כעס

ביננו ובין הכעס עומדת תמיד תשוקה בלתי ממומשת.
כשמתעורר בנו הכעס, משתלט עלינו למעשה איזה שד פנימי, כח שגדול מאיתנו ומניע את קולנו, לפעמים את האברים האחרים שלנו, אפילו הנשימה כבר לא ברשותנו. זה מפחיד אותנו, כמו שהפחידו אותנו הורינו כשכעסו עלינו,כשכעסו אחד על השני, הם היו כל כך גדולים ומפחידים, ככה אנחנו, ברגע שמשתלט עלינו כעסינו שלנו אנחנו חוזרים להיות אותו ילד מפוחד, אנחנו פוחדים מהעצמי הכועס שלנו והפחד הזה מזין את הכעס ומרחיק אותנו מעצמינו .
ואנחנו חייבים להצדיק את עצמינו, מוצאים תרוצים וסיבות שונות ומשונות על מנת למצוא צידוקים לכעס, למה שאמרנו, לאיך שאמרנו את זה.
להסתכל על הכעס בגובה העיניים זה אומר לראות שהוא כמו צל ענק של שד קטן.
יציאה מפרופורציה.
היכולת לשלוט בכעס מדודה ליכולת לראות אותו בגודלו הטבעי, בשביל זה צריך לדעת איך לא להאיר עליו מהזוית שמגדילה את הצל שלו לממדי ענק. היכולת למשול בכעס היא כמו ריסון הסוסים המושכים כרכרה. אם לא נרסן אותם ונכוון אותם הכרכרה תהיה חסרת כיוון, תימשך לכאן ולשם ובטח לא תגיע לשום מקום. יש להניח שהיא תתהפך או תעצר. הכרכרה היא חיינו.
המורה שלי ליוגה אומר שכעס זו שריפה של אנרגיה רוחנית. שכל העבודה שעשינו יכולה להתכלות באפיזודת כעס אחת ובלתי נשלטת.
הסיבות לכעס שונות מאחד לשני, אבל כשהכעס מופעל כבר מאוד קשה לחזור אחורה, להתקרר.
לכעוס זה כמו להחזיק אבן רותחת מחום, ולא לשחרר אותה, אתה נכווה, אתה נפצע, אתה כואב, אתה מאבד כוח ועדיין לא משחרר את האבן.
אבל איך? איך לשלוט בו?
הפתגם- אדם נמדד בכוסו ,כיסו ,וכעסו הוא חכמת רחוב עתיקה.
זוהי אמרה המדברת על שליטה מסוימת ביצרים. בסוג אחד שלהם. כדי לשלוט בכעס כדאי להתחיל מלהרגיע את התשוקות.
כעס משמעו תשוקה שלא מומשה. נשארנו כמו ילדים קטנים שלא מקבלים את מה שרוצים ומתחילים להשתולל. למעשה, בחשיבה בוגרת, כזו שמובילה את ההתנהגות שלנו,כלום לא ישתנה אם לא ייתממשו תשוקותינו ברגע בו רצינו. כלום. רק זה עצמו. תשוקה מסוימת  לא תתממש ברגע מסוים. זוהי רק דחיה. ההבנה מהי התשוקה שלא התממשה משולה לשמיטת האבן מהיד. ברגע שמוותרים על התשוקה הספציפית,הכעס שוכך ונשאר כמו להבה קטנה. עדיין שם אבל רגוע. אולי אי אפשר לסלק את התשוקות רק בכח הרצון לסלקן אבל אפשר להחליפן בתשוקה אחרת.כי לכל תשוקה יש לה תחליף ואפשר למלא במקומה תשוקה חיובית. אי אפשר לסלק חושך בחושך אבל חושך עמוק ביותר נסוג למאור ולו קטן.
הרבה יותר פשוט לדאוג לעניין התשוקות כי ברגע שאנחנו מתעצבנים כבר קשה מאוד להרגע. להתקרר דורש יותר אנרגיה מאשר לדאוג לא להתחמם.
הפסיכולוגית שלי אמרה לי מהרגע שפגשתי אותה שמתחת לכל כעס מסתתר כאב עמוק. אז זהו השלב הבא, זוהי עוד דרך להרגיע אותו ואולי התחנה האחרונה. לגלות את הכאב ולנשום אליו מרגיע את הכעס לגמרי, ככה זה כשנוגעים בכאב. אף אחד לא רוצה שיכאב לו, אף אחד לא רוצה לסבול אז אנחנו בורחים מהכאב. הבעיה היא שבריחה מהכאב היא הדרך הבטוחה להתקל בו שוב ושוב. חייבים להיות בו, לגעת בו, להכיר אותו ולא לסלק אותו .
לשהות בו כי זו הדרך היחידה להיות בלעדיו.
סתירה.
זה טריק.
לתת לו להיות ולא להלחם בו, לא לפחד ממנו,כי בתוך כל אחד מאיתנו שוכנת מפלצת הכעס, שומרת על הכאב כמו דרקון על אוצר.
יש פעמים שיש מקום לאוורר אותה, להוציא אותה, להכיר אותה, לחזור קצת לילדות, לכעוס כמו הילדה שהייתי, מהבטן, לצרוח, להדליק את עצמי, לבדוק במראה איך אני נראית כשאני כועסת באמת, לאהוב את הכועסת הזו, להאמין בסיבותיה,לצאת מפרופורציה במכוון,ולגלות אותן מחדש, תוך כדי שליטה באנרגיה הזו.
לכעוס אין משמעו לאבד שליטה בהכרח, משמעו לגלות חוסר שביעות רצון ממשהו. משמעו הנעה.
לא כל הנעה היא חיובית, גם לקוטב השלילי שלנו יש מקום.
אז
אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנה של בריאות ושלום ושתהיה שנה טובה, אני לא אאחל שנה ללא כעס אבל אני מקווה שכשהוא יבוא נלמד עוד קצת על השליטה בו, אז שתהיה לנו שנה של חקירה שנה שבה נצליח למשול בכעסינו.
 היומיים של ראש השנה הם ימים של דין. כאשר מידת הדין מתגברת יש נטייה לכעוס על זוטות. לכן ממליצים להחליט שמהרגע שנכנס ראש השנה לא להתרגש מכלום ולהישמר מאוד מאוד מהכעס. לשם כך צריך לאמץ גישה של "אני לא מקפיד על אף אחד בשום מצב." 
בהצלחה בשנה הקרובה

קמח מלא

                                                                       
אנחנו מרוקנים את עולמינו מכל תוכן ויש סיכוי שיגיע היום שבו הוא יהיה קליפה ריקה ויקרוס אל תוך עצמו.
עולמינו מהווה שיקוף של פנימיותינו כפרטים וכחברה, זוהי מתנת ההכרה. אמנם אנחנו בעלי מודעות ותבונה, אבל מנצלים את תבונתינו בטיפשות תהומית. הרבה מאוד דברים שנחשבים התפתחות הם למעשה מה שמביא אותנו אל פי תהום.
כאנושות.
כדור הארץ ימשיך להתקיים וגם החיים שעליו אבל כגזע אנחנו מנצלים את כל עתודות קיומנו עד תום.
כרוניקה של הכחדות.
אני שואלת את עצמי לפעמים, האם ההתרוקנות הזו מכל תוכן היא תהליך טבעי של הזדקנות?האם זהו תהליך התפתחות בו כל דבר מגיע לשיא ואז קמל?האם זהו תוצר של התנהגות חמדנית?
"בריחת סידן" , "התדלדלות עצם" אלו תופעות המקושרות לזיקנה, אבל לא תמיד אנשים הגיעו בזיקנתם למצב שבו העצם מתרוקנת מהתוכן ומהיסוד המהותי שלה, ה"סרטן" שהפך להיות מחלה ברמה אפידמית כמעט היא מחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו בדיוק כמו שאנחנו בהתנהגותינו ,תוקפים את עצמינו.
יש מצב שמגדל הבבל שלנו מתקרב לשיאו.
אנחנו אוכלים אוכל ריק, קמח לבן,סוכר מזוקק,פירות מהונדסים גנטית, בשר מלא אנטיביוטיקה ומפוצץ הורמונים שגדל בתנאים מחפירים, שותים חלב מלא מוגלה שלא מותאם למערכת העיכול שלנו בכלל, ירקות מקוררים ומיובאים ממרחקים, ועוד סוכר. ברמה הרוחנית, אנחנו ניזונים מתוכניות טלוויזיה שטחיות שמביאות אותנו להתרגשויות שיא במהירות הבזק, אחר כך כל תהליך רגשי איטי , נקבר עמוק  ונשכח כיוון שהוא לא נראה כמו ב"השרדות".אנחנו שוכחים להתרגש בצורה עדינה ומעודנת, ללעוס לאט את האוכל ולמצות את הטעמים הרבים . היצע הטעמים דל. עשיר בסוכר, דל בכל השאר. אין עומק ועושר זמין.
אנחנו חופרים יותר מדי ועמוק מדי  באדמה, מדללים את מקורותינו, מחסלים את עתודות המים בצורה בזבזנית, הימים מאבדים את הדגה, בעלי חיים נרצחים ללא גבול ומצד שני מגודלים אחרים בתנאים מחפירים.
העניין הוא שכשאנחנו אוכלים משהו הוא לא בנוי רק מהחומר המרכיב אותו. הוא בנוי גם מהאנרגיה , שהיא בלתי נראית אולי אבל מכילה בתוכה את כוח החיים, האנרגיה היא העוצמה ממנה אנחנו באמת ניזונים, והיא מוסווית בתוך החומר. החומר זו הדרך להכניס את האנרגיה לתוך גופינו, וככל שהזמן עובר אנחנו ניזונים יותר מאנרגיה ריקה או אלימה ופחות מתוכן ופשטות בריאה.
לאכול קמח לבן, להזין את עצמינו בכלום, להאמין שזה טעים, לא לשבוע, לצרוך עוד ועוד מכל הריק הזה, מרוקן אותנו מתוכן, או יותר נכון ממלא אותנו בכלום. הגוף שלנו, בדיוק כמו עולמינו החיצוני והמבנה החברתי מתמלא במחלות, אין ריק בעולמינו הדואלי, אנחנו חיים בין הקצוות והשאיפה היא לאיזון, כשרעבים צריך לאכול, כי לא יכול להתקיים ריק בגופינו.כמו שהוא לא יכול להתקיים בשום מקום על פני כדור הארץ אבל כשאוכלים כלום הגוף נשאר מרוקן מהאנרגיה הדרושה להתפתחות שלו, ואז הוא חולה, התרופות שחברות התרופות מתקיימות עליהן לא מסוגלות לרפא את המחלות הנובעות מהריק של נשמתינו. כדי למלא את גופינו ועולמינו בתוכן אנחנו חייבים ללכת כנגד הזרם.
הדרך הפשוטה ואולי היחידה לעשות את זה היא לחזור אחורה, לכבות את הטלוויזיה, ולהתחיל לאכול אוכל טרי וזמין.
חשוב לאכול אוכל שגדל בסביבת חיינו, אוכל שגדל על אדמה שאנחנו עצמינו גדלים עליה. זו האנרגיה הכי נכונה לנו באופן טבעי.
חשוב ליצור יופי בעולמינו, לצייר,לגדל צמחים, לבנות, לייצר.
חשוב להחזיר לאדמה מרוב טובה ולא להיות רק בצד המנצל.
חשוב להפוך לאנשים יצרנים במקום לצרכנים רעבים ללא תקנה.
אפשר להתחיל מקמח מלא.

פגישה

                                                                         
אני מאלה שמכורים לקסם שבחיים ויש כל כך הרבה ממנו שלפעמים נשימתי נעתקת.
הקסם מתגלה אל הפשטות.
במקום בו יש סבך רגשות ומחשבות הם משבשים את התדר של קסם החיים . תדר שנע בין שני קטבים, בין המינוס לפלוס. בין החיים למוות.
הבעיה היא שאנחנו חיים בתוך חברה שמבועתת מהמוות. ככל שאנחנו מרחיקים אותו ומדברים עליו פחות ככל שאנחנו מתנהגים כאילו הוא לא קיים ולא יגע בנו לעולם, ככה ההשפעה שלו עלינו גדולה יותר. חלק גדול מהחלטות יום יום נובעות מתוך התייחסות לא מודעת אליו. הכלכלה העולמית מושפעת מחוסר ההתייחסות אליו ובנויה על הפחד ממנו. תעשית המזון, התרופות, הקוסמטיקה ושלא נדבר על תעשיית הנשק. כל תעשיה וההתייחסות שלה.
חברה בריאה היא חברה שמתייחסת אליו באופן ישיר שמעלה אותו לדיון יומיומי, שהרי המוות הוא זה שמגדיר אותנו כחיים.
20 שנה חייתי עם גבר שדיבר על המוות כחבר קרוב. הוא דיבר עליו בשוויון נפש.איתי ,עם הילדים גם. מאז שהיו קטנים. הוא דיבר גם על מותו שלו ולא רק על מוות באופן כללי. לא אחת הוא ביקש ממני ומהילדים שנשמח ונרקוד על קברו. שתהיה מוסיקה.
אז קודם כל אמרתי לו שיפסיק כבר להגיד לי מה לעשות, ואם הוא חושב שגם אחרי מותו הוא יוכל, הוא טועה ואחר כך הייתי אומרת לו שהוא עוד יקבור את כולנו. ואז הייתי מוסיפה שיש סיכוי שאמות  לפניו. שהוא לא יודע כלום. הוא היה מחייך ולא עונה לי . כך או אחרת , הוא עורר את המודעות שלי לאפשרות שהעולם ימשיך גם בלעדיו. המחשבה הזו בהתחלה לא הצליחה לחדור אלי ולהתיישב בשום מקום נוח בהכרה שלי ולכן דחיתי אותה, וכשהצלחתי להכיר בה אחרי טיפטוף בלתי פוסק שלה אל תוך עולמי, התמלאתי עצב.
במשך שנים כאבתי לנוכח המחשבה על עולם בלעדיו. והוא עודנו חי. כשהוא מת הרגשתי כאילו עברתי מחנה אימונים להתמודדות עם מוות כיישות, עם מותו ועם אלמנותי.
הרבה לפני שהוא מת התחלתי להתרגל לרעיון שיש סיכוי שכדור הארץ ימשיך במסלולו גם אם הוא עצמו יחדל.
כל כך הרבה כוח חיים היה בו. הוא היה מנוע, על אף שמבחוץ נראה היה שהוא בקושי זז או לפחות נדמה היה שהוא איטי מאוד.
אבל לא. היתה בו צלילות רגשית, היתה בו פשטות, היה בו קסם.
הוא היה מוסיקאי והיה לו קצב מיוחד. אותנטי, אז התמזגנו בתוך פסיעותיו. בתוך הצלילים שיצר וככה החיים היו כמו מוסיקה. והמוסיקה שהוא יצר  היתה כמו החיים, מלאי קסם.
המוות כיכב.
תהליך מותו היה מהיר, אבל מספיק איטי כדי שנצליח לעכל שזה זה.איטי במידה שאיפשרה לנו לראות את המוות בו. והעולם, בדיוק כפי שחששתי, עצוב בלעדיו. עצוב ובכל זאת טבעי. הרגשתי שהוא הכין אותי במשך כל חיינו המשותפים לחיים בלעדיו והכאב, עמוק ככל שהוא יכול להיות הפך להיות חלק ממכלול הרגשות שעברו והעמיקו בי עם מותו.
אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים בלעדיו, בתוך תהומות שכול ועצב, עדיין מצאתי קסם בחיים. ואולי אפילו ,מותו והנגיעה במוות היא זו שפתחה את התדר, שהדגישה אצלי את הקיום של קסם החיים, את הצורך להרגיש חיה בכל רגע ורגע, לנצל את החיים כל עוד הם מבקשים אותי.
חיים כל הזמן אומר לי שאני חיה. תרתי משמע. אני אוהבת שהוא רואה את זה. אומר את זה.
במשך שלושת החודשים שאנחנו יחד הרבה דיברנו על הפגישה עם הילדים .
תיכננו, התכווננו, חלמנו יחד, העלנו חששות, הרגענו אותם, רצינו ככה ולא אחרת, שזה לא יהיה במקרה, שתהיה כוונה.
חיים אהב את זה. הוא אהב את הזמן שיש לנו אחד עם השניה בלי לערב את הילדים משום צד. הוא אהב שהדיבור על זה פתוח, הוא אהב לדבר עליהם, להכיר אותם מרחוק קודם. הדיבור על זה מרגיע את החששות מצד אחד ומגדיל את ההתרגשות והיופי שיש במפגש שכזה.
גם הילדים שלי כבר רוצים לפגוש בו ושואלים שאלות.
אני עמוד התווך, עומדת בין לבין צופה ומצפה לרגע שארגיש שאפשר לחבר. שמתאים. שמתאים לי. שמתאים לו. לילדים מתאים כבר מזמן, הם כמו כלי ריק ומחכים שאצוק בהם את תוכן חייהם. במובן הזה (גם) האחריות שלי היא גדולה.
אני רוצה שימשיכו לחוות קשר בצורתו היפה, העמוקה, החיובית.
חיים הוא הפרטנר המושלם לזה. רואה את הדברים מאוד דומה לי ומתנהל מתוך אהבתו. מתוך סקרנותו.
חיובי , את פחדיו הוא שם על השולחן ומעדיף להיות תמים על חשדן.
אז בשבת אירגנו פגישה.
שאלתי את הילדים אם ירצו לבוא איתי לים שחיים יבוא גם. הבנות רצו. מאוד. הבנים לא יכלו. אז יצאנו ככה. לא תיכננתי רחצה אלא הליכה על החול בשעת בין ערביים.
אבל היה יום חם וכבר בהתחלה חיים נכנס למים והבנות איתו, עם בגדים ורק אני עם שמלה לא מתאימה בכלל נאלצתי להשאר בחוץ.
ישבתי לי על סלע והסתכלתי על שלושתם בתוך המים, מפטפטים ברכות לאור השמש המנמיכה, צוללים ויוצאים.
התרגשתי.
הים, השקיעה, הראשוניות, הגלים, הרוח, הרגש הגואה כל זה ועוד היה מלא קסם. נהנתי מכל רגע וכל אחד מהם גם. נהננו מרגעי המבוכה הראשוניים ומהזמן שעובר גם. היה נעים.
נעים להכיר ונעים להפגש.
החיים מלאי קסם וכל שנוכל לעשות זה לחשוף אותו ולחשוף את עצמינו אליו.