פגישה

                                                                         
אני מאלה שמכורים לקסם שבחיים ויש כל כך הרבה ממנו שלפעמים נשימתי נעתקת.
הקסם מתגלה אל הפשטות.
במקום בו יש סבך רגשות ומחשבות הם משבשים את התדר של קסם החיים . תדר שנע בין שני קטבים, בין המינוס לפלוס. בין החיים למוות.
הבעיה היא שאנחנו חיים בתוך חברה שמבועתת מהמוות. ככל שאנחנו מרחיקים אותו ומדברים עליו פחות ככל שאנחנו מתנהגים כאילו הוא לא קיים ולא יגע בנו לעולם, ככה ההשפעה שלו עלינו גדולה יותר. חלק גדול מהחלטות יום יום נובעות מתוך התייחסות לא מודעת אליו. הכלכלה העולמית מושפעת מחוסר ההתייחסות אליו ובנויה על הפחד ממנו. תעשית המזון, התרופות, הקוסמטיקה ושלא נדבר על תעשיית הנשק. כל תעשיה וההתייחסות שלה.
חברה בריאה היא חברה שמתייחסת אליו באופן ישיר שמעלה אותו לדיון יומיומי, שהרי המוות הוא זה שמגדיר אותנו כחיים.
20 שנה חייתי עם גבר שדיבר על המוות כחבר קרוב. הוא דיבר עליו בשוויון נפש.איתי ,עם הילדים גם. מאז שהיו קטנים. הוא דיבר גם על מותו שלו ולא רק על מוות באופן כללי. לא אחת הוא ביקש ממני ומהילדים שנשמח ונרקוד על קברו. שתהיה מוסיקה.
אז קודם כל אמרתי לו שיפסיק כבר להגיד לי מה לעשות, ואם הוא חושב שגם אחרי מותו הוא יוכל, הוא טועה ואחר כך הייתי אומרת לו שהוא עוד יקבור את כולנו. ואז הייתי מוסיפה שיש סיכוי שאמות  לפניו. שהוא לא יודע כלום. הוא היה מחייך ולא עונה לי . כך או אחרת , הוא עורר את המודעות שלי לאפשרות שהעולם ימשיך גם בלעדיו. המחשבה הזו בהתחלה לא הצליחה לחדור אלי ולהתיישב בשום מקום נוח בהכרה שלי ולכן דחיתי אותה, וכשהצלחתי להכיר בה אחרי טיפטוף בלתי פוסק שלה אל תוך עולמי, התמלאתי עצב.
במשך שנים כאבתי לנוכח המחשבה על עולם בלעדיו. והוא עודנו חי. כשהוא מת הרגשתי כאילו עברתי מחנה אימונים להתמודדות עם מוות כיישות, עם מותו ועם אלמנותי.
הרבה לפני שהוא מת התחלתי להתרגל לרעיון שיש סיכוי שכדור הארץ ימשיך במסלולו גם אם הוא עצמו יחדל.
כל כך הרבה כוח חיים היה בו. הוא היה מנוע, על אף שמבחוץ נראה היה שהוא בקושי זז או לפחות נדמה היה שהוא איטי מאוד.
אבל לא. היתה בו צלילות רגשית, היתה בו פשטות, היה בו קסם.
הוא היה מוסיקאי והיה לו קצב מיוחד. אותנטי, אז התמזגנו בתוך פסיעותיו. בתוך הצלילים שיצר וככה החיים היו כמו מוסיקה. והמוסיקה שהוא יצר  היתה כמו החיים, מלאי קסם.
המוות כיכב.
תהליך מותו היה מהיר, אבל מספיק איטי כדי שנצליח לעכל שזה זה.איטי במידה שאיפשרה לנו לראות את המוות בו. והעולם, בדיוק כפי שחששתי, עצוב בלעדיו. עצוב ובכל זאת טבעי. הרגשתי שהוא הכין אותי במשך כל חיינו המשותפים לחיים בלעדיו והכאב, עמוק ככל שהוא יכול להיות הפך להיות חלק ממכלול הרגשות שעברו והעמיקו בי עם מותו.
אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים בלעדיו, בתוך תהומות שכול ועצב, עדיין מצאתי קסם בחיים. ואולי אפילו ,מותו והנגיעה במוות היא זו שפתחה את התדר, שהדגישה אצלי את הקיום של קסם החיים, את הצורך להרגיש חיה בכל רגע ורגע, לנצל את החיים כל עוד הם מבקשים אותי.
חיים כל הזמן אומר לי שאני חיה. תרתי משמע. אני אוהבת שהוא רואה את זה. אומר את זה.
במשך שלושת החודשים שאנחנו יחד הרבה דיברנו על הפגישה עם הילדים .
תיכננו, התכווננו, חלמנו יחד, העלנו חששות, הרגענו אותם, רצינו ככה ולא אחרת, שזה לא יהיה במקרה, שתהיה כוונה.
חיים אהב את זה. הוא אהב את הזמן שיש לנו אחד עם השניה בלי לערב את הילדים משום צד. הוא אהב שהדיבור על זה פתוח, הוא אהב לדבר עליהם, להכיר אותם מרחוק קודם. הדיבור על זה מרגיע את החששות מצד אחד ומגדיל את ההתרגשות והיופי שיש במפגש שכזה.
גם הילדים שלי כבר רוצים לפגוש בו ושואלים שאלות.
אני עמוד התווך, עומדת בין לבין צופה ומצפה לרגע שארגיש שאפשר לחבר. שמתאים. שמתאים לי. שמתאים לו. לילדים מתאים כבר מזמן, הם כמו כלי ריק ומחכים שאצוק בהם את תוכן חייהם. במובן הזה (גם) האחריות שלי היא גדולה.
אני רוצה שימשיכו לחוות קשר בצורתו היפה, העמוקה, החיובית.
חיים הוא הפרטנר המושלם לזה. רואה את הדברים מאוד דומה לי ומתנהל מתוך אהבתו. מתוך סקרנותו.
חיובי , את פחדיו הוא שם על השולחן ומעדיף להיות תמים על חשדן.
אז בשבת אירגנו פגישה.
שאלתי את הילדים אם ירצו לבוא איתי לים שחיים יבוא גם. הבנות רצו. מאוד. הבנים לא יכלו. אז יצאנו ככה. לא תיכננתי רחצה אלא הליכה על החול בשעת בין ערביים.
אבל היה יום חם וכבר בהתחלה חיים נכנס למים והבנות איתו, עם בגדים ורק אני עם שמלה לא מתאימה בכלל נאלצתי להשאר בחוץ.
ישבתי לי על סלע והסתכלתי על שלושתם בתוך המים, מפטפטים ברכות לאור השמש המנמיכה, צוללים ויוצאים.
התרגשתי.
הים, השקיעה, הראשוניות, הגלים, הרוח, הרגש הגואה כל זה ועוד היה מלא קסם. נהנתי מכל רגע וכל אחד מהם גם. נהננו מרגעי המבוכה הראשוניים ומהזמן שעובר גם. היה נעים.
נעים להכיר ונעים להפגש.
החיים מלאי קסם וכל שנוכל לעשות זה לחשוף אותו ולחשוף את עצמינו אליו.