אני כותבת מהבטן. מהרחם.
אני כותבת רגשות ותחושות שעולות ומפעפעות משם. זוהי ידיעה אינטואיטיבית.
פותחת את עצמי בכוח רצוני לקיים חיים. תקשורת. אהבה.
לפעמים מרגישה שאני האישה הראשונה.
אמא אדמה.
רחם העולם הזה.
דרך הרחם אני קולטת אוצרת ופולטת מידע עצום.
שומרת בתוכי את זכרונות העולם. את זכרותו. את זכר קיומו.
אלוהים....
כמה אנרגיה דרושה לי בשביל זה.
זכר ונצר החיים תלויים באנרגיה הזו שלי.
גאונות הבריאה .
ואני חלק מזה. חלק משמעותי.
זכרונות כאב ושמחה מועברים דרכי.
קיבלתי כלים להתנקות ולהטהר כדי להעביר את המידע. להעביר אותו פשוט. מדויק. נקי.
זוהי זכות וגם חובה.
מזמן עברתי את גיל ההולדה ועדיין אני מדממת מדי חודש.
מבקשת להתנקות.
מספר ימים בחודש שבהם אני מצמצמת את תנועותי.מחוסרת אנרגיה חיונית. ימים בהם אני פתוחה לרווחה. פעורה. הגוף שלי מאפשר לכל המיותר להשטף החוצה. ימים בהם הכל בתוכי ספוגי ואני סופגת הכל.
אקסטרא רגישות. היא פיזית. היא רגשית והיא גם רוחנית.
כל דבר שיכנס לשדה האנרגיה שלי בימים האלה יש סיכוי שיספג, אולי זו הסיבה שאני מרחיקה הכל.
ימים של קו תפר.
בימים האלה שבהם אני מבקשת לשטוף את הכל אלו הימים שאני הכי נוחה לחדירה.
אני נשטפת מבפנים החוצה כמעט באלימות. מדממת ללא הכרה. מאבדת כוחות. עיפה.
כל צורה של אנרגיה החודרת אלי ואל מרחב קיומי, שואבת ממני אנרגיה שלא בנמצא.
אני רוצה לנוח.
לא חוקי נידה עתיקים ולא אשליה מודרנית מסיטים אותי מההבנה את גופי.
אני לא מתבלבלת.
הרטיבות הזו שמציפה אותי, שבכל מקרה אחר משמעה רצון בחיבור עמוק עם אנרגיה זכרית, בימי הוסת, זוהי רטיבות שונה. היא מבקשת ממני להרפות ולאפשר לרחם שלי את המנוחה שלה היא זקוקה.
כמו אמא אדמה היא זו, המבקשת את הפוגת רגעיה האפלים.
אני לא רוצה נחמה שטחית ופשוטה.
ואף אחד גם לא צריך לתת לי.
אני גם לא רוצה לברוח מתופת גיהנום הכאב והאובדן שאני חווה בימים האלה.
זוהי מתנת הבריאה. אני רוצה להיות בזה.
כל כולי.
בידי הכח לברוא, להרוס וגם לשמר את פוטנציאל האנרגיה שלי. את פוטנציאל האנרגיה של בן הזוג שלי גם. וכך לשמור על עוצמת חיי. החיים.
זמן הדימום הוא השקט. הוא החושך. זמן הבשלת הנבטים. הוא הרגעים הספורים של ההתנקות. הוא זמן ההתכנסות. הוא זמן המאפשר לי להתחדש. בקרוב.
מוטב להתרחק ממני.
מה שאתה יכול לאסוף ממני בזמן הזה זה את מכאובי. מכאוביך, את אותם מכאובים ששמת אצלי למשמרת גם.
כגבר אתה אוסף אליך את אותם ה"דברים" האנרגטיים ששמת אצלי למשמרת באמונה עמוקה ואולי לא מודעת, שהוסת שלי היא ה- recycle bin של אלוהים.
כניסה אליה היא תמצית הבילבול.
חוקי הנידה ירדו אל העם בגלל שאין ביכולתינו להבדיל תמיד בין מים למים. בין מים לשמים. בין חשק לדחיה.
כשאישה רטובה היא יכולה לחשוב שהיא רוצה אותך בתוכה, שהיא ערה מינית.
האם באמת כך הוא הדבר? האין עלינו החובה להוביל את המחשבה?לבחור?
עם אובדן עולמינו המסורתי, עם עידן הטכנולוגיה והתבונה שמעלה שאלות נוקבות באשר להרבה הוראות בסיסיות, נותרה האינטואיציה של רבים מאיתנו עמומה בתוך ריק.
אינטואיציה אינה אלא קולה של שכלו המודע של האדם ולמודעות אין סוף. המודעות היא האינסוף. היא התודעה. היא האהבה. היא האנרגיה.
אז...
אם כבר חקירה מינית.
אני, באופן אישי, בעד לשמור מרחק בימי הוסת.
לא בגלל חוקי נידה וטוהרה אלא בזכות חיבור, בגלל הבנה בוגרת ומודעת לצרכים העמוקים ביותר שלי. של רחמי. של מאגרי האנרגיה של עולמי.
בשביל לאפשר לעצמי לבוא אחר כך עוצמתית.
נכון. טומאה היא מילה קשה. עם קונוטציה מרחיקה. כמעט ולא משתמשים בה. מבחינתי משמעה - אנרגיה לא נקיה. זה לא לכלוך פשוט זה מצב של דיסטרס אנרגטי ברמת הנשמה.
כמו שגוף עובר טהרה אחרי המוות, לא בגלל שהיה מלוכלך, אלא בגלל שבמעבר הנשמה מצורת אנרגיה אחת לאחרת יש להביא את כל חלקיה אל מצב ראשוני כדי שהמעבר בין העולמות יהיה מדויק יותר כך גם אישה בוסת מתנקה פיזית ואנרגטית וכשגבר חודר אליה בזמן שכל הויתה מתאמצת לטהר את רחמה בכל הרמות, הוא מחדיר אליה את האנרגיה שלו ודי בכך בשביל לטמא את אדמתה.אדמתם.
אין באפשרותו לאסוף אור בימים חשוכים אלה וכך הוא מנציח ברמת הגוף את מעגל הכאב והסבל.
מי מאיתנו יודע מה שורש כאביו?
אנחנו גוף.רגש ונשמה, ללא הפרדה כך שכל כאב, ולו פצע באצבע, נוגע לכל חלקינו.
כשאנחנו כואבים, אנחנו כואבים בכל החלקים.
מי יתן ונדע גם לרפא בכל חלקינו.
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה