הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו.
אני לא המצאתי את זה. כל מי שמבין משהו על משהו יודע.
זה הרגע לשנות.
זה הרגע.
וכשאני פוגשת במשיכה אני נרגשת. כל תאי גופי מתעוררים. הנאה צרופה. הנאה ברוכה.
ממרום נסיוני אני כבר יודעת שלא כל משיכה כזו היא הדדית. וגם אם כן, היא תשתנה.
אז למדתי לעצור ולהתבונן. לא בא לי לשפוך את הכל כל כך מהר.
ההתבוננות הזו מותחת את הרגע. המשיכה גוברת. נוגעת באיזשהו שיא ואז מתחילה לדעוך.
כך זה בכל התופעות כולן.
נקודת השיא לא טובה בכלום מנקודת השפל. אולי אפילו להפך.
כי אחרי השיא תמיד תהיה ירידה.
אחרי השפל עליה.
אז....
את הדרך אל השיא צריך לדעת איך להאריך. והארכת הרגע הזה זו תמצית. תמצית החיים, השמחה, ההנאה.
זוהי אורגזמה של כל הגוף.
של כל הגופים.
וכבר בתחילת הדרך, כשאני פוגשת מישהו שמוצא חן בעיני וכל הגוף שלי רוצה לגעת ולהתקרב, כבר אז אני מתחילה עם הנשימה. נושמת עמוק לתוך התחושה הזו. נעה בתוכה, מתענגת.
לא עושה כלום.
העשיה תחולל שינוי אבל השינוי יבוא כך או אחרת ואם אשב על גדת הנהר השוצף הזה של תחושותי אוכל להנות מכל רגע, מכל גל, מכל השיאים הקטנים והגאיות.
אי העשיה זו אומנות של האוהבים. כך, הם יודעים, מותחים את הרגע.
הזמן הוא מימד גמיש.
החלק הלא גמיש בזמן זה בדרך כלל המתבונן.
דרך ההתבוננות בזמן היא המשנה אותו, ותורת הפיזיקה הקוונטית מאששת את זה.
את ההתבוננות בזמן יש לעשות דרך ההוויה, דרך החוויה, דרך השהיה.
לא ניתן להתבונן בו דרך מדידה שלו. מדידה היא עשיה וכל עשיה מסבה את תשומת הלב מהחוויה.
פטנג'לי, בסוטרות היוגה, פותח ואומר - היוגה נלמדת עכשיו
ואז הוא ממשיך בשתי הסוטרות הבאות ואומר- יוגה היא השקטת תנודות ההכרה, אז שרוי המתבונן בטבעו האמיתי.
כשאדם שוהה בתוך הרגע אז הוא מבין את הצורה האמיתית. את הטבע האותנטי. אז, ורק אז, הוא לא יכול לשהות בשום דבר אחר. אין עבר ואין עתיד לרגע הזה.
כל מה שיש זה את הרגע.
והרגע הזה יכול הכל.
הוא יכול להמשך ולהתמשך. והוא יכול להיות קצר ותזזיתי.
זה תלוי במכלול כישוריו של החווה, המתבונן.
ככל שהחווה מוכן לחוות כך החוויה תהיה מלאה יותר.
את היכולת אפשר להרחיב. החוויה היא אינסופית. רבדים על גבי רבדים. עומקים בלתי נדלים.
ושהיה ברגע הזה כרוכה בעבודה הכוללת את כל היבטי חיינו- פיזית, רגשית ורוחנית.
אי אפשר לפסוח על אף חלק.
הגוף הפיזי שלנו הוא הכלי שבתוכו התודעה נמצאת. ככל שהכלי חזק יותר, גמיש יותר, גדול יותר, כך האנרגיה שזורמת בתוכו ודרכו יכולה אף היא להיות יותר. יותר כלי יותר אנרגיה.
גוף הרגש, הוא הגוף האמצעי והוא אף האמצעי שמאפשר לנו להרחיב את החלל. החלל שבתוכנו.
ככל שיהיה נקי יותר מרגשות המלכלכים את המרחב כך לאנרגיה יהיה יותר מקום לעבור בתוך הגוף שלנו.
ואז הגוף הופך להיות מה שנועד להיות- ביטוי לאלוהי.
אין מעקפים.
צריך לעבור דרך התהומות של חיינו ולנצח את כל השדים ואז כל רגע יהיה חיים מלאים ושלמים.
אני כל כך נהנית להימשך. כשנכנס גבר יפה שכזה אל מרחב חיי כל כולי שמחה.
העתיד לא שייך לזה.
השאלה- מה יהיה? על צורותיה הרבות, היא לא רלוונטית, למסע רוחני, כי יהיה אשר יהיה, אני אחווה אותו במלואו.
כל רגע בחוויה, בהוויה, הוא שלם ומלא ועגול. וכל רגע שיבוא אחריו גם.החלוקה בין טוב ורע מתפוגגת.
וככה עושים אהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה