיני אבל אני מריחה מלוא האף, לפעמים אפילו ריח לא נעים של המציאות יסקרן אותי. ימשוך אותי. זה הקוטב השלילי. ובכל פנים ואופן , אני מתמודדת איתה, זורמת איתה, מאמינה לה ולקסם גם יחד. הם קשורים בעבותות בלתי נפרדים.
חוק המשיכה הוא ההוכחה לקסם שיש במציאות.
נפגשתי עם חבר טוב ויצאנו לפאב. הוא נשוי ואני אוהבת את אישתו. הוא סיפר לי שהוא דלוק על חברה אחרת שלי. נמשך אליה מאוד. הוא מתאמץ להתאפק אבל קשה לו לא להענות למשיכה החזקה שהוא מרגיש.
ישבנו על הבר, ובאפלולית הרגע הוא שאל אותי- "אז למה אני מרגיש את זה? יש לזה סיבה לא? אני לא רוצה לפגוע באישתי, אני אוהב אותה, אבל אני נמשך אל חברתך מאוד מאוד"
אז אמרתי לו את משנתי, זו שעל פיה אני חיה, זו שבזכותה התגברתי על החשכות של חיי, זו שעזרה לי להתגבר על כל מיני גורמי משיכה . אמרתי לו "לפעמים משיכה קיימת בשביל שנתגבר עליה, בשביל לחזק אצלנו את כח ההתנגדות"
כח ההתנגדות הוא אחד הכוחות החזקים ביקום ומהווה משקל נגד מאזן לכח המשיכה. בלעדיו אנחנו רכיכות. mooshis. עפים כמו עלים ברוח,לכל כיוון שהיא נוטה, אנחנו נוטים איתה.
כח ההתנגדות מחזק אותנו,  לעמוד מול המשיכה זה כמו לעמוד בתנוחה קשה , השריר מאיים לקרוס אבל אנחנו נפעיל עליו כח התנגדות והוא יתחזק. בפעם הבאה שנעמוד באותה תנוחה, השריר כבר יהיה חזק יותר, ככה שלא כל אדם שנמשכים אליו נועד להיות. לפעמים הוא דוקא לא נועד.
אם אנחנו בכל זאת נענים לכח המשיכה, וכח ההתנגדות שלנו לא חזק דיו על מנת לשמוע את קול ההגיון, קול הרצון, קול המצפון, קול המוסר אז אנחנו נהיה חייבים לחזק אותו בתוך הסיטואציה כי היא נולדה בתוך מרחב חיינו בשביל שנתפתח או ניכחד. אחד מהשניים. משיכה או התנגדות,להתחזק או להחלש,לחיות או למות.
כח המשיכה הוא לא כח עליון, הוא כח שנובע מתוכנו, מתוקף היותנו. תמיד יהיה מישהו בסביבה שנימשך אליו. תמיד תהיה סיטואציה שניקלע אליה בעל כורחנו כמעט.אם לא נתנגד לפעמים, נמצא את עצמינו שוב ושוב באותו מקום, באותה התמודדות, שוב ושוב. תקועים בלופ אינסופי, נמצא את עצמינו נחלשים ובסוף גם נכנע.
אנחנו יכולים וחובתנו במידה מסוימת, להיות אדונים לבחירותינו, לכוחות הפועלים עלינו, לבחור מתי להתנגד ומתי להימשך,זה לא פשוט ואין מתכון קבוע, אבל כדאי להתחיל בלפקוח את העיניים הפנימיות אל הכוחות האלו ולהבין שכוחם גדול, ברגע שמעריכים נכון את הכח העומד מולנו אפשר להערך בצורה מתאימה כדי לפעול בתוכו.להבין שלראיה החיצונית יש השפעה גדולה מאוד על כח המשיכה אולם כדי שסיטואציה תתרחש צריך יותר ממראה עיניים בלבד.
חוק המשיכה וההתנגדות, שני צדדים של אותה מטבע. כמו יום ולילה, כמו חיים ומוות.

רצון וכוונה

                                                                       
יש האומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים.
גם אני מאלה שאומרים את זה. מאמינה בזה בכל ליבי.
הרצון שלי הולך לפני , מאיר את דרכי, את סדרי העדיפויות שלי ואת סדר יומי.
רצון.
קשור בקשר הדוק אל הכוונה . שניהם הולכים יד ביד. מובילים חיים.
לא תמיד הכרתי אותו באופן אינטימי כמו היום, למרות שתמיד הוא הלך לפני, לפני אלוהי. הוא תמיד הולך לפני כל אחד. 
אומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים,
אומרים את זה לפני שיודעים את אלוהים ולפני שיודעים את הרצון. מרוקנים את הביטוי מתוכנו, מפשיטים אותו וזורקים אותו לחלל האוויר כבגד המושלך לסל הכביסה וכך מכבסים אותו שוב ושוב עד שהוא הופך להיות דק וריק.
יש כאלה אנשים שהרצון שלהם מאוד ברור להם, פשוט להם איתו. הם לא חוששים ממנו, טבעי בשבילם לרצות ולקבל.הם מחוברים לעולמם, רוצים את מה שהם יכולים.את מה שניתן להם להשיג,  הם מוכנים להתאמץ בשביל הרצון שלהם, הם יודעים שלפעמים זה שווה מאמץ. הם לא מפונקים, הם פשוט יודעים את רצונם.
בצד השני של המתרס יש את המבולבלים. אלה שלא ברור להם מה הם רוצים, אלה שהרצון שלהם לא מחובר למציאות חייהם והם תלויים בין פנטזיה אחת לשניה. כשהם מגלים פיסת רצון שקשורה למציאות, דוקא היא נראית להם תלושה ולכן לא מתייחסים אליה,  הם אלו המוותרים מראש.המפונקים, אלה שלא עזרו להם לפתח את הרצון, שמתנהג כמו שריר, צריך לאמן אותו כך שיממש את הפוטנציאל שלו, שיהיה גמיש וחזק ובריא.
בין הקצוות יש כמובן עוד מיני אנשים וטיפוסים.
משימה מורכבת היא להכניס את הרצון שלי לתוך משבצת המילים. כי הוא לא רצון שטחי ופשוט כשל ילד, שרצונו מורכב מצורך ותו לא, שמחפש הכוונה כדי למצוא את רצונו העמוק ואת תחושת הסיפוק על פני צרכים בסיסיים וסחרור החושים. בעבורי זו משימה מורכבת כי הוא תמיד בתנועה. כמו הנהר. ברגע שאני מגדירה אותו הוא כבר אחר, משתנה ללא גבול, צומח בחלל ובמרחב הזמן. רצוני עמוק ומורכב מיסודות חיי. מעושרו של עולמי, משליטתי בחושי, ברגשותי. מהכרתי את כוונותי.
משפט זן ידוע אומר שאי אפשר לרחוץ באותו נהר פעמיים.
ככה הוא גם הרצון. על אף שהוא זרם חיי בכבודו ובעצמו, שהרי האדם שאני היא סך בחירותי, בכל זאת הוא יציב על אף שהוא לא ליניארי בהכרח, וכמו היחסיות שיש בתנועת גרמי השמיים, ישנם הנעים מהר יותר וישנם אלו שמזווית הראיה שלנו נדמה כאילו לא זזים, כך הרצון. אמנם הוא בתנועה אבל נראה כעומד איתן יחסית להכרה התזזיתית, זו המשנה את מיקומה בהתאם לגירוי הקל ביותר. ההכרה שלנו,שנשלטת על ידי החושים, שנשלטים על ידי האגו. על ידי המחשבה.
ההכרה המפתה את יישותנו על רצוננו ואף על פיו.
"תראה" היא אומרת לו,"נכון שאתה רוצה"
"כן" אומר הרצון, אם הוא חלש "זה באמת יפה, אני רוצה"
"לא" אומר הרצון, אם הוא נחוש, אם הוא בהיר "זה מפתה אבל לא תודה, זו בכלל לא היתה הכוונה"
כשלומדים לבודד את הרצון מתחילים להבין מהי התוויית כוונות, וכשמבינים את זה,  מתחילים גם להבין את מקום הולדתן וזו הנקודה בה אפשר גם לקבל את רגע מותן.
לכוונות, כמו כל דבר חי, יש תאריך תפוגה.
אומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים.
אלוהים?
מה הכוונה? מי זה ומה זה ואיזו מן המצאה היא זו?
בשבילי, אלוהים היא האהבה. אהבה שלא בצורתה הרומנטית בהכרח אלא על כל צורותיה, אהבה כמוטיבציה, כאנרגיה יוצרת, ככוח הגדול מבינתנו, אבל בתוך המשפט הזה אולי הכוונה היא שאלוהים היא הכוונה בכבודה ובעצמה דווקא.  כשהיא זו המנחה את בחירותי, יש סיכוי שאראה שאני היא היא. אין לי שאלה בנוגע לזה, כמעט כולנו נולדים מאקט של חיבור אוהב. מי יותר ומי פחות, ולכולנו יש את הזכות והחובה להתפתח בתוכה, לגדול, להגדיל אותה מנקודת ההתחלה שבה נוצרנו. לכולנו זכות הבחירה לבחור בכל רגע בין טוב ורע. כמו שאנחנו יודעים אותו ומבלי להתנשא. 
אז הרצון הוא מלפני הכוונה.הוא המוביל אותה, הולך לפניה, הוא מראה לה מהי ומיהי.
ביום בו כולנו נהיה מודעים לרצונותינו העמוקים, זה יהיה יום מותם של התרוצים. יום מותם של האמונות של עדרי האדם, שמאמינים למה שאומרים בחדשות, למה שאומרים להם בבתי הספר, למה שאמרו להם הוריהם, מאמינים להכל, חוץ מאשר לעצמם,הם המאמינים שהמלחמות הכרחיות, שמאמינים שהקניונים נבנו לנוחותם, שמאמינים שאלימות היא מורשתם, שמאמינים שצרכנות היא הכרחית. היום בו נכיר את רצוננו כמכלול יהיה היום בו ניפרד מהחשיבות העצמית שלנו,היום בו נתחיל לגלות אחריות מלאה על גורלנו, הוא היום בו נוכל לראות את חלקנו האמיתי בעולם,זה היום שבו אולי נדע להתמיר את עוצמתינו לטובה, שנדע לשים את האגו בצד ונצליח לשמור, לכבד ולאהוב את העולם שלנו, בשלמות.
זה לא עניין של מה בכך. האגו חזק ושתלטן ופועל בתוך גבולות המחשבה. עושה בה כשלו. והיא אכן שלו. מקום מושבו הוא במוח. והוא מנהל שם את סדר העניינים וסדרי העדיפויות.
אבל הרצון הוא יותר מזה, הוא זכות הבחירה, הוא מסתכל על האגו כעל ילד קטן ומשולל רסן. לפעמים חייב להענות לגחמותיו כדי שלא ישתולל, שהרי הוא מפעיל את כל כפתורי השליטה שברשותו, ובתוכם רגשות ומחשבות שליליות. הוא מפעיל אותנו ומכסה בערפיח את הרצון ואת הכוונה ובטח ובטח את קולה הלוחש של הנשמה.אבל לפעמים, כשעולה הרצון מלפנינו, אז שום דבר לא יכול לו. בטח לא האגו.
לדעת להבדיל בין אגו לרצון.
ברגע שאני מזהה את הרצון שלי הוא מוביל אותי ישירות אל אלוהי.אל נפשי פנימה. אל מאוויי הכמוסים, אל השמחה שבתוכי, אל הנביעה הפנימית, אל מעיין היצירה.
האגו מחוסר עמוד שדרה, ניזון מפחד ומחשיבות עצמית ולוקח אותי היישר אל מבוכי המחשבה.אל הבילבול, אל החשכה, אל הבורות,אל הנפילות, אל התקומות, אל המלחמות.
והרצון?
הרצון מאפשר לי את הבחירה. ומגלה לי את הכוונה.
וזה אולי עונה למי ששאל... איך אפשר לאהוב את כל כולי?
הרצון הוא מלפני האלוהים

מחוללי מחלה בשני קולות

סיפור ראשון
במהלך פברואר, איחרתי לשיעור היוגה שלנו.
המזרון היחידי שהיה פנוי היה ליד הדלת האחורית שהיתה פתוחה.
בחוץ היתה רוח פרצים וקור שחודר לעצמות אבל צמוד לדלת הפתוחה, ישבה בחורה יפהפיה שנראתה ילדונת.
טוב, איחרתי, אז פניתי לאיפה שיכולתי, הנחתי את החפצים שלי, הנהנתי בעדינות לשלום לסובבים אותי ונכנסתי לשירותים להביא נייר טואלט.
כשחזרתי והתיישבתי, פנתה אלי היפה ושאלה בלחש: "את חולה?"
כנראה שהתהייה שלי עברה במבט כי היא פתחה בהתנצלות " פשוט ראיתי שאת עם טישו ואני לא יכולה להרשות לעצמי להידבק, אני מצטערת"
כבר הבנתי מה קורה באופן כללי. רק הפרטים עדיין לא היו ידועים לי והעיניים שלי התחילו לדמוע.
" לא, אני בריאה כמו שור" אמרתי לה "אני פשוט בכיינית גדולה, כמו שאת בטח כבר שמה לב"
וסיימתי את המשפט במין סימן שאלה מעורפל, משאירה לה את האפשרות לפתוח את סגור ליבה וכאביה כשתרצה.
עבדנו בזוגות. ואנחנו צוותנו כזוג. ואז היא סיפרה לי שהבן שלה חולה בסרטן. הוא עדיין לא בן חמש ועבר מספיק טיפולים ובתי חולים שמספיקים גם לאיש זקן. הקול שלה רעד והעיניים שלה הבריקו ואני יחד איתה.תירגלנו ובכינו. מזל שהבאתי גליל שלם של נייר טואלט. "המערכת החיסונית שלו כל כך חלשה והוא לפני טיפול אחרון בסדרה, אסור לי להידבק בשום פנים ואופן" היא אמרה והיתה ללביאה נחושה.
סביבי אנשים סבלו וזזו בחוסר מנוחה. היה קר. באמת. אבל היא לא ויתרה על זכותה לאוויר.המצוקה שלה היתה אמיתית.
"קר ממש?" היא שאלה אותי "לסגור?"
הנהנתי ובהיסוס אמרתי "כן.קר"
ובדיוק אז המורה שלנו ביקש ממנה לסגור את הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה,אז הוא הציע לה לעבור להיות ליד החלון בצד השני של החדר הענק. היא אמרה שיש שם משהי חולה והיא לא יכולה אבל אז היא התרוממה בשניה ויצאה והאסיסטנטית יצאה מיד אחריה.
כשהן חזרו, העיניים שלה היו אדומות והיא ארזה את החפצים שלה והלכה.
הסיפור השני
באותו סופשבוע הבת שלי סופסופ הצליחה לקבוע שינה אצל חברה טובה, אחרי כמה שבועות שהן מנסות וזה לא מסתדר בגלל תוכניות שלנו, ההורים. והנה, השבוע זה הסתדר להן, הרבה שמחה והתרגשות .לקחתי אותה לשם אחר הצהריים.
לקראת 20:00 מתקשרת האמא. תשמעי, היא אומרת, אני מצטערת כל כך, אמא שלי בבית חולים, עוברת טיפולים ואני לא אסלח לעצמי אם היא תחלה והבת שלך קצת מצוננת.קצת משתעלת. אנחנו נחזיר אותה הביתה. אני מקווה שאת לא כועסת.
לא. אמרתי. אני לא כועסת.
מה שבאמת רציתי להגיד, לא אמרתי.
לא לה ולא לה.
רציתי לצרוח עליהן.
רציתי לחבק.
רציתי להתחנן בפניהן לוותר על השליטה. שהרי  המוות חזק מהחיים ואם הגיע הזמן אז אף אחד. אבל אף אחד לא יוכל לעכב את זה. אולי רק אלוהים ובמקרה כזה, כדאי להתפלל במקום לנסות ולשלוט במהלך הארועים ואחר כך לחשוב גם שמותו או חייו הם בזכות משהו שאנחנו עשינו. כמה יהירות.
כן כעסתי. אבל יותר מזה, הייתי מתוסכלת.
הייתי מתוסכלת כי מחוללי המחלה באשר הם, נמצאים סביבנו ובתוכנו כל הזמן.אם הם מחליטים לתקוף, כלום לא יעזור. כלום. ואם הם מחליטים לפסוח אז גם אדם שייכנס לחדר סגור מלא זיהומים, לא ידבק. גם אם ישתדל. כי כשהמוות ביקר אצלי בבית לא היה כלום. כלום.כלום.כלום. שמישהו יכול היה לעשות. לא הוא, לא אני. לא מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו. לא הטובים שברופאים ולא החדישות שבתרופות ובטיפולים הקשים. כלום. זה היה הסוף. ce fini la comedie
הייתי מתוסכלת כי הטיפולים האלה כל כך אלימים ומפרידים בין החולה לחברה בה הוא חי שעובדה זו לבדה מחוללת מחלות.
מתוסכלת, כי אנחנו כחברה כל כך מונעים מפחד מאימת המחלה הזו. פחד מהמוות. כשהפחד הזה הוא המזין אותה.
זוהי מחלה חשוכה. היא חשוכה כי מה שמניע אותה אלו החלקים החשוכים שבתוכנו, הפחד ולא האהבה. וכדי לנצח אותה צריך לאהוב. זוהי התרופה האמתית והיחידה. זוהי מחלה מלאה בכעס ופחד. והנשים האלו, שכאבו כל כך את המחלה של יקירהן היו עצובות ואי אפשר לכעוס עליהן באמת. קשה לראות בבהירות מתוך הכאב המצמית.
לנצח את המחלה אין משמעו לא למות, כנראה שכולנו נגיע לשם, כך או אחרת, לנצח משמעו לא לוותר למחוללי המחלה ולא לתת להם את השליטה.
לאהוב את החיים, את הבוקר, את השמש, את הרוח, את הכאב והצחוק, את הילדים,את העבודה, את הצפורים, את מקורות המים, את הזולת. לאהוב את החיים.
זהו. כל השאר מרפא או הורג באופן מקרי יחסית. אלו לא התרופות שעוזרות ומצד שני לא הכל ביד שמיים, זה אנחנו עצמינו, מחוללים בריאות או מחלות, בדרך בה אנחנו חושבים,מרגישים, אוכלים ושותים. מה שאנחנו מכניסים לתוכנו אם כדבר מאכל או מראות שאנחנו רואים, אלו החומרים שמייצרים את,מחשבותינו,רגשותינו,דברנו ומעשינו.
עולמינו.
לכן אנחנו חייבים לפנות פנימה, אל תוכנו, ולחולל את השינוי משם. אנחנו לא אשמים, אבל עולמינו הוא באחריותינו. לחלוטין.

סערות ואיזונים

אחד הדברים היפים ביותר שיש באשר לסערות נפש הוא השינוי בתוואי הנוף הרגשי.
זה נכון לכל הסערות באשר הן.
השינוי .
סערת חול במדבר הופכת את הדיונות ואת המדבר לאחר ולא מוכר.
כמו לצאת אל החוץ אחרי לילה סוער במיוחד ולראות איך העצים התנערו, ענפים נשברו, עלים נערמו, הדרכים רחוצות ואפילו  מולקולות האוויר מרגישות כמרווחות, רוויות, מפתות לשאוף עוד אוויר. ועוד.
להסתכל על כל מה שקרה וכל מה שעבר, על כל מה שהיה ואיננו עוד.
אני אוהבת את הרעננות  ואני כנראה אוהבת את סערות הנפש. אני צריכה אותן כאוויר לנשימה, אני צריכה אותן בשביל להבהיר ולהתבהר, אני צריכה אותן בשביל שאוכל להמשיך ולהשתנות. גם הטבע הוא כזה וכנראה כולנו.
חלקנו אוהבים את זה, חלקנו מקבלים את זה ואחרים בורחים מזה. עוצמים עיניים ולא רוצים לראות או לשמוע את איתני הטבע במיטבם. פוחדים מהשינוי.

 

אני לא מאלו שאוהבים את עין הסערה, לא צריכה לעמוד איתן ולבזבז את כוחי בזמן שאיתני הטבע עושים את עבודתם נאמנה.
לא חיה בשביל הדרמות.
אני מחכה באהבה ובסבלנות שהסערה תשכך, מסתכלת עליה דרך החלון, ובעין הסערה אני מבחינה שאי אפשר לראות כלום אלא פשוט להיות בה, לחוות אותה, לתת לה להיות. להנות. בלי לנסות להשפיע לכאן או לכאן שהרי אפילו אם אסגור חלונות ותריסים ואעצום את העיניים חזק חזק, היא עדיין תהיה שם ותשנה באחת את עולמי.
ובכל מקרה, ובכל אופן אני מעדיפה לפקוח עיניים ולהסתכל עליה ,  היא מרתקת.
סערות מגלמות את מהות השינוי, את העוצמה שיש בו, את הכורח, את חוסר האונים שלי כפרט אל מולן.
סערה רגשית, בדיוק כמו כל סערה אחרת, עוברת בעוצמה ובמהירות, מחוללת שינוי בחטף, היא שיאו של תהליך, והיא גם תחתיתו.
אני נעצרת ומסתכלת מבינה שאין לי כרגע מה לעשות כנגדה אלא לנשום עמוק, ובסקרנות לנסות להבחין בתנועתה. להיות במקום מוגן, לדאוג ולשמור על עצמי שלא אפגע אבל לדעת לבטח שמתחולל סביבי שינוי שלא יפסח עלי. אני מתרחקת מעין הסערה ומתכוננת לרגע שבו אצטרך לקחת החלטות איך להתנהג לנוכח השינוי הזה אבל אין לי ספק שאין לי את הכוח לנהל אותו. כוחות גדולים ממני מנהלים את הסערות. גם את סערות הנפש. מה שמפעיל אותי אינו תמיד בשליטתי, זהו שיעור בצניעות ובענווה.
עם זאת, התגובה שלי לשינוי הזה, היא המעניינת מכל, היא זו שתהפוך את חיי לטובים יותר. או פחות. האפשרויות הן אין סופיות.
לפתוח את החלון בתום הסערה ולהבין שהתחולל שינוי, להסתכל בסקרנות ובפתיחות ולהבין את מהותו, אילו הם הרגעים היפים בחיי. ולפעמים החלקים שנשמטו, שנפלו, שנהרסו, הופכים להיות, אחרי שקיבלתי את אובדנם, לקרקע פוריה ביותר לצמיחה מחודשת.
השאלה,תמיד, היא עד כמה אני מחוברת, לרצונותיי ולצרכיי האמתיים וככל שהחיבור הזה קיים בכל הרמות, פיזית,רגשית ורוחנית ככה קיימת בי היכולת לראות את ההרס והחורבן שאחרי הסערה כהזדמנות לצמיחה ולא רק סיבה לאבל אין סופי על מה שהיה וכנראה לא יהיה יותר. ואולי זה נדמה מבחוץ שאני קובעת את מהלך הדברים אבל למעשה אני, כרגיל, פשוט בתנועה, יחד עם האש שבתוכי ויחד עם הרוח, אני נעה במרחב חיי. בשגרת יומי האהובה עלי.
כמה שאני אוהבת לפקוח את העיניים לבוקר חדש,ככה אני אוהבת את ההמשך, את משפחתי, עבודתי,חברי, את שאר עיסוקי. את עגלת חיי כפי שהיא, אבל עד כמה שאני אוהבת אותה היא עדיין שיגרה שלעיתים , בסערה אני מנפצת אל מול שובר הגלים של המציאות. אני מודעת היטב לעובדה שיש סבירות גבוהה להישבר לרסיסים ובכל זאת, לעיתים רחוקות מאוד אני רוצה לעצור את ההתנפצות אל מולו.
ההתנפצות הכרחית.
אבל  בשוך הסערה, אצא לשאוף חמצן, והרבה, אעצור ואסתכל על הנוף, אבחן אותו בסקרנות מחדש ואמשיך בשמחה ומבראשית.
כי כך ברא את זה הטבע, כל הדברים חוזרים על עצמם,וכל הדברים חוזרים אל עצמם, כי השאיפה לאיזון גדולה מאיתנו וסערות הן יציאה מהאיזון למען האיזון עצמו.
אני מרימה כוסית
לחיי הסערות והאיזונים.

נאמנות ופחד

            
נולדתי בשנת הכלב. שנה שמאופיינת בין היתר בנאמנות.
במשך 20 שנה הייתי נאמנה לגבר אחד.
נאמנות במובן העמוק שלה.
נאמנות לגופו, לעולמו הרגשי,לרוחו.
הוא מת. אבל נאמנותי לו, יחד איתי, נותרה בחיים.
מצב מורכב.
כל עוד הוא היה חי גבולות נאמנותי היו ברורים. ידעתי מי אני ומי הוא, איפה אני נגמרת והוא מתחיל. נכון שלפני כשני עשורים, כשרק הכרנו האחד את השניה . בהתחלת ההתחלות , התערבבו לי סדרי העדיפויות שלי וככה, לתקופה בחיי,  איבדתי את עצמי. זה יצר כאוס. חושך, שנינו איבדנו את גבולות עצמינו על מנת לייצר זהות זוגית ומשפחתית שהיתה יישות חדשה לשנינו. ועד כמה שזה היה מפחיד, האלטרנטיבה היתה מפחידה יותר.
תמיד.
להשאר בלעדיו בעולם.
ככה התגברתי על הפחד שאלך לאיבוד בתוכו. התגברתי בעזרתו,התגברתי למרות ואף על פי היותו והתגברתי בעזרתי לא פחות. קודם כל הלכתי לאיבוד ושם, רק שם, בתוך החושך הזה, מצאתי מחדש את גבולותי.
לא פעם אני מרגישה והרגשתי גם אז, כמו עוף החול.  התעוררתי, הזדקפתי, ניערתי את האפר מעל נוצותי, והצבעוניות של נישמתי התגלתה שוב באחת, אל מול קרני השמש. אל מול האהבה.
התאהבנו מחדש.
וזה קרה אין ספור פעמים, שהתאהבנו מחדש. וכלום לא היה חשוב, כל הקשיים של חיינו התגמדו לאורה של האהבה שידענו ובכל פעם שנעצרנו ושקלנו בעד ונגד, עלה הבעד כשחר חדש.
עברו 22 שנה מהפגישה שלנו, ומילדה הייתי לאישה, אמא לארבעה ילדים מקסימים שידעה ליפול וידעה לקום ובכל פעם שנפלה, הכאב גדל והבעתו קטנה. בתוך מציאות חיי לא היה מקום לכאבי. הייתי צריכה לקום על הרגליים ולטפל בילדים. להניע את החיים.
אני אכאב מחר.
אני אכאב מחרתיים.
אני אשכח.
אני אסתיר את הכאב מאחורי חיוך רחב ומי ידע מה מסתתר מאחוריו?
מי שירצה.
מי שיהיה אכפת לו.
ואני מקווה שלי יהיה אכפת, שאשאר נאמנה לעצמי.שלא אפחד לכאוב, להתבוסס באפלה לרגעים בתוך החיים. שאלמד מחדש ובלעדיו להכיר את הפחד ששוכן לו בתחתית הבטן שלי וחוסם את השמחה מלפרוץ. הפחד לאהוב שוב. הפחד להפגע שוב. הפחד לכאוב, הפחד לתת שוב אמון.
אני מקווה שלפחות אני אדע להתייחס לעצמי ברכות ובאהבה, שלא אהיה קשה לחולשותי. שאקבל את רגעי החושך בלי לשפוט אותם על עצם היותם. שאוכל לפקוח את עיני בחושך, לא לראות כלום ועדיין לסמוך על עולמי כי טוב. שאדע להסתכל לפחד בלבן של העיניים שלו ולהגיד לו....מי אתה? למה אתה עומד שם על אם הדרך, זקוף ומלא און, סוגר לי את שדה הראיה?
אני מקווה להדליק את האור, להדליק פרוג'קטור ענקי ולסנוור אותו, לצמצם אותו,  בא לי לצעוק לו
"מה? מה אתה רוצה? למה אתה פה? אתה לא יודע שאתה כמו ליקוי החמה, שאפילו אם השמש זורח, כשאתה בסביבה, הוא לא מאיר, כי אתה מסתיר? ואני?
אני שאפילו משקפי שמש לא קונה לי כי אני לא רוצה להסתיר אותה ולעמעם אותה, אני שרוצה להרגיש את אורה.
אני, שכשקר בחוץ מיד נהיה לה קר בנשמה.
אני, שמתגעגעת לשמש כמו לאהובה.
אז מה אתה עושה כאן? למה באת? ממה אתה חושב שאתה מגן עלי? holding me back?
אתה מרפקן. נכנס ובמרפקים מפנה לך מקום. מאיפה באת? לאן אתה הולך?
יודע מה? לא חשוב, תשאר אם אתה רוצה, אני אלמד אותך ככה מקרוב, בצורה בוגרת ולא כמו ילדה קטנה שברגע שמכבים את האור היא קוראת לאמא או אבא כי היא פוחדת לבד ופוחדת מהחושך.
לא.
תישאר.
אני מזמינה אותך להיות. אני אכיר אותך.אמיין את סימני הקריאה שלך, את שלטי העצור, מה שיתאים לי, אשמור ומה שלא, אזרוק אל תוך האש היפה והטובה של אהבתי לעולמי.
אני כבר לא ילדה ובכל זאת הילדה שבתוכי עדיין מרימה את ראשה מדי פעם.
נאמנה לעצמי ולכל מה שאספתי בדרכי. לכל מה שעדיין אני אוספת, היום אני כבר בוחרת מה וממי לאסוף.
נאמנות ופחד. שאלות שמוטב לשאול.
נאמנות לעצמינו מאירה את העולם, נאמנות לבן זוג מטפחת את האהבה, נאמנות לרעיון נותנת אומץ, עוזרת לנצח את הפחד.
בהיותנו ילדים התמיכה והתשובות לפחדים שלנו נמצאות אצל המבוגר האחראי.
וכשאנחנו בוגרים התשובות תמיד נובעות מבפנים. העוצמה היא בתוכנו והחולשה היא חלק ממנה.
כשאנחנו בוגרים אנחנו אף פעם לא לבד, כל עוד יש לנו את עצמינו.
אז אני אומרת לו,
לך או השאר, עשה כאוות נפשך, אני מכבדת את נוכחותך. אתה תשאר אתה, נאמן לעצמך, כמו נהר תעבור על פני הנוף, תחתוך אותו, תזרום עם חמוקיו, תשפיע על תוואיו ואני כמו סירה, אזרום איתך,ומדי פעם אשקיע מאמץ ואחתור כנגדך, אעצור לי על אחת מהגדות לנוח. אשקול את המשך דרכי, אזין את עצמי במה שאבחר ואמשיך בדרכי כשאבחר.
לזרום עם הנהר.

                                                

בית אב,משפחה ובלבול

                                                                      
ככה מתייחסים במקומות מסוימים למשפחה.
לא מזמן ראיתי שאת תשלומי בית הספר למשל מפנים אל "בית האב" זה העלה בי הרהורים כי אצלי זה  "בית האם".
חשבתי לעצמי ש "בית האב" זוהי רק דרך נוספת להגיד משפחה  ובכל זאת יש לביטוי משמעות אם כי הפוכה אולי, כי "בית אב"  הופך להיות סוג של אוטופיה שהולכת ומתרחקת מהמציאות  ככל שבתי אב מאבדים את כוחם, את עוצמתם, השפעתם, יכולתם הכללית והכלכלית.
פרידות וגירושין למינהן, גם במקרה שהאב גר קרוב מאוד במקרים רבים, יכולים ליצור מצב שהילדים חייבים לבחור עם איזה מההורים הם מזדהים. אני רואה שבחלק ניכר מהמקרים זו האמא. ואז, האבא, שהורחק מהבית ומחיי היומיום של הילד, לא יודע איך להניע את האינטימיות ממצב משונה כזה, ואולי הוא לא באמת נדרש לה, אולי אפילו להפך, ולכן הוא מרגיש יותר ויותר רחוק, הוא מתרחק, הקרע הולך ומתרחב, אי ההבנות מתרבות וכל הצדדים נפגעים.
האבא בכל אופן נדרש לאחריותו כאבא ועליו לעמוד"לפחות" במחויבות הכספית שכרוכה בלגדל ילדים ותו לא.                  אבהותו מתרוקנת מתוכן.
אם הוא משלם הוא אבא טוב, אם הוא משלם הרבה הוא אפילו אבא טוב מאוד. ואם אין ביכולתו הוא נחשב אבא גרוע.  זוהי כרוניקה ופתולוגיה של ניצול הדדי. כי אבא הוא הרבה יותר מחשבון הבנק שלו. כמו שאמא היא יותר ממנקה ומבשלת ומתאמת הסעות. העומס, שאולי הוא חלק ממה שהכריע את האהבה של בני הזוג עדיין חי ונושם ואולי ביתר שאת, ושום בעיה לא באמת נפתרת כתוצאה מגרושין כשילדים מעורבים, הבעיות רק מתרחבות. מבעיה אישית ופרטית היא הופכת להיות בעיה מערכתית. החברה צריכה להתגייס פה. והחברה עושה טעויות גדולות.
כאלמנה, שאיבדה את הגבר שתיפקד כאבא לכל דבר, שנתן את כל מה שהיה בו ואת כל מה שרצה להיות לילדיו, שהיה מעורב בלידתם ובגידולם, שהביא לחיינו את דרכו שלו שלא תמיד היתה דרכי , בתוך הפער הזה שביני לבינו נוצר מתח לפעמים שגרם לי להשתעשע ברעיון הפרידה ממנו, אז עיבדנו ודיברנו על זה,וגם פשוט שהינו שם באיזור הדימדומים של אי ההבנה,וברגע מסוים,האסימון נפל, ולכשהבנתי את ההגיון שעמד מאחורי הגבולות שהציב, התקרבתי אליו עוד יותר. אליו ואל דרכו והוא התקרב אלי ואל דרכי וריכך את גבולותיו.
דינמיקה של התקרבות.
כשהוא מת כבר הבנתי אותו עד רמת התא, הוא הפך להיות חלק ממרקם נשמתי.
ככה שלילדים שלי, למרות שאביהם מת, עדיין יש אבא. הוא חלק ממני. והוא חלק מהם. טבוע בהווייתם.
דינמיקה שכזו היא מאוד מורכבת .
היא מורכבת , בגלל שהיא פועלת נגד הזרם, הנטיה הטבעית היא להתרחק ולקמול כדי שאפשר יהיה להתחיל מחדש. כל דבר חי, מטבע הדברים, גם מת ובהתחלות נמצא הכי הרבה כח חיים. לשמר אותו בהמשך באותה עוצמה, זה נגד הטבע ולשמר את האהבה ואת הזוגיות  דורש הרבה כח רצון וכח התנגדות לנטית הטבע. זוהי עבודת תודעה במיטבה , זו עוד דרך לייצר אהבה שמיימית.
היא נוצרת מתוך הקושי לייצר אותה.
ההתנעה הראשונית של האהבה היא מופלאה וצופנת בתוכה את הפוטנציאל שיש בחיבור הזה. ההליכה ביחד למרות ואף על פי היא מימושו.
זו הסיבה שקשה לי להבין את הבחירה להפרד ועוד יותר קשה לי לקבל את הניכור שנוצר בין הורים לילדים כתוצאה מהפרידה הזו. ברגע שהוחלט על הפרידה לשני הצדדים כבר אין את הכח והיכולת להשפיע אחד על השני ובטח היכולת להשפיע על הילדים פוחתת, והילדים עצמם, שנופלים בין הכסאות, לומדים, ביכולת ההשרדות המופלאה שלהם , לקיים את האינטרס הילדותי והכאוטי של ילדותם.
גם מהסיבה הזו הם המפסידים העיקריים. הנפגעים . הקורבנות. כי עכשיו, בלי יד מכוונת, שמהווה את הפלוס והמינוס, את הזכר והנקבה, את העיגול המושלם של הקיום בכלל וקיומם הפרטי בפרט, הכאוס בתוכם הולך ומשתלט.
אני מאמינה שזו טעות לחשוב שהכאוס הוא פרטי. שהבחירה היא בחירה אישית וזכותם של אנשים בוגרים להיפרד כי אינם מסתדרים. זו אולי טעות לבחון את הדברים מהזווית האישית כי הכאוס הופך להיות חברתי ובמיוחד לאור שיעור הגרושין ההולך וגדל.
הורים גרושים ויתרו על כח ההשפעה שהיה להם האחד על השני, וכפועל יוצא הם עלולים לאבד את כח ההשפעה על ילדהם ואולי ככה עולה ומתחזקת האופציה שלהם לזכות בזכות המפוקפקת, להיות הילדים של ילדהם.
הילדים קובעים סדרי עדיפויות וההורים שמאוד רוצים להיות ההורה המועדף מנסים לרצות את ילדיהם.
מזמן כבר הבנתי שבכל מקום שבו אני מנסה לרצות מישהו אחר אני בוגדת באהבה שלי, אני נוגסת ביכולת שלי לאהוב אותו. אני מתרחקת . בטח ובטח עם בן זוג וילדים.
אסור לנסות לרצות אותם.
הם מבקשים הכוונה, בצורה רכה ואוהבת אך תקיפה ובוגרת שמבינה ומבדילה היטב בין טוב ורע. הם צריכים יד כזו שיכולה לאחוז בידם הרכה, העדינה והמבולבלת ומוליכה אותם בדרך סלולה אך פתוחה אל האופק, שיוכלו לפרוח בדרכם שלהם, שיוכלו לעמוד בעתיד בצמתי חייהם ולהבין עד כמה מידת האחריות היא אבן דרך לקיום. הם זקוקים לאבא ואמא, לדמויות מיטיבות כאלה שיודעות שאהבה היא לא תמיד לקבל את מה שאתה רוצה, שלפעמים אהבה היא דוקא לקבל את ההפך, מישהו שילמד אותם לאהוב את חייהם , איך שהם ולאו דוקא איך שנוח , הם זקוקים להורים שיודעים מה הם מסוגלים לתת ונותנים את מה שביכולתם, הורים שיודעים שנתינה היא לא רק חומר. הורים שכשהם נותנים את מה שמעבר ליכולתם,זה תוך שיקול דעת. הורים שמודעים לגבולות אפשרויותהם.
הורים גרושים עשויים להיות מבולבלים במקום הזה בדיוק.
כל זה ועוד הביא אותי להרגיש שהאהבה היא "סדר מוחלט". היא סיבה והגיון והיא המשמעות של עצם קיומנו כאן, רק שהיא לא בהכרח פרחים, שקיעות וכינורות דביקים, לפעמים היא צומחת ועולה דוקא מתוך השוני,מתוך הקושי שעולה ממנו, ומתוך האפילה, כמו הלוטוס, צומח בביצה וברפש אבל צחור וטהור ביופיו.
רק אהבה.

לחיות את הרגע

                                                             

                                                                      
הרבה ארועים בחיינו משנים את המציאות. הופכים אותה על פניה. עם זאת , כשאני מסתכלת בתמונות שצולמו לפני 10 שנים, יש לי תחושה שזה חלק מאיזה סרט שראיתי, מה שהביא אותי למסקנה שהחומר ממנו בנויה ההכרה בנוי כמו סרט צילום שחוויות חיינו נצרבות בו, בדיוק כמו חוויות חלום וכמו חוויות אחרות שנתפסות על ידי איברי החושים ככה שלפעמים אין הבדל מהותי בשביל ההכרה בין חוויה מציאותית לסרט שראינו, ואולי מציאות חיי היא סרט קצת יותר אינטראקטיבי מסרטים אחרים, כי זכורות לי גם חוויות פיזיות מרגע הצילום, הזכרון שלי בנוגע לתמונה המציאותית הזו הוא עמוק יותר ומורכב יותר ועדיין זהו רק צל צילו של הרגע. 
הרגע הוא הכל.
חלק מהארועים אנחנו בכלל לא זוכרים. רב הזכרונות שלנו שמורים היטב ומבוצרים מאחורי סורג ובריח.
קוראים לו תת מודע.
קשה להגיע אליו כי הוא מתפקד כמו מבצר באמת, "מגן עלינו" מפני עצמינו.
שלא ניפגע שוב.
אבל התת מודע שומר הכל בזכרון. הוא ההארדיסק, מנהל רישומים ולמעשה זו הדרך בה הוא מנהל את מאורעות חיינו ומשפיע על ההווה שלנו. על הרגע.
הכרות טובה איתו מאפשרת לנו לקחת פיקוד ולנהל אותו. אז ורק אז, אנחנו הופכים להיות אלה שמתחילים להבין מה זה אומר להחזיק את הגה חיינו. 
אני היא לא מחשבותיי, המחשבות באות והולכות.משתנות.
אני היא לא מערך רגשותיי אלו עולות ויורדות. כמו גלים. לפעמים כמו סירנה.משתנים.
אני גם לא הגוף שלי.משתנה ללא סוף, עד הסוף.
אני היא הנשמה שנחבאת מתחת לכל המעטים הללו, מסתתרת ברוב עדינותה. לוחשת באופן קבוע את עצמה.
מי שרוצה לשמוע אותה צריך לכרות אוזנו,  למקד את ראייתו ולרכז את תשומת ליבו אליה וכשינתן לה מקומה תתגלה עוצמתה. היא לעולם לא תדחוף עצמה. היא לעולם לא תרים את קולה ותצעק. היא בטוחה בדרכה ויודעת שכך או אחרת היום או בזמן כל שהוא בעתיד הקרוב או הרחוק מאוד, היא תמלא את מטרתה. היא כואבת את עיוורוננו, את חרשותינו, את חוסר יכולתינו לשמוע אותה. את המרדף אחרי כל מה שמכסה אותה.את עדינותה.
אבל אין העדינות משמעה חולשה. הנשמה היא הנצח. חזקה באין סופיותה.
הרבה מאוד אומרים שזהו עידן החומרנות, החומר הוא האלוהים החדש. רובינו מאמינים רק למה שאפשר לגעת בו בחושים, למה שמדיד, אלא שהמציאות האמיתית נמצאת מעבר לחושים.
החושים הם רק דרך אחת לתפוס את המציאות. והגסה בינהן. הנשמה מביטה על ההכרה ועל החושים ממבט הציפור.
פעם על השאלה  "איזהו עשיר?" ענינו  "השמח בחלקו" זו היתה ועדיין אמת אבסולוטית  . על אף שאנו חיים בשפע, בכל זאת  פחות ופחות אנשים מסופקים. רצים ורצים ובסוף היום עדיין מרגישים שלא השיגו דבר.
הרבה מאוד מתלוננים,  כי תמיד צריכים עוד משהו שיעשה אותנו מעושרים.  וזוהי לא טעות כתיב! מעטים הם אלה שאומרים "יש לי די" או "אני מסופק". להיות במקום הזה זו התקדמות אמיתית.זו שפת הנשמה. היא תמיד מסופקת. לעומת זאת האגו תמיד רעב, והחושים משמשים לו כלים.
עם זאת זהו גם עידן הרוח כי הטבע שואף לאיזון , כי המינוס לא יכול להתקיים ללא הפלוס. ככה שככל שאנחנו הופכים להיות חברה חומרנית יותר, ככה כוחות הרוח מתחזקים ואנחנו מתקשים להתעלם מהנשמה.
נדמה לי לפעמים שהשינויים קורים כמו במיקרוגל. מבפנים החוצה. השינוי מתחיל אצל הפרט, בשינוי עיקבי ובבחירה קבועה של הטוב, ואז, לאט לאט משתנה גם עולמו החיצוני, ככל שהפנימיות משתנה שינוי אמיתי ככה המציאות, שמהווה שיקוף של עולמינו הפנימי, משתנה גם.
אין אפשרות לאדם המודע, הפוסע בדרך רוחנית כלשהי להאשים את סביבתו החיצונית כי הוא יודע שהסביבה החיצונית היא תוצאה ולא רק סיבה למאורעות עתידיים.  האדם המודע גם מבין שמוטב לו לסמוך על מה שהמציאות מזמנת לו כדבר הטוב והנכון ביותר עבורו.
עולמינו החיצוני הוא עוד שכבה בעולם שהוא אחד. הכל הוא אחד. השמש, הירח, החלל, החיידקים, הכל חלק מאותו גוף. אנחנו חלק של השלם והשלם בעצמו, באותה מידה.
יש קורלציה מושלמת בין הסיבות לתוצאות אם כי הסנכרון לא עובד בצורה שאנחנו מכירים, לוקח זמן למעשים שלנו, שהם כמו זרע לעתיד, להבשיל ואנחנו גם  לא תמיד מבינים את הקורלציות . יש מדע שלם שעוסק בהן .
אם אני עומדת בפקק ומאחרת, זה חלק מהתזמון המושלם של העולם. ככה הדברים צריכים להיות בדיוק. אני כנראה צריכה לאחר. אין שום דבר שאני יכולה לעשות אלא להתרווח בתוך מושב הנהג המושלם שלי, ולחייך לעולם, אני מאחרת אמנם אבל הדאגה בנדון לא תשנה את העובדה הזו.
יש תפילה כזו- "תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם, אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם. 
זהו עידן טרנספורמטיבי, לא במובן שהמציאות משתנה, אלא במובן שראיית המציאות משתנה ותשתנה אצל חלק מהאנשים. אם לא, אנחנו נישאר תלושים במציאות שתראה לנו מעורערת. ומה אם לא זו ההגדרה שלנו עצמינו לטירוף.
ביירון קייטי בספרה "לאהוב את מה שיש" אומרת אלוהים זה המציאות, ואני עם אלוהים לא מתווכחת"
כל כך הרבה אנרגיה מבוזבזת על ויכוח עם המציאות, אני רוצה ככה והיא רוצה אחרת. היא תמיד זו שתכריע. אני תמיד אהיה זו שאתגמש אל מולה או שאשבר. כבר כתבתי בפוסטים קודמים שאנחנו כמו גרגרי חול בדיונה,התנועה האמיתית היחידה היא עם הרוח כי לאף גרגר חול אין סיכוי לנוע כנגדה. הרוח בלתי נראית אך מורגשת, ערה למציאות הנשמה וכשהנשמה ערה לרוח אנחנו הופכים להיות שלם.
החיים בתנועה מתואמת עם המציאות הופכים להיות חיים עם פחות מאמץ ואולי לזה התכוון פטנג'לי, באחד הפסוקים הראשונים שכתב שיש "להרפות בתוך המאמץ". 
ואת זה ניתן לעשות רק מתוך מודעות. 
להרפות בתוך המאמץ משמעו להיות ערים אל הרגע הזה, להבין את הכוחות הפועלים עליו, לנתב את החושים אל המקום בו הנשמה מבקשת.אז ורק אז אפשר לחיות את הרגע, להנות מהשמש, ממעוף ציפור, מהבית, מהעבודה, מהטוב ומהרע.
 

על בשמים וריחות אחרים

                                                                                      
יצאנו לרקוד בשישי בערב.
בשביל כאלה לילות שווה לצאת.
לארוחת הערב החגיגית של יום שישי הגעתי מרוטה.עייפה ועצבנית. על השולחן היה כל טוב שטרחתי באהבה על הכנתו, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני קורסת אל תוך עצמי. נגמרה לי הבטריה.
חיים ברוב עדינותו שלח אותי אל המיטה לשינה קצרה, כשהסתיימה ארוחת הערב.
הוא העיר אותי אחרי שעה שאוכל להגיע להחלטה אם בא לי או לא בא לי לצאת.
איזו החלטה.
כמעט בלתי אפשרית.
כל שלב היה קשה.
לצאת מהמיטה..... ברררררררררררר
להחליט מה ללבוש.... אמאאאאאאאאאאאא
להכנס למקלחת??????  זה הרי כרוך בלהוריד את הבגדים!
והיה ערב קר. קר מאוד.הכי קר בשנה.
שאלתי את עצמי.
למה? למה את צריכה את זה?
התשובה היתה- את לא. נקודה. תישארי בבית.תשארי במיטה. תישני את החיים.
ברגע שהקול הזה עלה ידעתי בוודאות שאני יוצאת. אני עם השינה לערב זה גמרתי. ובכלל , ישנה את מה שהכרחי לתיפקוד טוב של חיי (וזה לא מעט שינה) אבל איפה שאני יכולה לשחרר ולהשתחרר, אני משתחררת. זהו.
מאותו רגע הלילה היה לקסם.
שלפתי מהארון כמה פריטי לבוש שיכולים להתאים האחד לשני ולהתאים גם למצב רוחי. 3 סוגים של גרביונים. שאחד מהם חיים פסל על הסף. חצאית מיני ומכנסונים קצרים. ואולי 2 חולצות וסריג. לקחתי אותם איתי למקלחת והזמנתי את חיים לתצוגת תכלית.
הוא עזר לי לבחור ועל כך נתונה לו תודתי לעולמי עולמים , כי אחד המכשולים הקשים בכל יציאה, בהיותי אישה, הוא "מה אלבש?"  כי התשובה על זה היא  "אין לי מה ללבוש".  לאישה אין אף פעם מה ללבוש גם כשהארון שלה מלא פריטי לבוש.
אחרי שהתארגנתי,יצאנו.  כשהגענו החנינו בחניה שכאילו חיכתה רק לנו. כרגיל...
כבר בכניסה פגשתי  אהובים, ובהמשך את שהיו לי לחברים בשנתיים וחצי האחרונות.
חיים ואני התיישבנו על הבר. התחממנו ובמהירות התחלנו לרקוד. עצמתי עיניים והתחברתי אל הקצב. פתחתי עיניים והרגשתי מחוברת אל חיים, ואל החיים. התגעגעתי .
המועדון שאנחנו רוקדים בו בנוי משלושה חדרים.
יש את החדר הקטן.שהוא לא קטן בכלל אבל ככה אנחנו קוראים לו כי באיזשהו שלב פתחו לידו אולם גדול ממש. החדר הקטן, הקירות בו צבועים בשחור, דלפק עץ על הקירות, במה של הדי ג'יי  ובחלקו האחורי  בר גדול.זה החדר בו אני רוקדת בדרך כלל. זה החדר של המכורים למוסיקה המסויימת הזו.
לפעמים אני עושה גיחות לאולם הגדול. הגדול מדי, שקירותיו צבועים לבן והוא מתקשה לחבר ולייצר אינטימיות,
אבל המוסיקה שם אהובה עלי. אני רוקדת שם קצת וחוזרת אל הרחם שבאולם הקטן. אל האפלה החמימה והמחבקת.
באחת הגיחות שלי אל החדר הגדול היכה בי ריח הבשמים. תערובת מריחה במיוחד. אפטרשייבים ובשמים "יוקרתיים" כיסו על ריחות האנשים. הרמתי את העיניים והסתכלתי סביבי, הבנתי...לשקר יש ריח רע במיוחד.פשוט הרחתי את חוסר הכנות, ראיתי את השיער החלק והצבוע, את המייק אפ שמסתיר את הפנים האמיתיות של הבאים.היתה לי הרגשה שכבר הרגשתי במקומות שונים בעבר.סוג של הרגשה שיש לי כשאני נכנסת לשירותים ומריחה מטהר אוויר. 
על הרחבה לא נראתה ולא הורגשה השמחה. היא היתה מכוסה. בדיוק כמו האנשים.
על מה בדיוק אנחנו מכסים?
איך חברות הקוסמטיקה עושות הון מהפחד שלנו מעצמינו שהרי לא אני המצאתי את הביטוי- "לפחד יש ריח"
מה שכן הורגש מאוד היה המאמץ להסתיר. זה לא נעצר בריח. זה המשיך במראה ובשפת הגוף. מעטים בחדר הגדול , הם אלה שמקשיבים למוסיקה שעוצמים עיניים ונותנים לקצב להכתיב את התנועה. הם צריכים עיניים פתוחות כדי לראות, כדי להתפתות.כדי לפתות וככה צורת הריקוד היא פתיינית ברובה.הכוונה ברורה, והיא בפירוש לא "לרקוד את הקצב" או פשוט "לשמוח".
כל אלו ביחד לוקחים את הכוח של המוסיקה ומחלישים את האנרגיה.
חיפשתי את חברתי המקסימה. היפה, המתולתלת, שלא מסתירה לא טפח ולא טפחיים. כשמצאתי אותה באמצע הרחבה, התחברתי אליה וקיפצצנו בעליזות. צעקנו את המילים של השירים. התחבקנו, התחברנו , צחקנו. ובדיוק אז הרחתי כמה חזק הריח של תערובות הבשמים.
חיים רקד קרוב אלי, נושק את שערי מאחור, לוחש לי באוזן "אני אוהב את ריח השיער שלך" כאילו קורא את מחשבותי. כמו ניסה להנצל מהחוויה החושית הלא נעימה.
חיים הוא כזה שלפעמים נראה לי שהוא רואה עם האף. אם הוא מצונן למשל, הוא ממש מתנהג כאילו איבד את הידיים וחסר לו חוש המישוש.
ואני לא נגד ריחות, אני אפילו בעד. אפילו חפפתי לפני שיצאנו ומרחתי קרם שיער טבעי שעשיתי בעצמי והוא מריח בתערובת של קוקוס ולבנדר, יש לו ריח עדין שמתמזג איתי. אני אפילו אוהבת להריח טוב. שלא יעלה מהכתוב שאני בואש או משהו כזה ,זה פשוט הבושם שטורח להיות שתלטן מאוד ומתאמץ להסתיר את ריחות הגוף, שאליו אני מתנגדת.
הריח הוא חוש עמוק, חזק, ובסיסי ביותר. הוא מנהל את סדרי העדיפויות שלנו יותר ממראה עיניים. החוש הזה משוייך לצ'אקרת הבסיס שממוקמת בחיץ הנקבים. כשהצ'אקרה הזו מתעוררת או כשהיא ערה אז חוש הריח מתחדד,מתעדן וגם הופך להיות חלק ממערך שיקולים מודע. ריח קובע דחיה או משיכה בין אנשים וגם בין אנשים לאוכל ולמקומות
בכניסה לחדר הקטן, יש מדרגות שמובילות לחדר קטן עוד יותר .חשוך ממש. חדר הרוקדים המעשנים.
שם אף פעם לא רקדתי. עליתי לשם פעם אחת בשביל הסקרנות. עשן סיגריות היכה בי. המוסיקה היתה כבדה לי. יצאתי משם ולא חזרתי.
הפעם חיים ניגש אלי ואמר שיש מוסיקה טובה למעלה. ליחששתי את זה לעוד שני חברים ועליתי.
החדר היה כמעט ריק, חוץ מחיים וממני היו שם החבורה הקבועה . היתה לי הרגשה של מועדון חברים פרטי. היתה מוסיקה מגניבה, וכולנו רקדנו יחד ,הרגשתי חלק. חלק משלם.
לא היה שם ריח עשן סיגריות, לא היו שם בשמים. היה שם ריח של אנשים , של סבונים, אולי ריח עמום של קירות שחורים, של מוסיקה, ריח של חמימות, של ג'ין, של טוניק, ריח של אנשים שאני אוהבת.

Happy new year 2015

                                                            
היום הוא היום הראשון של שארית חיי.
זו לא הפעם הראשונה שאני משתמשת בביטוי הזה. כל יום הוא כזה. וכנראה שגם כל יום מתחילה לה שנה חדשה.
העובדה שמישהו התחיל לספור אי שם לפני 2015 שנה יכולה להראות בעיני שרירותית לעיתים, ואפשר לנהוג כרגיל. זהו עוד יום.
אבל....
כולם סופרים ככה ושנה היא מעגל.
אז אולי יש פה יותר מאשר סיבה מספיק טובה.
אולי זוהי אכן סיבה למסיבה.
אולי צריך לחפש אותן את הסיבות ולחגוג את החיים. שלא ייגמרו החיים לפני שהספקנו לחגוג אותם. שלא ייגמרו כשרק שרדנו את הדרך .
הנה, מתחילים עוד שנת חיים. אני נושמת לרווחה.
אני עדיין פה.
רעות הזמינה אותי (ואת חיים כמובן) לחגוג את תחילת השנה איתה ועם בעלה ועם עוד זוג חברים.
חיים ואני יוצאים לשטח.
הייתי קצת במתח.
זה לא רק חרוזים. זה אמיתי.
יצאנו למפגש אינטימי עם חברים שאת חלקם אני לא מכירה.
מה לובשים? מה מביאים? התהיה זרימה?איך הוא יהיה? איך אני? איך נהיה "אנחנו"?
חיים אסף אותי והביא איתו המון דברים טובים. שהוא הכין שהוא קנה שהוא חשב שיתאימו.
אני קניתי קערת קרמיקה מקסימה ובתוכה שמתי סלט שיש בו גזר,קולורבי,סלק, שעועית שחורה,פטריות, חסה,  וגרעיני חמניה קלויים. עטפתי את זה בצלופן, התלבשתי יפה, מרחתי את עייפותי במייקאפ, מתחתי את חיוכי על הפנים ונזקקתי לגישה אל כוחות החיים שבי כדי לצאת.
למזלי , יש לי גישה. קצת כמו גישה לזכרונות חבויים במחשב. אם אני באמת רוצה, גם באמצע שנת הלילה אני אצא. ובטח ובטח כשאני עיפה.
אז יצאנו.
בשניה שנכנסנו קיבלו את פנינו בחמימות ושמו לנו כוסות משקה ביד.
לחיים מזגו תוך כדי השלום וויסקי בשם לגבולין, ואני, יחד עם השלומות כבר חלקתי איתו לגימה. איכשהו וויסקי נחשב משקה גברי .אני מבינה למה.
זה משקה חזק שמרגישים את נוכחותו ברגע שהוא מתקרב אל האף. נוכחות שאופיינית רק לו. ואז כשהוא בחלל הפה הוא מאשר בפירוש את התחושות עליהן לחש לי הניחוח. הלשון כמו נרדמת, מתרככת, כשהוא כבר זולג במורד הגרון ,מתאסף בבטן ומתחיל לחמם את החלל מבפנים החוצה.
אבל לא הציעו לי, אני אישה. לי הציעו יין ,רק שאני ברוב חופשיותי לא חיכיתי שימזגו לי כוסית משלי ושתיתי עם חיים שמכיר אותי כבר מספיק כדי להניד באופן בלתי נראה כמעט בראשו, מציע.
אני אוהבת וויסקי לפעמים. הוא סטרטר מצוין.
ברגע שנכנסנו הבנתי שיהיה ערב נפלא. החברה היתה מקסימה.
את רעות ומיקי אני מכירה דרך בית הספר של הבנות ואחרי שנפגשנו על רחבת הריקודים התקרבנו והתחברנו. רקדנו יחד בשנתיים האחרונות. הם היו לי חברים קרובים ודואגים ואכפתיים.
היא קרימינולוגית והוא מהנדס. חוץ מלצאת יחד לרקוד יש לנו עוד כמה דברים משותפים. אהבות קטנות. למוסיקה. לבגדים. לשיחות על הילדים. אנחנו נפגשות עם הילדות שגם הן חברות מאוד טובות ומהוות עוד קורה תומכת בחברות.
כמו כל חברות טובות ,אנחנו גם מקשקשות בטלפון. מתעדכנות,מפרגנות, מצחקקות.
כשרק התחלתי להתראות עם חיים ובאתי יחד איתו למועדון הריקודים, הם נתנו לנו את המרחב ולא התקרבו,עד שחיים ואני פתחנו את הבועה.
ככל שנפתחנו, הם התקרבו . גם אליו.
לוקח להם זמן אבל כשהם מתקרבים הם פותחים את הלב. אז כשנפגשנו אצלהם בבית כבר היה לכולנו בסיס ועבר קצר אך משותף כחבורה על הרחבה.
הזוג הנוסף באו ממושב במרכז הארץ. היא פסיכולוגית אירגונית, שלמדה יחד עם רעות לתואר ראשון בפסיכולוגיה. פרסיה קטנה ויפהפיה, היא  הביאה איתה עלי גפן מושלמים בטעמם, שהכינה בעצמה ויחד עם עלי הגפן היא הביאה אישיות כובשת שבישלו לה החיים. בן הזוג שלה משקיע בסטארטאפים. קירח ושתקן עם חיוך קבוע מרצד באישוני עיניו, מתעניין בחיים, במוסיקה, באוכל טוב, בריקודים.ברגע ששתיתי את הלגימה הראשונה של הוויסקי המשובח, הצעתי לו טעימה ותוך רגע נפתחנו תוך שני רגעים כבר צירפנו אותם למסיבה הקרובה.
היה קליק בין כולנו כבר בהתחלה.
אהבה ממבט ראשון.
שיחות קלילות ועמוקות כאחת. גישושי הכרות משותפים.
בהגיע חצות ספרנו כולנו לאחור 10...9...8...7...6...5...4...3...2...1
 והתנשקנו.
הם כזוגות ותיקים נשיקה קצרצרה ואז בקנאה חביבה צחקו בינם לבין עצמם שאנחנו עדיין טריים. ההרגשה היתה שכולנו כבר מכירים שנים רבות.
הערב הזה הוכרז כהצלחה מסחררת על ידי הצדדים כולם.
הערב הזה גם הוכרז כאחד שיהיה לו המשך. עם הילדים גם.
ובשיחת סיכום שנערכה עם חברתי ביום למחרת הגדרתי אותה כבעלת חושים חדים במיוחד. כי היא ידעה שזה יהיה טוב. היא ידעה שזה שילוב שיצליח. יש לה את זה.היא אירגנה חברה טובה, מוסיקה נהדרת. אוכל נפלא.
איזו דרך נהדרת להתחיל את השנה.
שתהיה שנה נהדרת לכולנו. שנה פוריה. שנה שמחה. שנת אהבה. שנת שלווה. שנת שלום ושגשוג.
שהכל יתחיל בתוכנו ויפעפע החוצה אל עולמינו כולו.
אמן.