20 שנה חייתי עם גבר שלא רצה להגדיר את חייו. הגדרות עשו אותו חולה. גדרות עשו לו פריחה.
את סורגי העץ במיטת התינוק של בנינו הבכור, הוא ניסר, כדי שלילד יהיה חופש לנוע לתוך ומחוץ למיטה, גם בגיל שנה.אבל הוא בכל זאת רצה שהוא יישאר לפעמים, אלו היו הרגעים בהם מצאתי אותו יושב צמוד למיטה, מחזיק את הסורגים שנותרו , אלו שהוא לא ניסר, הילד, מסתכל עליו במבט התמים והתמה מקשיב להמיה הרכה, " לילה טוב. הגיע הזמן לישון . וכן הלאה וכן הלאה שירים וזמזומים עד שהוא בעצמו התחיל לנקר על הסורגים, כשהילד עדיין ער,ומסתכל על האיש הזה שהוא כבר יודע שקוראים לו אבא.
ככה שעות. בסבלנות אין קץ. מוכן לשלם את המחיר באהבה.
נעתי בין צחוק מתגלגל ותיסכול רועם.
כמה פשוט היה אם הוא היה משאיר סורגי העץ במקומם.
אבל זו היתה דרכו. גדרות חיצוניים -out.
שאלות, היסוסים, חיפושים- in
ברבות הימים התרגלתי. בחלוף השנים, ככה אהבתי וכשהפסקתי להגדיר, הבלבול קבע את מקומו בחיי והוא לא הרתיע אותי יותר. מותר היה לי להיות לא מוחלטת, לנוע בין התחושות, להיות ערה בתוכן.
כשהחוויות לא מקובעות בתבניות מסודרות מראש, השאלות מתעוררות ומעירות איתן את ההוויה.
השאלות וההגדרות נוגעות לכל תחומי החיים כולם.
למה באמת צריך להגדיר כל דבר? למה אנחנו צריכים לתחום כל דבר בגבולות ההגיון? לסדר ולקטלג את עולמינו בסדר מופתי?
אולי בין היתר כי זה גורם לנו להרגיש בשליטה על חיינו?
אחת ממטרות היוגה היא להגיע לשליטה בחושים וככה להשקיט את ההכרה. אני עובדת על זה מדי יום. כל יום עושה תרגילים לריכוז ההכרה, לשליטה בנשימה, זה משפיע עמוקות על חיי וזה עדיין ממש לא פשוט. אז אני שואלת את עצמי, אם אני לא שולטת בחושים שלי, איך יתכן שאשלוט בהכרה? ואם אני לא שולטת בהכרה איך אני חושבת שאשלוט במאורעות חיי? ואם אני לא שולטת במאורעות חיי איך אני חושבת שאני שולטת במשהו בכלל? ואני שואלת, אם אני לא שולטת בכלום אז למה אני כל כך פוחדת לאבד שליטה?
מעולם לא היתה לי.
אנחנו, האלמנים והאלמנות איבדנו את השליטה על עולמינו בצורה אלימה ביותר. חלקנו צעירים יותר וחלקנו פחות, אבל כולנו לא האמנו עד כמה אין לנו שליטה במאורעות כשאיבדנו את יקירנו ועמדנו אל מול הריק הגדול אל מול האינסופיות, והיינו לעפר ואפר. בוכים עד זוב דם ועדיין לא יבש מעין הדמעות שלנו.
הימים עוברים, לרגעים נדמה לי כאילו הכאב שכך.
אבל לא.
כמו ים אחרי הסערה.שקט, שטוח למראית עין, ורק התבוננות מגלה את עומקו ומעידה על הפוטנציאל של גובה גליו בהינתן התנאים.
ובתנאים, אני אעשה כל מאמץ לשלוט.
כמו ניצולי סערה, אנחנו חותרים לחוף מבטחים. עושים כל שביכולתינו כדי שאף אחד לא ימשוך שוב את השטיח מתחת לרגלינו. שלעולם לא נרגיש שוב את אותה תהום פעורה, את אותו ריק.
נראה כאילו הכאב שכך.
כאילו.
הוא שם.בעומק הים. חי וקיים ומנהל את ארועי חיי.השליט.
וככל שנמשכתי אל הכאב, כך אני גם עושה כל שביכולתי לא לחוות אותו חי כל כך שוב.
מוכנה לשלם על זה כמעט כל מחיר.
השאלה היא, מי שואל אותי בכלל?
והתשובה היא חד משמעית.
אף אחד.
אבל בכל פעם שאני חושבת שמשהו מאיים על הסדר המוגדר של ימי, בכל פעם שאני מרגישה מטולטלת על ידי גורם חיצוני שאינו מובן לי לחלוטין ושאינו בשליטתי, בכל פעם שיש מעט גלים בים הזה,אני נסה.
נסה.
רצה הרחק ומהר מעין הסערה.
אני חושבת שאלמנים ואלמנות, בהרבה מקרים, ייצרו לעצמם עולם שבו הם בשליטה על רגשותיהם ולכן גם על בחירותיהם, במעין אשליה שהם בשליטה.
גדרות עולמם יהיו ברורים להם עד כמה שניתן. סדר היום יהיה קפדני. התכנון יהיה מאורגן מראש, עד כמה שניתן.
אני צריכה לדעת את האופציות. גם אם לא אני תכננתי את מה שיהיה, גם אם מסרתי את ההגה למישהו אחר, אני חייבת לדעת מה עומד לפני ומתוך מה אני אוכל לבחור. אני לא רוצה להיות מטולטלת מבחינה רגשית. אני רוצה לשלוט ברגשותיי.
הבעיה שלי איתי היא, שהתרגלתי לחיות בתוך סימני השאלה ובלי הגדרות,הבעיה היא שאני גם אוהבת ורוצה לחיות ברווח, הבעיה שרק בתוכו אני באמת חיה. כי הנשמה שלי ובכלל נמצאת ברווח שקיים ביני ובין המציאות. הנשמה נמצאת ברווח בין החווה ובין עולם התופעות. בין הרואה לבין הנראה, וההגדרות מקבעות את הרווח הזה. כשהרווח "מקובע" אנחנו כביכול נושמים לרווחה. מקווים שכך ישאר, אבל, וזה האבל הגדול, הרווח הזה נמצא בתנועה קבועה והוא אף פעם לא נשאר אותו דבר ואנחנו קמלים לנוכח השינויים. רועדים מפחד.
השינוי בא יבוא.
תמיד.
הוא הדבר הקבוע היחיד ועדיין מפתיע אותנו כל פעם מחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה