מה בין אהבה ורומנטיקה

                                                                       
אז מה בין רומנטיקה לאהבה?
לא כלום כמעט.
רעיון הרומנטיקה בהקשר לאהבה בא ממוחם הקודח של הכמהים. של החסרים. של הבורים. של הכואבים. העצובים. של כל החולמים, ההוזים, המפנטזים.
של הכושלים.
כל אלה שניסו במשך פרק זמן ארוך או קצר אבל מספיק לדעתם, להגיע לאי האושר הנכסף.
זהו אחד הרעיונות הגרועים.
יופיה של האהבה נובע מכיעורה. אין היא יפה בלי כאביה, בלי אכזריותה, בלי הטרנספורמציה היסודית שהיא מעבירה אותנו.
במה מותר האדם מן הבהמה אלא באי יכולתו להבין את פשטותה.
"אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה, אם אין פה פרחים וכינורות דביקים"?
שואל ארקדי דוכין בשיר שלו.
ואני יודעת לענות- סיפור האהבה שווה הרבה. המון הוא שווה. הוא שווה יותר.
זה לא שכינורות דביקים הם לא שווים אבל הם שיא. הם רגע אחד במסע שלם והדרך אליהם היא עיקר האהבה. כשמגיעים אל הכינורות אפשר להרפות ולו לרגע ואז להתחיל דרך חדשה. מהתחלה, כי אהבה היא בעיקר סיפור של התפתחות. אם אין סיכוי להתפתחות היא לא שם.
ואין לה התחלה ואין לה סוף וגם אף פעם לא היה.
היא מתמשכת ומתפתחת ומייצרת עוד ועוד גופים שייצרו אותה.
היא הגולם שקם על יוצרו.
היא לא רומנטית בכלל.
להפך.
ואין בכך כלום בכדי להמעיט מיופיה.
להפך.
יופיה הוא מנעד קצותיה. אכזריות והתחשבות היושבות יחד בקדירה אחת.
מגוון צורותיה הוא מנעד יופיה המשכר.
פחד זה לא הצד השני שלה. הוא היא גם.
כל מה שאנחנו פוגשים בעולמינו, הכל הכל זה אהבה.
גם סקס עקר הוא אהבה. אהבה עצובה. אהבה קרה ובכל זאת.
אהבה.
גם אונס הוא אהבה.
גם בוטן.
הכל הכל זה אהבה.
רק רומנטיקה אולי, פחות מהכל היא אהבה. כי רומנטיקה זה רעיון שהלבישו עליה, וככה בהינף שיר וסרט וספר עלוב, צימצמו אותה לצורה אחת שהרסה ועדיין הורסת לאנושות את המסע אליה.
האהבה
היא המסע.
היא הדרך.
היא לא המטרה.
היא לא שקיעה קסומה,
היא הטובע בדרך אליה.