מרגע לידתי התגעגעתי וכמהתי לתחושה המנחמת שיש באהבה.
הגעגועים אליה אכזריים, ובכל זאת אני יכולה להתגעגע למישהו שאהבתי ולא חי יותר. למישהו שאהבתי למרות שהכרתי זמן קצר מאוד ואפילו למישהו שלא הכרתי עדיין, על אף שהיא תובענית ולא נותנת לי מנוח ,על אף שהיא דורשת ממני התפתחות ושינוי ברמת התאים ועל אף שהיא לא מוותרת.
כשהבנתי שאהבה היא קודם כל אנרגיה והיא "מסתובבת" חופשי ביקום, התחלתי להבין חלקית את הסיבות למי ולמה שאני. אני זקוקה לאנרגיה הזו בשביל להתקיים, כי אהבה, לפני היותה רגש, היא אנרגיה. אנרגיה גבוהה ומורכבת המובנת לנו באופן חלקי. חלקי מאוד. היא האנרגיה הרוטטת בתוך הריק ומייצרת את החי הצומח הדומם. ונכון, היא גם רגש. אבל היא הרבה יותר מזה כיוון שהיא זו המקיימת את כל יסודות העולם המוכר לנו. והיא נמצאת, בוראת ומקיימת וגם הורסת, את ה"יש" , ה"אין", את הלא מוכר והלא עולה אפילו בדמיוננו.
בכל אשר לתפיסה המוגבלת שלי את האנרגיה הזו אני מדמה אותה לאנרגיה חשמלית ומעגלית וככה גם מרחב המשיכה, בין אנשים, הוא מעגלי ולא ליניארי. האהבה חיה ומתעצמת כשיש זרימה בין שני קטבים, ולכן מבנה העולם שלנו הוא כמו שהוא, וככה גם עולמינו הרגשי, בנוי מקטבים פנימיים וחיצוניים, ולכן כשאנחנו מתאהבים, כבדרך נס, נוצר קסם, כמו הקסם שנוצר כשנורה נדלקת בגלל מעבר אנרגיה חשמלית בין שני קטבים כך גם אנחנו, נדלקים כשאנחנו מתחברים לקוטב שלנו, ואז האנרגיה יכולה להתפשט לשאר מובני חיינו. באפשרותינו גם לשמר אותה בעזרת הרצון ובעזרת המודעות לפחד מלאבד אותה.
כדאי לנו להבין לעומק את הפחד שלנו מתוך חקירה פנימית,ואם נצליח על אף הקירבה אליו לא לתת לו לנהל את הבחירות שלנו.
החומר המוצק, כמו הגוף הפיזי, הוא בעל רטיטה גסה ולכן משיכה פיזית היא הדבר הראשון שבדרך כלל חשים בו אבל, אם האהבה לא מצליחה לגדול משם, המשיכה כנראה תדעך. לעומת זאת משיכה רגשית היא עמוקה יותר. היא killer. זוהי אהבה עמוקה הגדולה יותר מאיתנו, זוהי אנרגיה חזקה והיכולת שלנו להכיל אותה תלויה ביכולת הקיבול שלנו. כמו קבל במעגל חשמלי, וכמו שכבר אמרתי בפוסטים קודמים- אנחנו רק גרגרי חול בדיונה הגדולה, מוטב לנו להכנע לה כי משמעו לחיות.
כשאהבה מתעוררת, נוצר מעגל אנרגטי שעליו היא לא תוותר. זוהי אנרגיה הדואגת לקיום של עצמה באופן מוחלט. היא מנצלת את כל כוחות היקום כדי לקיים את עצמה, ועל הדרך היא דואגת שכולם ירוויחו, אם רק ירצו. מי שלא רוצה או לא מוכן עדיין,יש באפשרותו להסתגר בתוך החשכות שלו. האהבה תסתדר גם בלעדיו. היא תתקיים באין סוף מקומות אחרים.
לגבינו זה לא בטוח בכלל. ברגע שאנחנו מוותרים על קיומה בחיינו אנחנו מאבדים את משמעות החיים.
יש כל מיני ביטויים בשפה העברית שמעמידים את החיים כהיפוכו של המוות.
אני חושבת שזו טעות.
המוות הוא הקוטב של הלידה ובין שני הקטבים האלו מתרחשים החיים ומכיוון שהחיים הם ביטוי ותולדה של האנרגיה הבסיסית והגבוהה הזו שנקראת אהבה, אז כל עוד מתקיימים חיים, מתקיימת אהבה ולהפך. לידה ומוות הן נקודות קוטב במעגל האנרגיה הזה. המוות כפי שאנחנו רואים אותו מהרזולוציה המוגבלת שלנו, אולי הוא סוף, אבל ברזולוציה אחרת הוא גם התחלה. התחדשות.
לפעמים שואלים אותי אם אני מאמינה בגלגול נשמות, אני לא יודעת כלום על גלגול הנשמה אבל בכל זאת למדתי שמוות הוא תחנה בדרך, בשביל לקיים את האנרגיה הזו של החיים והאהבה. אנחנו מתחלפים בתאים חדשים, בבני אדם שאנחנו יוצרים מחיבור אנרגטי (עדיף מלא אהבה), ואותם בני אדם מתחלפים גם, בדיוק כמו התחלופה המהירה והאינסופית של כל תאי גופינו המתחדש באופן מעורר השתאות. הכל שאלה של משך.
אנחנו, כחומר, מתכלים ובכל זאת, במובנים רבים ממשיכים. כל חומר מתכלה אבל לרוב לא נתאבל על שיער שנושר, על ציפורניים שאנחנו גוזרים וזורקים.
ברזולוציה של האהבה גם בני אדם הם רק תאים שמאפשרים את קיומה.
אנחנו disposable.
במובן הזה אנחנו קורבנותיה.
נועדנו לקיים לייצר ולשמר את האנרגיה הזו ואולי גם במקרה הזה, כמו קבל במעגל חשמלי ,כך אנחנו במעגל האהבה, אוגרים בתוכינו כמות מסוימת של אנרגיה ומשחררים אותה לחלל בעת הצורך, שם היא מייצרת ובוראת את עולמינו.
לכן האפשרות להתעלם מקיומה משמעו לאבד את טעם החיים. את המשמעות.
אפשר לחיות ככה אבל ההרגשה תהיה שאיבדנו את האנרגיה. שהחושך עוטף אותנו. ומי כמונו זקוק לאור?
Your body is away from me but there is a window open from my soul to yours.(Rumi)
