מה בין אהבה ורומנטיקה

                                                                       
אז מה בין רומנטיקה לאהבה?
לא כלום כמעט.
רעיון הרומנטיקה בהקשר לאהבה בא ממוחם הקודח של הכמהים. של החסרים. של הבורים. של הכואבים. העצובים. של כל החולמים, ההוזים, המפנטזים.
של הכושלים.
כל אלה שניסו במשך פרק זמן ארוך או קצר אבל מספיק לדעתם, להגיע לאי האושר הנכסף.
זהו אחד הרעיונות הגרועים.
יופיה של האהבה נובע מכיעורה. אין היא יפה בלי כאביה, בלי אכזריותה, בלי הטרנספורמציה היסודית שהיא מעבירה אותנו.
במה מותר האדם מן הבהמה אלא באי יכולתו להבין את פשטותה.
"אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה, אם אין פה פרחים וכינורות דביקים"?
שואל ארקדי דוכין בשיר שלו.
ואני יודעת לענות- סיפור האהבה שווה הרבה. המון הוא שווה. הוא שווה יותר.
זה לא שכינורות דביקים הם לא שווים אבל הם שיא. הם רגע אחד במסע שלם והדרך אליהם היא עיקר האהבה. כשמגיעים אל הכינורות אפשר להרפות ולו לרגע ואז להתחיל דרך חדשה. מהתחלה, כי אהבה היא בעיקר סיפור של התפתחות. אם אין סיכוי להתפתחות היא לא שם.
ואין לה התחלה ואין לה סוף וגם אף פעם לא היה.
היא מתמשכת ומתפתחת ומייצרת עוד ועוד גופים שייצרו אותה.
היא הגולם שקם על יוצרו.
היא לא רומנטית בכלל.
להפך.
ואין בכך כלום בכדי להמעיט מיופיה.
להפך.
יופיה הוא מנעד קצותיה. אכזריות והתחשבות היושבות יחד בקדירה אחת.
מגוון צורותיה הוא מנעד יופיה המשכר.
פחד זה לא הצד השני שלה. הוא היא גם.
כל מה שאנחנו פוגשים בעולמינו, הכל הכל זה אהבה.
גם סקס עקר הוא אהבה. אהבה עצובה. אהבה קרה ובכל זאת.
אהבה.
גם אונס הוא אהבה.
גם בוטן.
הכל הכל זה אהבה.
רק רומנטיקה אולי, פחות מהכל היא אהבה. כי רומנטיקה זה רעיון שהלבישו עליה, וככה בהינף שיר וסרט וספר עלוב, צימצמו אותה לצורה אחת שהרסה ועדיין הורסת לאנושות את המסע אליה.
האהבה
היא המסע.
היא הדרך.
היא לא המטרה.
היא לא שקיעה קסומה,
היא הטובע בדרך אליה.

עוצמתו של הרגע הזה

                                                           
     הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו.
אני לא המצאתי את זה. כל מי שמבין משהו על משהו יודע.
זה הרגע לשנות.
זה הרגע.
וכשאני פוגשת במשיכה אני נרגשת. כל תאי גופי מתעוררים. הנאה צרופה. הנאה ברוכה.
ממרום נסיוני אני כבר יודעת שלא כל משיכה כזו היא הדדית. וגם אם כן, היא תשתנה.
אז למדתי לעצור ולהתבונן. לא בא לי לשפוך את הכל כל כך מהר.
ההתבוננות הזו מותחת את הרגע. המשיכה גוברת. נוגעת באיזשהו שיא ואז מתחילה לדעוך.
כך זה בכל התופעות כולן.
נקודת השיא לא טובה בכלום מנקודת השפל. אולי אפילו להפך.
כי אחרי השיא תמיד תהיה ירידה.
אחרי השפל עליה.
אז....
את הדרך אל השיא צריך לדעת איך להאריך. והארכת הרגע הזה זו תמצית. תמצית החיים, השמחה, ההנאה.
זוהי אורגזמה של כל הגוף.
של כל הגופים.
וכבר בתחילת הדרך, כשאני פוגשת מישהו שמוצא חן בעיני וכל הגוף שלי רוצה לגעת ולהתקרב, כבר אז אני מתחילה עם הנשימה. נושמת עמוק לתוך התחושה הזו. נעה בתוכה, מתענגת.
לא עושה כלום.
העשיה תחולל שינוי אבל השינוי יבוא כך או אחרת ואם אשב על גדת הנהר השוצף הזה של תחושותי אוכל להנות מכל רגע, מכל גל, מכל השיאים הקטנים והגאיות.
אי העשיה זו אומנות של האוהבים. כך, הם יודעים, מותחים את הרגע.
הזמן הוא מימד גמיש.
החלק הלא גמיש בזמן זה בדרך כלל המתבונן.
דרך ההתבוננות בזמן היא המשנה אותו, ותורת הפיזיקה הקוונטית מאששת את זה.
את ההתבוננות בזמן יש לעשות דרך ההוויה, דרך החוויה, דרך השהיה.
לא ניתן להתבונן בו דרך מדידה שלו. מדידה היא עשיה וכל עשיה מסבה את תשומת הלב מהחוויה.
פטנג'לי, בסוטרות היוגה, פותח ואומר - היוגה נלמדת עכשיו
ואז הוא ממשיך בשתי הסוטרות הבאות ואומר- יוגה היא השקטת תנודות ההכרה, אז שרוי המתבונן בטבעו האמיתי.
כשאדם שוהה בתוך הרגע אז הוא מבין את הצורה האמיתית. את הטבע האותנטי. אז, ורק אז, הוא לא יכול לשהות בשום דבר אחר. אין עבר ואין עתיד לרגע הזה.
כל מה שיש זה את הרגע.
והרגע הזה יכול הכל.
הוא יכול להמשך ולהתמשך. והוא יכול להיות קצר ותזזיתי.
זה תלוי במכלול כישוריו של החווה, המתבונן.
ככל שהחווה מוכן לחוות כך החוויה תהיה מלאה יותר.
את היכולת אפשר להרחיב. החוויה היא אינסופית. רבדים על גבי רבדים. עומקים בלתי נדלים.
ושהיה ברגע הזה כרוכה בעבודה הכוללת את כל היבטי חיינו- פיזית, רגשית ורוחנית.
אי אפשר לפסוח על אף חלק.
הגוף הפיזי שלנו הוא הכלי שבתוכו התודעה נמצאת. ככל שהכלי חזק יותר, גמיש יותר, גדול יותר, כך האנרגיה שזורמת בתוכו ודרכו יכולה אף היא להיות יותר. יותר כלי יותר אנרגיה.
גוף הרגש, הוא הגוף האמצעי והוא אף האמצעי שמאפשר לנו להרחיב את החלל. החלל שבתוכנו.
ככל שיהיה נקי יותר מרגשות המלכלכים את המרחב כך לאנרגיה יהיה יותר מקום לעבור בתוך הגוף שלנו.
ואז הגוף הופך להיות מה שנועד להיות- ביטוי לאלוהי.
אין מעקפים.
צריך לעבור דרך התהומות של חיינו ולנצח את כל השדים ואז כל רגע יהיה חיים מלאים ושלמים.
אני כל כך נהנית להימשך. כשנכנס גבר יפה שכזה אל מרחב חיי כל כולי שמחה.
העתיד לא שייך לזה.
השאלה- מה יהיה? על צורותיה הרבות, היא לא רלוונטית, למסע רוחני, כי יהיה אשר יהיה, אני אחווה אותו במלואו.
כל רגע בחוויה, בהוויה, הוא שלם ומלא ועגול. וכל רגע שיבוא אחריו גם.החלוקה בין טוב ורע מתפוגגת.
וככה עושים אהבה.

פוסט אופטימי במיוחד

                                                                                   

זהו עולם לא מושלם.
כשאנחנו חווים זאת , זוהי הופכת להיות נקודת שבר.
ה- braking point הראשון בחיינו.
הפעם הראשונה חבויה בנבכי התת מודע. מסתתרת. טראומה.
זה מתחיל מיד עם לידתנו,(לדעתי עוד קודם, אבל זה לפוסט אחר) כשאנחנו יוצאים מרחם אימנו לעולם, לאורות ניאון, לאחות בית חולים טרודה ממשמרת לילה מעייפת במיוחד, או אפילו אם לתוך בריכת מים מחוממת ומיילדת רכה, לזרועות אמא מנוסה.
אם כך ואם ככה או בין לבין,  כמה שלא ננסה לעטוף את החוויה הזו , עדיין הניתוק מהרחם מהווה שינוי חד.
אז...
ביססתי את הטענה הזו - העולם לא מושלם.
ואנחנו ממשיכים לגלות זאת עם כל יום שעובר.
מגלים את זה בכל נסיון שלנו להתקדם.
ובכל זאת, בתוך הדנ"א שלנו טבועה ידיעת המושלם, התאים זוכרים. בזכרון עתיק יומין גם אם שאר מובני חיינו שכחו.
וככה אנחנו כעיוורים בעולם דואלי משונה שכזה מנסים למצוא הגיון ביום יום החוזר על עצמו זה.
השמש הזורחת מדי יום ביומו היא פרס והיא עונש.
כל יום עולה ואיתו אותה שמש שזורחת באותה נקודה, כל יום חוזר על עצמו עם אותה שגרה.
אז איך היא מצליחה לעשות את זה כל פעם מרגש מחדש? 
ככה זה. העולם הזה לא מושלם.
מתח קבוע חודר לתוך שדרת חיינו, גם אם אנחנו מכבים את כל המסכים, לא מקשיבים לחדשות, מתנתקים מהפייסבוק ומהאינסטגרם, עדיין המתח יהיה שם, כי ככה זה כשחיים, כל שאיפה היא מתח וכל נשיפה היא הרפיה, הרפיון המוחלט הוא המוות.
המתח הוא זה המאפשר את תנועת החיים.
זהו עולם לא מושלם.
כל פגישה עם אדם מוכיחה את זה מחדש. האינטימיות מאיימת עלינו. כולנו נמשכים וחוקי המשיכה מאיימים על עצמאותינו.  כשאני פוגשת בגבר אליו אני נמשכת, כל נורות האזהרה נדלקות. יחד עם אותו סאונד מרעים של המראת חללית והספירה לאחור. מתח.
מנסה לשכנע את עצמי שזה לא זה. לא מדויק. לא נכון. לא בשבילי. לא כרגע.
האינטימיות מפחידה ומושכת בו זמנית.
קולות מנוגדים מושכים אותי לגעת. להתקרב. להכיר. לחוש. לשמוע להריח. להתקרב. עוד.
ככה קרה ש.....
לפני זמן מה
התנשקתי עם גבר אליו אני נמשכת.
גם הוא נמשך אלי.
מסתבר.
הנשיקה היתה מתוקה מאין כמוה. הכל היה איטי מאוד.  מלא אויר ומרחב. נכון ומדויק.
לא רציתי שזה יגמר לעולם.
אבל הוא אמר לי:
אני לא רוצה אישה בחיים שלי.בכלל.
הגעתי למקום שטוב לי בו. אני רוצה להתרכז בילד שלי, בעבודה שלי, בשקט ובשלווה.
אני מכבדת את זה.
מבינה אותו. את הרצון הזה שלו.
אז עזבתי. בלי דרמות.
אני מבינה אותו, במשך תקופה ארוכה הרגשתי ככה גם.
מעין נקודת איזון שבתוכה הרגשתי שכל מה שייכנס ייפר את השקט הזה, אחרי סערת חיי הגדולה, הים שקט ואין גלים ולא התחשק גם לי לנענע את הספינה.
ועם זאת יש באיזון הזה סוג של מוות, אין תנועה שם. זהו רגע של חסד ומנוחה. הרפיה.
אז ....האם עולמי מושלם?
באופן שבו הוא משקף את המציאות שלי באופן מוחלט?
אני רואה את הגבר הזה שאני כל כך שמחה לפגוש כל פעם מחדש,  מכירה בפחד שלו, ודרך זה גם בשלי.
המפגש שלי עם אי המוכנות שלו מפגישה אותי באי המוכנות שלי.
בכל זאת ואולי בזכות זאת רוצה לקפוץ למים הקרים.אני יודעת שיכול להיות קר שם בפנים, ואני יודעת גם שמתרגלים, שקר רק בשניות הראשונות, שאחר כך נהיה נעים.
ובכל זאת אני מבינה שאם אני פוגשת בגבר שלא מוכן עדיין למתיקות שיש בנשיקה, כנראה גם אני עדיין לא מוכנה. אם הייתי מוכנה, כנראה שהפוטנציאל שלו היה מפציע ומתממש ומעמיק.
אז העולם בכל זאת מושלם. הפוך על הפוך.
מושלם כי לא תמיד מה שאני משתוקקת אליו הוא הדבר אליו אני נמשכת. לעיתים זה בדיוק להפך.
מושלם כי מה שקורה הוא בדיוק הדבר הנכון. לי , לו, ולשאר מובני חיינו.
מושלם כי אנו זה סה"כ בחירותינו.
מושלם כי אני שלמה. מתהלכת זקופה על אדמות בחירותיי ומוכנה למחירן.
טוב ורע הם מושגים ששייכים לעולמי הישן.
הפסקתי לשפוט.
נושמת לתוך הרגע. נהנית להימשך. נהנית להתנשק. נהנית בבדידותי. נהנית מהאיזון. נהנית כשהוא מופר. נהנית לחיות.
החיים הם כל זה.
מושלם ולא מושלם שבאים יחד בנשימה אחת.
שאיפה ונשיפה.
מי יכול להגיד שהאחד טוב והשני לא כל כך?