כשאנחנו חווים זאת , זוהי הופכת להיות נקודת שבר.
ה- braking point הראשון בחיינו.
הפעם הראשונה חבויה בנבכי התת מודע. מסתתרת. טראומה.
זה מתחיל מיד עם לידתנו,(לדעתי עוד קודם, אבל זה לפוסט אחר) כשאנחנו יוצאים מרחם אימנו לעולם, לאורות ניאון, לאחות בית חולים טרודה ממשמרת לילה מעייפת במיוחד, או אפילו אם לתוך בריכת מים מחוממת ומיילדת רכה, לזרועות אמא מנוסה.
אם כך ואם ככה או בין לבין, כמה שלא ננסה לעטוף את החוויה הזו , עדיין הניתוק מהרחם מהווה שינוי חד.
אז...
ביססתי את הטענה הזו - העולם לא מושלם.
ואנחנו ממשיכים לגלות זאת עם כל יום שעובר.
מגלים את זה בכל נסיון שלנו להתקדם.
ובכל זאת, בתוך הדנ"א שלנו טבועה ידיעת המושלם, התאים זוכרים. בזכרון עתיק יומין גם אם שאר מובני חיינו שכחו.
וככה אנחנו כעיוורים בעולם דואלי משונה שכזה מנסים למצוא הגיון ביום יום החוזר על עצמו זה.
השמש הזורחת מדי יום ביומו היא פרס והיא עונש.
כל יום עולה ואיתו אותה שמש שזורחת באותה נקודה, כל יום חוזר על עצמו עם אותה שגרה.
אז איך היא מצליחה לעשות את זה כל פעם מרגש מחדש?
ככה זה. העולם הזה לא מושלם.
מתח קבוע חודר לתוך שדרת חיינו, גם אם אנחנו מכבים את כל המסכים, לא מקשיבים לחדשות, מתנתקים מהפייסבוק ומהאינסטגרם, עדיין המתח יהיה שם, כי ככה זה כשחיים, כל שאיפה היא מתח וכל נשיפה היא הרפיה, הרפיון המוחלט הוא המוות.
המתח הוא זה המאפשר את תנועת החיים.
זהו עולם לא מושלם.
כל פגישה עם אדם מוכיחה את זה מחדש. האינטימיות מאיימת עלינו. כולנו נמשכים וחוקי המשיכה מאיימים על עצמאותינו. כשאני פוגשת בגבר אליו אני נמשכת, כל נורות האזהרה נדלקות. יחד עם אותו סאונד מרעים של המראת חללית והספירה לאחור. מתח.
מנסה לשכנע את עצמי שזה לא זה. לא מדויק. לא נכון. לא בשבילי. לא כרגע.
האינטימיות מפחידה ומושכת בו זמנית.
קולות מנוגדים מושכים אותי לגעת. להתקרב. להכיר. לחוש. לשמוע להריח. להתקרב. עוד.
ככה קרה ש.....
לפני זמן מה
התנשקתי עם גבר אליו אני נמשכת.
גם הוא נמשך אלי.
מסתבר.
הנשיקה היתה מתוקה מאין כמוה. הכל היה איטי מאוד. מלא אויר ומרחב. נכון ומדויק.
לא רציתי שזה יגמר לעולם.
אבל הוא אמר לי:
אני לא רוצה אישה בחיים שלי.בכלל.
הגעתי למקום שטוב לי בו. אני רוצה להתרכז בילד שלי, בעבודה שלי, בשקט ובשלווה.
אני מכבדת את זה.
מבינה אותו. את הרצון הזה שלו.
אז עזבתי. בלי דרמות.
אני מבינה אותו, במשך תקופה ארוכה הרגשתי ככה גם.
מעין נקודת איזון שבתוכה הרגשתי שכל מה שייכנס ייפר את השקט הזה, אחרי סערת חיי הגדולה, הים שקט ואין גלים ולא התחשק גם לי לנענע את הספינה.
ועם זאת יש באיזון הזה סוג של מוות, אין תנועה שם. זהו רגע של חסד ומנוחה. הרפיה.
אז ....האם עולמי מושלם?
באופן שבו הוא משקף את המציאות שלי באופן מוחלט?
אני רואה את הגבר הזה שאני כל כך שמחה לפגוש כל פעם מחדש, מכירה בפחד שלו, ודרך זה גם בשלי.
המפגש שלי עם אי המוכנות שלו מפגישה אותי באי המוכנות שלי.
בכל זאת ואולי בזכות זאת רוצה לקפוץ למים הקרים.אני יודעת שיכול להיות קר שם בפנים, ואני יודעת גם שמתרגלים, שקר רק בשניות הראשונות, שאחר כך נהיה נעים.
ובכל זאת אני מבינה שאם אני פוגשת בגבר שלא מוכן עדיין למתיקות שיש בנשיקה, כנראה גם אני עדיין לא מוכנה. אם הייתי מוכנה, כנראה שהפוטנציאל שלו היה מפציע ומתממש ומעמיק.
אז העולם בכל זאת מושלם. הפוך על הפוך.
מושלם כי לא תמיד מה שאני משתוקקת אליו הוא הדבר אליו אני נמשכת. לעיתים זה בדיוק להפך.
מושלם כי מה שקורה הוא בדיוק הדבר הנכון. לי , לו, ולשאר מובני חיינו.
מושלם כי אנו זה סה"כ בחירותינו.
מושלם כי אני שלמה. מתהלכת זקופה על אדמות בחירותיי ומוכנה למחירן.
טוב ורע הם מושגים ששייכים לעולמי הישן.
הפסקתי לשפוט.
נושמת לתוך הרגע. נהנית להימשך. נהנית להתנשק. נהנית בבדידותי. נהנית מהאיזון. נהנית כשהוא מופר. נהנית לחיות.
החיים הם כל זה.
מושלם ולא מושלם שבאים יחד בנשימה אחת.
שאיפה ונשיפה.
מי יכול להגיד שהאחד טוב והשני לא כל כך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה